ארבעה ימים אחרי יום ירושלים בשנה שעברה הטיל אריק מאייר, איש היחידות המיוחדות והמודיעין של צה"ל בעבר, פצצה היסטורית: הוא העלה לדף הפייסבוק שלו צילום שקיבל מקרוב משפחתו, אלי גרטלר, ששירת בעבר כסמל ביחידת האבטחה של הכור בדימונה. בצילום נראים כ–30 חיילים במדי קרב, חמושים, סמוך לכותל המערבי, מתחת לשלט בשפה הערבית והאנגלית שבו נכתב: “אל–בוראק". על פי האמונה המוסלמית, אל–בוראק היא הבהמה המעופפת דמוית סוס שעל גבה רכב הנביא מוחמד אל המסגד הקיצון בליל המסע והעלייה לשמיים.
לפי עדותו של גרטלר, עם פרוץ מלחמת ששת הימים הוא הסתלק בלא אישור מהכור בדימונה עם שניים מחבריו ליחידה. ביום רביעי, 7 ביוני 1967, כשכוחות צה"ל פרצו לעיר העתיקה, הם הגיעו לפני הצהריים לכותל וצילמו את החיילים שנמצאו שם. התמונה הייתה ספונה באחד התיקים בביתו של גרטלר במשך 50 שנה. במהלך ציון 50 שנה לאיחוד העיר הוא ביקש מקרובו, איש המודיעין, לאתר את המצולמים.
זמן קצר אחר כך התברר שבתמונה לא מצולמים צנחנים. אף על פי ששחרור הכותל והר הבית נחרתו במיתוס הישראלי כמעשי הצנחנים, “משחררי ירושלים" ו"הראשונים בכותל", בהמשך להכרזה “הר הבית בידינו" של המח"ט מוטה גור, הראשונים שהגיעו למקום הקדוש היו למעשה אנשי פלוגה ב' של גדוד 163 מחטיבה 16 הירושלמית. בתמונה אותרו הסמ"פ סרן בדימוס יורם רונן, מפקדי המחלקות רס"ן בדימוס ישראל אלישקביץ ורס"ן בדימוס יעקב גת, החובש סמ"ר עמנואל זילברמן והסייר יצחק שמעון, שהשתייך לכוח של הקמ"ן הגדודי ג'וני (יונתן) היימן ז"ל, שנפל ברמת הגולן במהלך מלחמת יום כיפור.
אולי היינו אריות
כהיסטוריון של המערך המוצנח, תחקרתי מיד אחרי מלחמת ששת הימים את לחימת הצנחנים בכל החזיתות, גם בירושלים. קיבלתי אישור לראיין את מפקד חטיבה 16 הירושלמית, אליעזר אמיתי, שהיה עדיין בשירות קבע. יחד עם מתן האישור הוזהרתי לא לחקור אותו בשאלה מי נכנס ראשון לעיר העתיקה ומי הגיע ראשון לכותל. דווקא בגלל האזהרה שאלתי אותו על כך. “בנושא זה לא אדבר", הוא השיב.
שאלתי אז את חברי, סא"ל עמוס נאמן, שפיקד עלי בצנחנים עשר שנים לפני כן, ובמלחמת ששת הימים היה קצין האג"ם של החטיבה הירושלמית, לפשר השקט הזה. תשובתו הייתה שהוחלט במטכ"ל לציין את האירוע ההיסטורי הזה - בהשתתפות שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל יצחק רבין, הרב הראשי לצה"ל שלמה גורן, מפקד פיקוד המרכז אלוף עוזי נרקיס ואחרים - בחברת הצנחנים ולא בחברת הלוחמים ה"אפורים" של חטיבת ירושלים. הם אומנם ביצעו את העבודה הביטחונית בעיר מאז מלחמת העצמאות, אבל לא היו די נוצצים עבור אירוע היסטורי חד–פעמי.
