הכרה מאוחרת: ניצולי שואת יהודי לוב מבקשים להכניס את סיפורם לתודעה הקולקטיבית

"שנים רבות בכלל לא הבנתי שהמלחמה בלוב הייתה אותה מלחמה שהייתה באירופה", מספרת דינה דנון־דאבוש. "בבית הספר למדנו שהשואה היא שואה של יהודי אירופה, וזה מה שנכנס לראש. אמא שלי כל הזמן סיפרה על המלחמה, על הרעב, על זה שאחי, הרצל ז"ל, נספה במהלך הבריחה מטריפולי לזוארה, ואני לא קישרתי שזו אותה שואה".

סך כל הקורבנות היהודים הרשומים מאירועי השואה בלוב הוא 712, אך לדברי דנון־דאבוש, בפועל מספר הקורבנות היה גבוה מהמתועד. "הסיבה לכך שחלקם לא מתועדים היא שלא כמו אצל יהודי אירופה, מותם של יהודי לוב, ובהם קשישים, תינוקות וחולים, שהואץ במהלך המלחמה מאירועי השואה, לא נכלל במניין הקורבנות", היא מספרת. "הסיבה השנייה היא שההכרה המאוחרת, עשרות שנים אחרי המלחמה, ביהודי לוב כניצולי שואה, גרמה לכך שהמשפחות לא נדרשו לדווח על קורותיהן ועל יקיריהן שנספו, כמו למשל אחי, הרצל. הוריי נפטרו הרבה לפני שיהודי לוב הוכרו כניצולי שואה. מה יכלו הוריי לעשות כאשר בכלל אף אחד לא רצה לשמוע?"

דנון־דאבוש (71), מגבעתיים, נולדה בטריפולי שבלוב אחרי המלחמה, ובשנת 1952 עלתה ארצה. היא עבדה שנים רבות ככלכלנית בכירה, ואז החליטה לעשות שינוי בחייה והחלה לתחקר את הנושא של שואת יהודי לוב. כחלק מתהליך זה, היא השתתפה בסדנת "דור המשך לסיפור" של עמותת "דורות ההמשך", ואת סיפור משפחתה וסיפור שואת יהודי לוב היא מספרת במסגרת הפרויקט "זיכרון בסלון", בבתי ספר ובמקומות רבים נוספים. "סיפור משפחתה של דינה בתקופת השואה בלוב מעלה על נס את הנושא ומייצג את שותפות הגורל של כל היהודים שחיו בכל המקומות שאליהם הגיעו הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם במסע הכיבוש שלהם, כולל לוב ותוניסיה בצפון אפריקה", אומרת בילי לניאדו, יו"ר עמותת "דורות ההמשך".

עלה על מוקש

"יהודי לוב מנו בזמן המלחמה כ־30 אלף איש", מספרת דנון־דאבוש. "כבר במשפט אייכמן ביקשו יהודי לוב להשתתף בתביעה ולהיות חלק מהעדים. אבל אמרו לנו: 'אל תעלו על הטרמפ של יהודי אירופה'. בזכות חוקרים ופעילים, יהדות לוב הוכרה ונכללה בסופו של דבר בפנקס הקהילות בשנת התשנ"ז־1997. תרמו לכך ד"ר עירית אברמסקי־בליי מיד ושם, בשיתוף יעקב חג'ג'־לילוף, ההיסטוריון של הארגון העולמי ומרכז המורשת של יהודים יוצאי לוב באור יהודה. גם מאיר כחלון, היו"ר הקודם, עשה ימים כלילות לקידום נושא ההכרה ביהודי לוב כניצולי שואה. אני מרצה על הנושא, כי אני רוצה שידעו ששואה הייתה גם בלוב, וכואב לי שאני עצמי לא קישרתי נכון את מה שהוריי עברו, לא שאלתי, לא נתתי לסיפורים שלהם את הפירוש הנכון. חשוב לי שיבינו שגם יהודי לוב נכללו בפתרון הסופי. ב־1939 סופחה לוב כאחד ממחוזותיה של איטליה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ועם הצטרפות איטליה למלחמה בשנת 1940, הפכה לוב לאחת מזירות המלחמה, והגרמנים נכנסו גם אליה. ב־20 בינואר 1942, בוועידת ואנזה, כאשר אייכמן הכין את רשימת היהודים בכל ארצות אירופה, הוא צירף לכ־28 אלף היהודים באיטליה כ־30 אלף יהודי לוב, ולכן מספר יהודי איטליה המיועדים להשמדה במסגרת הפתרון הסופי עמד על 58 אלף איש. יהודי לוב סבלו מחוקי הגזע, הם גורשו מבתיהם, הובלו למחנות כפייה ורוכזו במחנות ריכוז גם בלוב וגם מחוצה לה, למשל בתוניסיה ובאלג'יריה. הם נשלחו גם לאינסברוק־רייכנאו במערב אוסטריה וגם לברגן־בלזן בצפון גרמניה".

