"בעקבות הפציעה החלטתי שאני לא רוצה להיות מסכן, אלא לתרום לחברה ולמדינה". כך אומר ל"מעריב" מעוזיה סגל, שנפצע קשה בחזית הסורית. בעקבות הפציעה החליט סגל שהוא רוצה להקדיש את חייו לאנשים שחוו מצוקה כמוהו – והפך לעובד סוציאלי. כמו סגל יש עוד עשרות עובדים סוציאליים שהגיעו לעולם הטיפולי דווקא בעקבות הטראומה האישית שהם עצמם עברו כמשפחות שכולות או כפצועי צה"ל.
סגל, מפצועי צה"ל הקשים וגם המוכרים ביותר, זכה באות נשיא המדינה למתנדב ולציון מופת שיקומי לנכה צה"ל ממשרד הביטחון. כשנפצע בגבול הסורי ב־1974, חצי שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה סגל בן 21. הוא היה מ"כ בגדוד 890 בצנחנים, לפני יציאה לקורס קצינים, כשספג פגיעה ישירה של פגז מרגמה 160 מ"מ, פגיעה שהותירה אותו קטוע שתי רגליים ויד, ועיוור בעין אחת.
"הייתי שחקן כדורסל באליצור פתח תקווה כנער, זכיתי פעמיים בגביע האיגוד עם קבוצת הבוגרים, זומנתי למבחנים לנבחרת הנוער של ישראל והקריירה הספורטיבית שלי היתה הדבר שרציתי להשקיע בו תוך כדי ואחרי הצבא", הוא מספר. הפציעה שלו שינתה את התוכניות, אבל המסלול שבחר לעצמו היה ברור. "לא היה בי כעס על המדינה, אני זה שהתנדבתי להיות צנחן וכל לוחם יודע שאפשר שלא ישוב או שייפצע", הוא אומר. "הסורים הם אלה שלקחו לי את הרגליים, לא צה"ל".
כיום סגל הוא עובד סוציאלי בעל ניסיון רב, המנהל את אגף הרווחה של המועצה האזורית חוף אשקלון. "הייתי כאן בכל שלושת המבצעים בעזה, עם אזעקות ויירוטים מעל הראש וקהילה שלמה שצריך לטפל בה", הוא 'מספר. "רציתי להיות במקומות הכי קשים, שבהם נמצאים אנשים שצריכים עזרה, זה המוטו של החיים שלי. אחרי שגמרתי ללמוד עבודה סוציאלית הספקתי לעבוד בשכונת ג'סי כהן בחולון, בג'סר א־זרקא, להיות מנכ"ל וראייטי בירושלים ומנהל ארצי של תוכנית לצעירים במצוקה. עבדתי גם עם מכורים לסמים ובשיקום שכונות, והייתי אחראי משרד הביטחון לתעסוקה לנכי צה"ל ועוד".
כל עבודותיו לאורך השנים הן בעצם סגירת מעגל. שכן הוא בחר לטפל באנשים שהטראומה פגשה אותם באותם צמתים בהם היא פגשה אותו. "הצטערתי על הפציעה, אבל לא בכיתי עליה מעולם", הוא מסכם. "היא הובילה אותי למסלול חיים שונה מזה שתכננתי, והוא מספק מאוד".
עו"ס עמית נחום היא מנהלת השירות הסוציאלי במרכז הרפואי לבריאות הנפש באר יעקב־נס ציונה. ב־1985, כשהיתה בת 13, שכלה נחום את אחיה החייל מוני. הוא היה לוחם, מ"כ בגדוד 890 של הצנחנים ששירת בלבנון, אבל מת בטביעה בים בעת חופשה כשהיה בן 20. "עד מותו, עבודה סוציאלית, או כל מקצוע טיפולי, בכלל לא היו על הפרק", היא מספרת. "השכול של ההורים פירק את המשפחה לרסיסים, ואז הבנתי שאני רוצה לטפל באנשים. הגאווה הכי גדולה שלי היא במרכז לטיפול במשפחות שהקמתי בבית החולים".
"אני מרגישה שאני מנציחה את מוני בכך שאני מסייעת לבני משפחה שמתמודדים עם משבר נפשי", היא מוסיפה. "משפחה מאבדת את כל עולמה בעקבות קרוב שנמצא במשבר או באשפוז. אני עוזרת להם לגייס כוחות חדשים כדי שיוכלו להמשיך לתפקד. זאת סגירת המעגל הקטנה שלי לחיים שאחי הוביל אותי אליהם".