הבעיה העיקרית כיום עם הדור היהודי הצעיר בארצות הברית היא שאין לו חיבור ואין תחושת שייכות לישראל, כמו שהייתה בעבר. אם ההורים של אותם צעירים והסבים והסבתות שלהם נולדו למציאות שבה מדינת ישראל לא תמיד הייתה שם בשבילם והאפשרות להגיע ארצה לא הייתה מובנת מאליה, הרי שכיום צעיר יהודי שרוצה להגיע לבקר בארץ נרשם לפרויקט 'תגלית' ובתוך 12 שעות נוחת בבן־גוריון", אומר ידידיה הרוש (29), מנהל פיתוח משאבים ב־JNF-USA, ארגון יהודי אמריקאי פרטי שמפתח את הנגב והגליל, ובמקביל עוזר לחיבור יהדות ארצות הברית לישראל על ידי חינוך ציוני. לצורך כך, הארגון משתף פעולה גם עם משרדי ממשלה שונים.
איך פערי הדורות האלה משפיעים על ראיית הארץ?
"הדור הצעיר בארצות הברית לוקח את המדינה כדבר מובן מאליו, כי הוא נולד לתוך זה. אם בשביל ההורים והסבים מדינת ישראל הייתה בית ציוני שנלחמים עבורו, הרי שבשביל הצעירים זוהי אומת הסטארט־אפ, היא המקום שבו הומצאו עגבניות השרי ונעשו כל מיני אקזיטים. הפער גורם לכך שהם מעריכים פחות את המדינה וכבר לא רואים בה בית, אלא סתם עוד מקום שיגיעו לבקר בו. זה כבר לא לבקר את הבית שלנו.
"הפערים מתבטאים גם בכך שכיום הדור הצעיר הולך לקולג' ושומע שם כל מיני דברים לא טובים על ישראל", מוסיף הרוש, שגם מרצה בפני צעירים אמריקאים וגם מגייס משאבים לטובת הארגון. "יכול להיות שאותם צעירים יהודים ייכנסו לכיתה ויורידו את הראש או ילכו מסביב להפגנה פרו־פלסטינית במקום לעבור במקום בראש מורם, כי הם יתביישו בכך שהם יהודים".
איך אתם משנים את הגישה הזאת?
"אנחנו מגיעים לבתי ספר יהודיים ולבתי כנסת ומדברים איתם, נותנים להם כלים להתמודד עם הדברים שהם שומעים על ישראל. החבר'ה הצעירים מאוד אוהבים לשאול ולהקשות, וזה בסדר. הם, למשל, שואלים שאלות על הסכסוך הערבי ועל איך שמציגים אותנו בעולם. הרבה פעמים השאלות שלהם משתנות כשהם רואים את המציאות. למשל, כשהם מסתובבים ביפו ורואים ערבים שחיים בשלום עם יהודים, שטוב להם פה ושאנחנו לא תולים אנשים שלא חושבים כמונו. אחרי שהם מקבלים תשובות וחלקם גם רואים מה שקורה בפועל בישראל, הם מתחברים למדינה בצורה יותר עמוקה.
"ישנן משלחות שונות שאנחנו מביאים לארץ", מוסיף הרוש. "למשל, יש סמינר תיכוני אמריקאי על שם אלכסנדר מוס, שתלמידיו מגיעים ארצה לסמסטר, חווים את ארץ ישראל דרך הרגליים והעיניים ומרגישים חיבור אדיר".
הרוש מבהיר שההסברה לחבר'ה בני 35־50 קצת שונה. "הגילים האלה הם גם קהל פוטנציאלי של תורמים, ולכן אנו מסבירים להם שאנחנו מפתחים את הנגב והגליל ומדברים איתם על האופן שבו אנחנו מחברים את הדור של החבר'ה הצעירים למדינה שלנו. אני גם אומר להם שאפשר להשפיע ולהיות חלק מהבונים של ארץ ישראל, גם כשלא גרים בארץ. אני תמיד נותן את הדוגמה של משה מונטיפיורי, שהיה אחד החלוצים הראשונים אף שלא גר בארץ, אלא באירופה. ולראיה, השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים קרויה על שמו: ימין משה".
מהם היעדים העיקריים שלכם?
"הארגון עושה חינוך ציוני, אבל רוב המשאבים הולכים לפתח את הנגב והגליל. אנחנו מגייסים מעל 100 מיליון דולר לטובת מטרה זו ולטובת שימור אתרים היסטוריים. ישנם גם צעירים יהודים שבאים ומתנדבים ועושים כאן עבודת אדמה, או עוזרים בשיפוץ במבנים ישנים בשכונות מצוקה. הסיפוק שלי הוא שאני עוזר לבנות את המדינה ולחבר את הדור הצעיר לארץ. יום אחד פגשתי במקרה בשדה התעופה חיילת קרבית שסיפרה לי שהארגון שינה לה את החיים. היא נרשמה לאחת מתוכניות ההתנדבות שלנו, עבדה ביישובים שונים בנגב, וזה מה שגרם לה להתאהב במדינה ולרצות להישאר פה. הייתי אחד מאלה שארגן את ההתנדבות שלה, והרגשתי סיפוק גדול מכך"