מה קרה למשפחתך בשואה?

"ההורים שלי, בובה לבית זוארץ ואליהו דאבוש ז"ל, לא היו במחנות. הם ברחו לאזור זוארה, שהיה נחשל עם תנאים מאוד קשים. הם גרו בדירים, בלי חשמל ומים, ישנו על הרצפה והתפתח שם רעב נוראי. כשההורים שלי ברחו, היו להם שלושה ילדים, ואמא הייתה בהריון. בזוארה היא ילדה את הרצל ששרד עד גיל שנה ומת, כנראה בגלל התנאים הסניטריים הירודים".

אילו סיפורים את זוכרת מבית הורייך?

"אמי סיפרה לי שהרעב היה כל כך גדול שהם נאלצו לאכול גללי עיזים, שהטעם שלהם היה מתקתק. היא גם סיפרה שהם היו מעבירים את המים המזוהמים דרך חיתול כדי להוציא מהם את התולעים, ואז שותים אותם".

מחנה ג'אדו (Jadu) היה ממחנות הריכוז הגדולים שהוקמו בלוב עצמה. בינואר 1942 כבש ארווין רומל, מהגנרלים הבכירים בצבא גרמניה הנאצית, את קירנייקה, אזור החוף המזרחי של לוב, מידי הבריטים בפעם השלישית. מצב היהודים הוחרף, אך הגרוע ביותר היה החלטת האיטלקים בהנחיית הגרמנים להפעיל את הדוקטרינה הגרמנית הנאצית לדילול האוכלוסייה היהודית של לוב. כך הוקם ב־15 בפברואר 1942 מחנה הריכוז ג'אדו. המחנה נקרא על שם יישוב בשם זה בסביבה, והוא היה סמוך מאוד לבית עלמין יהודי עתיק בן 800 שנה. היה זה מחנה צבאי לשעבר, מוקף גדר תיל, תחת פיקוד איטלקי וערבי. כ־2,600 מיהודי קירנייקה שבגבול לוב ומצרים פונו אליו. 562 מיושביו, שהיוו כרבע מאסירי המחנה וכ־17% מכלל אוכלוסיית קירנייקה באותה עת, נספו מתשישות ומרעב, ובמיוחד ממגפת הטיפוס. המתים נקברו על ידי העצירים עצמם בבית קברות על גבעה מחוץ למחנה. הילדים בג'אדו היו חשופים למראות זוועה, עדים למוות אכזרי ואף לגסיסה של הוריהם, אחיהם ואחיותיהם, והורים רבים חוו את הנורא מכל: אובדן ילדיהם. המחנה פעל עד מרץ 1943, אז שוחרר על ידי הצבא הבריטי, ובראשם הבריגדיר גנרל, פרידריך הרמן קיש.

קיש נולד בשנת 1888 בהודו, למשפחה יהודית־בריטית ששירתה בשלטון הקולוניאלי בהודו. הוא שירת בצבא הבריטי בהודו במשך כעשר שנים. לאחר מכן עלה לארץ והפך להיות חבר בהנהלה הציונית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא התגייס שוב לצבא הבריטי כלוחם, הגיע ללוב והיה ממונה על חיל ההנדסה בצפון אפריקה. ב־7 באפריל 1942 נהרג בתוניס כשעלה על מוקש. "סבי, שלא זכיתי להכירו, ניהל את כל הלחימה הבריטית שעצרה את הנאצים בצפון אפריקה, ובמסגרת זו הייתה לו גם הזכות להשתתף בשחרור המחנות של יהודי לוב", מספר הנכד, ח"כ יואב קיש.

גם איש העסקים משולם ריקליס (94), היה אחד ממשחררי מחנה ג'אדו. "הייתי נהגו האישי של הרב אפרים אלימלך אורבך, הרב הצבאי של הארמיה השמינית של הצבא הבריטי במצרים, בלוב ובתוניסיה, ואחר כך בפלישה לאיטליה", הוא מספר. "חלק מיהודי לוב גורשו על ידי האיטלקים למחנות כמו ג'אדו. כשהבריטים כבשו את לוב והמגורשים חזרו לבתיהם, הם נתקלו בעוינות קשה מצד שכניהם המוסלמים. החיילים היהודים בצבא הבריטי סייעו בשיקומן של קהילות רבות, והרב אורבך נרתם אף הוא למשימה זו. למשל, ליד הכפר ג'ריאן מצאנו יהודים שחיים במערות בהרים, במחנה הריכוז ג'אדו מצאנו עשרות יהודים חולים בטיפוס. בכל מקום עזרנו כמיטב יכולתנו, והיהודים התעודדו והתחזקו למראה מכונית צבאית שמצויר עליה סמל מגן דוד ועם חייל יהודי חמוש באקדח מארץ ישראל. זה נתן להם את התקווה להגשים את חלומם להגיע לירושלים".

