כשהסיוט הגדול של כל הורה התגשם: בחזרה לפרשת רמדיה

"פרשת רמדיה שינתה לנו את החיים מקצה לקצה. נולדה לי תינוקת בריאה, יפהפייה ומתוקה, וכולם היו שמחים ומאושרים. אחרי חודשיים בערך התחילו אצלה פתאום תופעות שלא הכרנו. לא תיארנו לעצמנו שזה מהאוכל, לא הבנו מה הבעיה עד שהגענו לשניידר, שם היו עוד תינוקות עם אותם תסמינים", אומרת אביבה צור־חייבי, אמא של נועה חייבי, התינוקת שנפגעה בצורה הקשה ביותר בפרשה זו וכיום היא בת 14 וחצי. 
 

ב־7 בנובמבר 2003 נחשפה הפרשה שטלטלה את המדינה וזכתה לשם פרשת רמדיה, על שם החברה הישראלית ששיווקה תרכובת צמחית של מזון לתינוקות, על בסיס חלבון סויה, מתוצרת החברה הגרמנית "הומנה". במהלך החודש שקדם לחשיפה הגיעו תינוקות רבים לחדרי מיון בבתי חולים בישראל עם תסמינים נוירולוגיים שונים וליקויים בהתפתחות מערכת העצבים. לאחר תשאול של הורי הילדים עלה כי כל התינוקות צרכו "סופר פורמולה צמחית" של רמדיה. בירור מעמיק העלה כי החברה הגרמנית הוציאה מהתרכובת את הוויטמין B1, הדרוש להתפתחות תקינה של מערכת העצבים בתינוקות. כתוצאה מהמחדל נפטרו שני פעוטות (אחת שבע שנים לאחר חשיפת הפרשה) ו־23 נפגעו באורח קשה. 
 

"נועה נמצאת כיום בתרדמת", מספרת צור־חייבי. "היא מחוברת למכונות החייאה והנשמה. יש לי בבית ממש חדר טיפול נמרץ, בית חולים קטן. לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן לאשפז אותה בבית חולים. רציתי שהילדה שלי תהיה איתי ויש לנו עובדת זרה מקסימה שעוזרת לנו איתה. אמרו לי שהיא תחיה עד גיל 10, אבל היא עדיין איתנו וכיף לנו שהיא איתנו. עד לפני שלוש שנים נועה עוד פקחה את העיניים, הייתה ערנית, אבל אחר כך היא נכנסה לתרדמת. היא הנסיכה של הבית, היא הלב שלנו, היא החיים והמלאך שלנו. אנחנו אוהבים את נועה, מדברים איתה, שרים לה ויוצאים מתוך נקודת הנחה שהיא שומעת אותנו".

 

"מזמן שחררתי את הכעס, כי הבנתי שאם אמשיך לכעוס לא אוכל לתפקד. כדי להיות חזקה אני חייבת לשחרר את הכעס. הוא לא יעזור לי. הבנתי שאני לא יכולה להיאכל מבפנים, כי הכעס הזה יגמור אותי. הייתה תקופה שבכיתי, אבל החלטתי שאני מתחילה לחיות בשמחה, כי גם הבכי לא יעזור. אני עובדת, יש לי תחביבים, ואנחנו כיום משפחה מאוד שמחה. אנחנו חיים את החיים עם מה שקרה". 
 

"אני חי עם הפרשה, זה לא משהו ששוכחים ועוברים הלאה", אומר משה מילר, מי שהיה חבר דירקטוריון ומבעלי חברת רמדיה בעת חשיפת המחדל. "עד היום אני כואב מאוד את הפרשה המכונה 'פרשת רמדיה', אף על פי שהייתה ראויה להיקרא פרשת 'הומנה'. לצערי, לא כולם מכירים את העובדות הנכונות". 

ב־13 בפברואר 2013 זיכה בית משפט השלום בפתח תקווה את מילר מהסעיפים שבהם הואשם. מנכ"ל רמדיה דאז, גידי לנדסברגר, זוכה מאשמת גרימת מוות ברשלנות של הפעוט אבישי זיסר ז"ל, שנפטר כתוצאה מאכילת מזון התינוקות ששיווקה רמדיה בארץ. ב־2014 אושר הסדר טיעון עמו שבמסגרתו הוא הודה והורשע בעבירה של הפצת מחלה ברשלנות. טכנולוג המזון של החברה, פרדריק בלק, הורשע בגרימת מוות ברשלנות ובגרימת חבלה ברשלנות, ובית משפט השלום גזר עליו שנתיים וחצי שנות מאסר בפועל. עונשו הופחת במחוזי ל־15 חודשי מאסר בפועל. 
 

