"בכל יום, כבר יותר מעשרה ימים, בשעות הצהריים, הם מסיימים בעזה את חוג העפיפונים ויוצאים לעבודה”, מספר ראובן ניר, מנהל ענף גידולי השדה של כפר עזה. “לפעמים מדובר בשלושה מוקדים בו־זמנית ולפעמים זה בכמה אזורים. ואנחנו עובדים מאוד קשה כדי להציל את היבול. זה בעיקר מתיש וזה לא נגמר”.
אם לא די בגזרות הממשלתיות שמחלישות את ענף החקלאות וההתמודדות עם הפשיעה בתחום – השחתה וגניבה של תוצרת וציוד חקלאי – נאלצים בשבועיים האחרונים החקלאים בישובי עוטף עזה להתמודד גם עם תופעה חדשה ומדאיגה של עפיפוני תבערה שמגיעים מעזה, מציתים את השדות, גורמים להם לנזק כלכלי גדול ומשאירים אותם תשושים וחסרי אונים.
“זה מתסכל, פרימיטיבי ובעיקר עושה הרבה נזק”, מוסיף עופר וינר, האחראי על משק המים בכפר עזה. “אנחנו בכוננות מתמדת, פרוסים בהרכבים ובשטחים שונים, מסתכלים על השמיים ומנסים להקדים את העפיפונים. לפעמים מצליחים ולפעמים לא”.
להסיט את האש
עשרות עפיפונים מאולתרים משוגרים מרצועת עזה, רובם עשויים מניילון שקוף המחובר לבקבוקון עם חומר דליק. בתוך פחות מדקה מרגע השיגור, נוחתים העפיפונים בשדות התבואה של יישובי עוטפי עזה ועושים בהם שמות.
“הכל החל במחאה החברתית שהתעוררה בקרב צעירים בעזה נגד המצב הקשה שם”, מסביר ח"כ חיים ילין (יש עתיד), תושב קיבוץ בארי. “הם החלו להפגין ולמחות, וחמאס הבינו שעליהם להסיט את האש נגד ישראל והעיפו עפיפון עם דגל פלסטין. אחרי שבוע כבר הוסיפו לזה ניילון וחומרי בעירה”.
“אנחנו למודי ניסיון”, אומר ניר, “כבר חווינו קסאמים, פצמ”רים, צלפים ומטענים, ועכשיו התחושה היא שחזרנו לימים שלפני מלחמת ששת הימים. בהתחלה היו זורקים בקבוקי תבערה, אחר כך עברו לפחיות בירה מלאות בד ספוג דלק, גחלים בוערות קשורות ברשת, ועכשיו עפיפונים. אני לא רוצה לחשוב מה אפשר להצמיד לזה. הם כל הזמן משתפרים”.
ההערכה היא כי בסבב הנוכחי נגרם נזק לכ־5,000 דונמים של חורש וגידולי שדה. כל החיטה בקו הקדמי, שהוא הקילומטר הראשון הסמוך לגדר, נשרפה כליל. לפני שבע שנים נשרפה שמורת הטבע שליד קיבוץ בארי. הרשויות, עם קק’”ל והתושבים, עמלו במשך שנים על שיקומה וחידושה. ביום שלישי האחרון הם נאלצו לצפות במחזה הזה מתרחש שוב. מאות דונמים נשרפו כליל ביער בארי כתוצאה משיגור עפיפוני תבערה מרצועת עזה. “חזרתי בתשע בערב, וכבר אז אי אפשר היה לנשום בטווח של כארבעה קילומטרים מהשריפה”, מספר ח”כ ילין. “יער בארי קרוב מאוד למזבלה של עזה, ושם הם מסתתרים ויורים את העפיפונים. קל להם להעיף משם ולא רואים אותו עד שהוא כבר באוויר. קשה מאוד לזהות, וכשהוא נוחת בשדה חיטה, זה נדלק בשניות“.