מה זכור לך מההתקפה בלוב?

"נסענו אחרי הצבא הבריטי, בעקבות מסלול הלוחמה. זכור לי היטב שהכבישים היו זרועים ברסיסי פגזים ושברי מתכת, דבר שגרם לאינסוף תקרים והחלפת צמיגים בטנדר הצבאי. הפכתי לבשלן של מנות קרב וגם לצמיגאי מיומן. אני זוכר את מצבם העגום של יהודי לוב ואת ההתרגשות שניצתה בהם למראה הטנדר עם המגן דוד והרב הצבאי. בתור יהודי הייתה זו תחושה של שליחות נעלה לייצג בגאווה את היישוב היהודי בארץ ישראל. אני שמח על חלקי בעידוד הקהילות היהודיות שפגשנו במדבר הלובי ובחיזוק הקשר שלהן לארץ ישראל".

נר זיכרון מאולתר

"כיום אנשים כבר יודעים שגם יהודי לוב היו חלק מהשואה, אבל הם עדיין לא יודעים מספיק", אומר אברהם (הרצל) רג׳יניאנו, יליד טריפולי שבלוב, שנשלח עם משפחתו למחנה אינסברוק־רייכנאו שבמערב אוסטריה, שהיה מעין שלוחה של מחנה הריכוז דכאו, ובו נכלאו מעל 100 יהודים מלוב. "הנכדה שלי, למשל, אמרה בזמנו בבית הספר, כשדיברו על השואה: 'גם סבא שלי היה בשואה', והמורה צעקה עליה שאסור לעשות צחוק מהשואה. אפילו המורה לא ידעה את העובדה הזאת. לכן אני עצמי הייתי הולך ומספר את הסיפור שלי בכל מיני מסגרות".

רג׳יניאנו (83) מבת ים, עבד בעברו כחשמלאי תנורי תעשייה. לאינסברוק־רייכנאו הוא נשלח עם הוריו, שני אחיו ושתי אחיותיו. "אני זוכר שלקחו אותנו לאיטליה, וב־1 באוקטובר 1943 באו הגרמנים ולקחו אותנו באמצע הלילה לתחנת הרכבת בבולוניה, שם העמיסו אותנו על קרון מסע", הוא נזכר. "משם נסענו לתחנת אינסברוק במשך שלושה ימים בלי אוכל, בלי שירותים. זה היה מסע כבד שסבלנו בו מאוד־מאוד. כשהגענו, לקחו אותנו לחדר קיטור לחטא אותנו מכל מיני מחלות וגילחו לנו את השערות. סבלנו מקור, אוכל כמעט לא היה, את הגברים לקחו לכל מיני עבודות כפייה, ובאופן יומיומי היו משכיבים אותם על השולחן עם חצי גוף עירום, מרביצים להם עם שוט ואומרים שאם מישהו יגיד 'איי', הם ימשיכו להרביץ. אנחנו, בתור ילדים, היינו שומעים מהצריף את הצעקות שלהם, את הבכי. חיינו שם חיים קשים מאוד. את הגברים הכריחו לדרוך עירומים על השלג. לאבי כמעט נשרו הציפורניים, ולמישהו אחר היו חייבים לכרות את הרגל בגלל הכפור. היינו שם עד 18 באפריל 1944" .

משפחתך שרדה את המחנה?

"לרובנו היה נס גדול שיצאנו משם, כי המחנה הזה היה למעשה מחנה מעבר. כל יום היה בא מיניבוס, והיו מעמיסים עליו איזה 20 איש שהיו מועברים למחנות השמדה. אבל אחי, שלום רג׳יניאנו ז"ל, לא שרד. שמו אותו במטבח לקלף תפוחי אדמה, הידיים שלו התנפחו מהמים הקרים, הסכין נפלה לו על הרצפה, ואז הקצין שפך עליו בחוץ כמות גדולה של מים, שהפכו מיד לקרח, והוא בעצם הפך להיות כלוא בבלוק הקרח. חבר שלו סיפר לנו ש־20 דקות הוא פרפר בתוך בלוק הקרח הזה. על מותו של אחי נודע לנו בערב חנוכה. הסתכלנו מהחלון, ראינו זוג אסירים מעביר אלונקה, אחד מהם היה חבר של אחי, והוא הצביע עם האצבע ש'זה האח שלכם'. ככה נודע לנו שהוא נפטר. שלום היה בן 27 במותו. עוד לפני שידענו על מותו של אחי, אמא לקחה חתיכה קטנה של מרגרינה שהייתה לנו, פרמה חוט מהשמיכה ועשתה מזה נר לחנוכה. הנר הזה הפך בסופו של דבר גם לנר זיכרון. אני חי יום־יום את מה שעברנו, ולכן גם הקדשתי המון זמן לאנשים שרצו לשמוע את הסיפור שלי ואת הסיפור של יהודי לוב בזמן השואה".