"פתאום הכל התמוטט" 
 

רמדיה, שנסגרה בעקבות הפרשה, הוקמה בשנת 1964 על ידי ד"ר ליביו לנדס ורעייתו אריקה, כמפעל תרופות עם קו של דייסות לתינוקות. לנדס, עולה חדש מרומניה היה דודה של נעמי, אשתו של מילר. בשנת 1974 הצטרף מילר למפעל כמנהל, ומאוחר יותר הפך גם לבעל מניות. אחרי מותו של המייסד, ניהל מילר את המפעל עם האלמנה אריקה. 

 

בשנת 1982 ד"ר סטפן לנדס, קרדיולוג בכיר ובנם היחיד של הזוג לנדס, נהרג במלחמת שלום הגליל. בעקבות מותו איבדה האם כל עניין במפעל. היא נפטרה חמש שנים אחרי בנה, ובצוואתה הורישה למילר ולרעייתו את יתרת המניות במפעל. 
 

מילר החליט לחסל את קו התרופות ולהתמקד בתחום הדייסות לתינוקות, שבו היה לחברה מוניטין. המותג התרחב גם לתחליפי חלב אם, מחיות, ביסקוויטים ותה לתינוקות. את הדייסות יצרו במפעל החברה בארץ, ותחליפי החלב יוצרו ונארזו על ידי חברת הומנה הגרמנית, יצרנית ותיקה. "הומנה ייצאה להרבה מאוד ארצות, היו לה מדענים רציניים והמוצרים שלה היו מעולים יחסית לחברות אחרות", אומר מילר. "לצערי, בסופו של דבר היא זו שהכשילה אותנו". 
 

בשנת 1999, המחזור של חברת רמדיה עמד על כ־52 מיליון דולר, ומילר קיבל הצעה מקונצרן היינץ האמריקאי לרכוש את השליטה בחברה. "הם קנו 51%, ובהסכם היה כתוב שבתוך 5־7 שנים אעביר להם את יתרת המניות", הוא מספר. "אחרי העסקה רוב המוצרים עברו להיות מיוצרים במפעל של היינץ באנגליה, ורק הפורמולה הצמחית עדיין יוצרה בגרמניה. זה היה פשוט ביש מזל. במשך כל כך הרבה שנים היה לנו שם של חברה שדואגת לתינוקות ולהורים, ופתאום מחברה שכל כך אוהבת פעוטות הפכנו לאויב של ההורים. זה היה מפעל חיים שרצינו שיהיה לו המשך, ופתאום הכל התמוטט".
 

לפני כשנתיים פרסם מילר (74) את הספר "נאשם מספר 3 - פרשת רמדיה" (הוצאת אופיר ביכורים), שבו שטח בפני הקוראים את גרסתו לאירוע וטען ששרשרת הכשלים שהביאה לתוצאות הטרגיות החלה בעצם בחברת הומנה, שאף הודתה באחריותה למוצר הפגום ולתוצאותיו הרות הגורל. לדבריו, "גם אם כמה מאות אנשים קראו את הספר, זה עדיין לא משנה את המידע הלא מדויק שרוב הציבור קיבל מהתקשורת".

 

"ללא ספק. נכון שיצאתי זכאי במשפט, ונכון שאני לא במצב של המשפחות שהתינוקות שלהן נפגעו - שנמצאות במצב הכי גרוע - אבל בוודאי שזה לא משהו שעובר מעלי. כואב לי שאנשים לא יודעים את האמת שלי, ולא יודעים שהגרמנים היו אשמים בכל". 
 

"החיים שלי בהחלט השתנו. קודם כל, האירוע קרה ממש סמוך למועד שבו תכננתי לפרוש מהחברה ולהיכנס לעסקים חדשים. לא תכננתי להפסיק לעבוד, אבל אחרי מה שקרה החלטתי להשליך מאחוריי את התוכניות שלי ולא לעשות שום דבר מבחינה עסקית. כיום אני עוסק רק בדברים שגורמים לי סיפוק: התחביבים שלי וטיפול בנכדים".