גם בקיבוץ כפר עזה מותשים מהשגרה החדשה שנכפתה עליהם, אבל לרוב מצליחים להתמודד עמה ולכבות את האש. ברביעי שעבר, המזל לא שיחק להם, ובוסתן שלם של 50 דונמים עמוסי עצי פרי, עלה באש ונהרס כליל.
“בשעה שבע בערב בערך, דווחנו שנפל עפיפון בבוסתן”, מספר רכז הביטחון של הקיבוץ, שחר אביאני. “מדובר במטעי פרי של שקדים, שזיפים, חרובים, תאנים ועוד. ראינו את העפיפונים באוויר והגענו תוך דקות, אבל לא הצלחנו להשתלט על האש כי היו כמה מוקדים ובמרחקים גדולים”. התושבים אומנם ערוכים עם כיתות כוננות מיומנות ונעזרים בצבא ובכיבוי האש, אבל ריבוי השיגורים מקשה עליהם להגיע לכל מקום בזמן.
“אנחנו נעזרים בתחנת הכיבוי בשדרות, אבל גם הם עמוסים מאוד כתוצאה מהעפיפונים ופרוסים בכל הגזרה”, ממשיך אביאני, “לכן אנחנו פועלים בעצמנו רוב הזמן וערוכים עם כבאית משלנו, ונגרר עם מכל מים שנותן גיבוי נוסף. בדליקה של יום רביעי, האש נמשכה יום וחצי כמעט”.
“בחלקה הסמוכה לקיבוץ בארי, כבר נשרפו 600 מתוך 800 הדונמים של גידולי שעורה. אנחנו מנסים להיות בכל מקום, אבל זה בלתי אפשרי”, אומר אביגדור כלפה מחברת “מושבי הנגב”, המאגדת 34 מושבים בנגב המערבי ומחזיקה ב 140 אלף דונמים של גידולים. “מובן שאסור לשכוח את העובדה שאנחנו חשופים כל הזמן לירי צלפים ופצמ”רים תוך כדי הסיור”.
הנזק הגדול ביותר נגרם ליישובים במרכז הרצועה: עשרות קיבוצים ומושבים, בעיקר אלו ששדות התבואה שלהם מצויים סמוך מאוד לגדר כמו כפר עזה, בארי, ניר עוז, מושבי הנגב, מפלסים ועוד. בכל עוטף עזה נשרפו עד כה כ־2,500 דונמים של חיטה. בימים אלה החיטה עדיין לא בשלה מספיק לקציר, אבל בלית ברירה שוקלים החקלאים לקצור כדי למזער נזקים.
“זה כבר חלק מהשגרה”, מסביר וינר, “אנחנו נאבקים כל היום וקמים בבוקר טרוטי עיניים ליום חדש, והתסכול לא נותן מנוח. אחת המחשבות שעלו היא לקצור את החיטה אף על פי שהיא לא מוכנה עדיין, אבל בצורה כזאת נפגע בכמה שפחות תבואה”. “מדובר בגרעיני חיטה שהולכים לקמח ולמחסני החירום של מדינת ישראל”, מוסיף ח”כ ילין. “מה שבעזה לא מבינים זה שהם בעצמם שורפים את הקמח שמיועד להגיע גם אליהם. הם בעצם עושים נזק לעצמם”.
שיטת הרוגטקה
במשרדי החקלאות והאוצר כבר הועלו כמה הצעות על השולחן, ובהן רישות הקו הקדמי בממטרות, העברת גידולי החיטה לצד פנימי ומרוחק יותר מהגדר ושימוש בטכנולוגיה של רחפנים שילכדו את העפיפון וישליכו אותו בחזרה אל שטחי עזה. להעלות מטוס כיבוי זו משימה מסוכנת אף היא, וחלק מהשטחים בכלל אינם נגישים בשל איסורים צבאיים.