"לא, אבל אני חושב הרבה על הילדים האלה. זה בא לי בלילות, זה בא בימים. אני חושב גם עליהם וגם על העובדים שלי שנפגעו מסגירת המפעל, וכואב לי. הכאב והצער על הורי התינוקות שנפגעו ילוו אותי עד היום האחרון, וכך גם הפיכת רמדיה לשעיר לעזאזל והוקעת מנהליה על מחדל טרגי שלא היה באשמת החברה". 

"מול עומק הטרגדיה" 
 

"מבחינתי, דינו של יצרן הוא כדינו של יבואן, במיוחד כשמדובר במזון לתינוקות, בחיי אדם", אומר אמיר נטי מנס ציונה, שבתו נטע, כיום בת 15, היא אחת מנפגעות הפרשה. "יש בי כעס על ההליך המשפטי המגוחך שבוצע כלפי מנהלי רמדיה ועל העונש המגוחך שקיבלו. זה אכזב אותי מאוד. מי שהביא את הפורמולה לארץ היה צריך גם לדאוג שהיא תהיה בטוחה". 
 

"היא לומדת בחינוך מיוחד וזקוקה לסיוע ולעזרה בכל הדברים שכל אחד יודע לעשות: להתלבש, להתקלח, לאכול. היא נוטלת תרופות באופן קבוע והולכת עם סדים והליכון אחורי. לצערנו היא סיעודית לגמרי, במלוא מובן המילה. מבחינה קוגניטיבית היא קוראת מאוד לאט, ברמה של ילד בכיתה א', ועל ידיעת מספרים אין בכלל מה לדבר". 
 

את פרשת רמדיה מגדיר נטי כאסון. "זה חורבן הבית. החיים שלי ושל אשתי נהרסו בעקבותיה, והילדים שלנו גדלו לחיים אחרים ממה שהיו מיועדים להם", הוא מפרט. "נטע נולדה בריאה. אני רואה ילדים בני גילה שהם כבר נוער שמתכונן לבגרויות ומתחיל את החיים, ואילו אני מטפל בנערה שהיא רק נערה בגיל, אבל לא באופן תפקודי. 
 

"החיים לא הולכים ונהיים קלים יותר, אבל אני מתרכז בילדה שלי ובשיקום שלה. אנחנו מנסים לראות את חצי הכוס המלאה, שהיא עדיין איתנו. מובן שיש אכזבה, כי היו יכולים להיות לנו חיים אחרים, אבל זה מה שרצה הגורל. זה נוחת עליך, ואתה צריך להתמודד. למדנו לחיות עם זה. מבחינתנו, הילדה בפרונט, אף פעם לא החבאנו ולא הסתרנו אותה. היא כל עולמנו". 

 

"אין יום שאני לא חושבת על אבישי ז"ל", אומרת מיכל גזבר מגבעת שמואל, אמו של התינוק אבישי זיסר ז"ל, שנפטר בגיל חודשיים. "השנה יש בר מצווה לאחיה, הבן שלי שנולד אחרי אבישי ונקרא על שם האח שהיה לו. אלה רגשות מאוד מעורבים, שמחים־עצובים, וזיכרונות לא פשוטים". 
 

גזבר, אם לחמישה ילדים (כולל אבישי), מספרת שבעת חשיפת הפרשה היא עדיין לא הייתה מודעת להשפעה העמוקה על החיים שלה. "עם חלוף השנים הבנתי יותר את עומק הטרגדיה", היא אומרת. "עם כל העצב, תינוקות לפעמים נפטרים מכל מיני סיבות. בפרשת רמדיה זה היה מיותר לחלוטין. עם זאת, כאישה מאמינה יש סיבה למה שקרה, גם אם אני לא יודעת אותה. אני מורה, והשנה אני מלמדת כיתות ט'. אבישי היה צריך להיות עכשיו בכיתה ט'. יש לי כל הזמן את המחשבה שגם הוא יכול היה להיות פה ולעבור את כל מה שהתלמידים שלי עוברים השנה. ההרהורים האלה בכל זאת מלווים אותי עדיין. זה זיכרון מאוד עצוב".
 

גזבר מבהירה שלא קיימות בה תחושות של כעס, ושביומיום היא נאחזת באמונה. "אני לא חושבת שכעס מוביל לאיזושהו מקום", היא אומרת, "החיים ממשיכים הלאה. אין ברירה. לשקוע ברגשות שליליים זה לא משהו שיעזור, והאנרגיה הזאת גם מחלישה. לא תמיד קל לי, לא תמיד אני מצליחה, אבל אני משתדלת להמשיך בחיים".