“יש זלזול בעפיפונים, כמו שזלזלו בזמנו בקסאמים כשקראו להם פעם ‘צינור מעופף’”, אומר ח”כ ילין. “אבל הצינור הזה הרג יותר מ־20 איש בזמנים ההם. מי שמזלזל בעפיפון, ימצא את עצמו בסוף מול רחפנים מהצד העזתי”.
לחקלאים אין שום דרך להעריך מאיפה יגיע העפיפון הבוער הבא ובאיזה אזור ינחת. הדרך היחידה היא לתצפת, להעמיד טרקטורים בכוננות בשטח, לזנק למקום הנחיתה במהירות האפשרית ולהפעיל דיסקוס, כלי שהופך את האדמה ויוצר הפרדה בין הגידולים לבין האש כדי שלא תתפשט.
“אנחנו יושבים בתצפיות כל היום”, מספר אביאיני, “לרוב הם משגרים כשיש רוח, אחר הצהריים. כל החברים והחקלאים עומדים על המשמר במטרה לאתר ולסכל. במקביל, אם אין סיכוי לתפוס אותם, מקפיצים כוחות מקומיים, כיתת כוננות ואנשי קיבוץ שעברו הכשרה לכיבוי אש, וכולנו יחד מגיבים. מתחמים שטחי הפרדה עם כלי מתאים ומפרידים את האש מהחלקות ומהבתים. הפחד הגדול הוא כמובן שתהיה זליגה של האש לתוך היישוב. זו שיטת הרוגטקה: אנחנו ממציאים טילים שמגיעים לירח, והם מציקים לנו בקצוות ומזנבים אותנו בזנב”.
טרור חקלאי הוא אינו שחקן חדש בזירה. חקלאי ישראל סובלים מטרור חקלאי בהיקפים רחבים הכוללים גניבות, השחתות והצתות, והוא מתעצם ומשתכלל כל הזמן. הנזק הכולל שנגרם לחקלאים ברחבי הארץ מטרור חקלאי בשנת 2017 מוערך בכ־1.2 מיליארד שקלים, על פי הערכות של משמר הגבול שהוגשו בשבוע שעבר לוועדת הפנים של הכנסת.
“בזמן שממשלת ישראל מייבאת תוצרת חקלאית כדי לתמוך בכלכלה המקומית שם, בחמאס רואים לנכון לפגע בחקלאות הישראלית”, אומר ברק אומגה, מראשי מאבק החקלאים בישראל. “אני קורא לממשלה לבטל את הסכמי הסחר הללו כל עוד הטרור החקלאי ממשיך להתקיים”. בינתיים, ביישובי עוטף עזה, המרדף בעיצומו. כל יישוב מלקק את פצעיו ומעריך את הנזק בכל יום מחדש. מס רכוש כבר נכנס לתמונה, אבל עבור החקלאים מדובר בהרבה יותר מכסף.
“כסף לא קונה את החקלאי. כסף מפצה אותו”, אומר ח"כ ילין, “החקלאי רוצה לגדל את היבול, להשביח אותו ולהגיש אותו למדינת ישראל. בזמן השריפה זה נשמע כמו פופקורן, כי גרעיני החיטה מתפוצצים, וזה צובט את הלב. זו עבודה, וזה לחם. הם רואים את השריפה, אבל אנחנו רואים את החלק הרגשי והערכי של זה”.
בימים אלה מתכוננים בקיבוץ כפר עזה לחגיגות ה־60 להיווסדו של הקיבוץ. כל זה קורה בשעה שחלקים שלמים שהם לב־לבו של החלום הקיבוצי עולים בלהבות. “אנחנו עייפים ומתוסכלים”, אומר וינר, “אנחנו משתדלים לעסוק בחגיגות ה־60, אבל לבנו וגופנו בשדות, שם נמצאת החזית כרגע. מעלים תמונות ומשתפים סרטונים והלב נחמץ לכולם. אנשים מגלים אחריות ומיד מדווחים ואנחנו בכל מקום, כולם מגוייסים לעניין. לצערי, לא נראה פתרון באופק”.