מאז שמעתי לא פעם מאנשי החטיבה הירושלמית שראיינתי, כי לא הצנחנים נכנסו ראשונים לעיר העתיקה, דרך שער האריות, אלא חיילי פלוגה ד' של אלי קדר מגדוד 163, דרך שער האשפות. נכון שכניסה דרך שער האריות נשמעת הרואית יותר מכניסה דרך שער האשפות, והצנחן המפורסם גור מכובד יותר מהנגד ומפקד הפלוגה במילואים קדר, אבל לא זה מה שהתרחש. באופן מוזר, אפילו בכירים בחטיבה הירושלמית שיתפו פעולה עם מיתוס הצנחנים.
אחד המצולמים בתמונה הפלוגתית, ישראל אלישקביץ, מספר: “מתברר שבחטיבה שלנו לא ייחסו כל חשיבות לנושא היח"צ. דעתנו שלנו, המפקדים הזוטרים, הייתה נתונה אך ורק למשימה, לשלומנו ולשלום פקודינו, ובכלל לא למקום שלנו במיתוס ההיסטורי והלאומי. בגדוד שלנו נפלו בקרב אבו תור ביום שקדם לשחרור הכותל 15 לוחמים, כולל המג"ד. לאחר מלחמת יום הכיפורים נכנסתי לנושא עם יענקל'ה גת ויורם רונן ועוד חברים מהגדוד שלחמו איתנו וחוו ממש את בכורת גדוד 163 בכניסה משער האשפות וההגעה לכותל. זה קרה לאחר שחלק מהמשפחות השכולות דרשו לדעת במדויק את מורשת הקרב שלנו".
אלישקביץ הוסיף: “לצערנו, כולם התחמקו מאיתנו, לא התייחסו אלינו ברצינות. כנראה משום שבטענות שלנו היה איום של ממש על המיתוס, שהוא אולי האדיר ביותר של עם ישראל בעת החדשה. נתקלנו לאורך כל השנים בקירות אטומים ואפילו בלעג ובזלזול מכל מי שעסקו בתיעוד ובהנצחת האירועים בירושלים בששת הימים. כך התייחסו אלינו אנשי אתר גבעת התחמושת ואפילו בכירי חטיבת ירושלים. ביום ירושלים בשנת 2013 נתן לנו כתב הטלוויזיה אוהד חמו פתחון פה בערוץ 2. תיארנו שם, שלושה קצינים מהגדוד, את קרב אבו תור והכניסה לעיר העתיקה ולכותל. אבל גם זה עבר מתחת לרדאר. מפקד הסיירת יוסי לנגוצקי דחה על הסף את הטענות שלנו באותו שידור ובמאמר בעיתונות".
לאחרונה הוציא ד"ר גדעון אביטל–אפשטיין ספר מושקע בשם “67' - ירושלים, מלחמה". ד"ר אביטל הקדיש שלוש שורות לטיעונים של אלישקביץ וגת. הוא דחה אותם בטענה שהם נוגדים תחקירים רשמיים שלהם עצמם בצה"ל. שוחחתי איתו על כך לצורך תחקיר זה. הוא חזר על עמדתו והסביר שהתמונה שבה מופיעים אלישקביץ וחבריו לא צולמה ב–7 ביוני. מוזר שלגבורת הצנחנים שהגיעו “ראשונים" לכותל הוא מקדיש עמודים שלמים, ולסיפור של אלישקביץ, גת וחבריהם הוא לא מצא מקום בין 589 עמודי הספר. בתחקיר זה אשלים את שהחסיר.
מעבר לכך, הצלם זוכה פרס ישראל מיכה בר–עם סיפר לי שהגיע להר הבית אחרי הצנחנים בחברת הצלם קורנל קאפה, אחיו של הצלם המפורסם רוברט קאפה. השניים נכחו באותו יום היסטורי ליד הכותל. בר–עם וקאפה צילמו תמונות שבהן נראים לוחמים מנפצים בפטיש ובגרזן את שלט “אל בוראק". בשיחה איתי הדגיש בר–עם כי הצילום המדובר אכן צולם על ידו ב–7 ביוני, יום שחרור הכותל, בצהריים. מכאן שהצילום הפלוגתי המוזכר שצולם על ידי אלי גרטלר, שבו נראה השלט לפני שנופץ - הקדים ללא כל ספק את התצלום של בר–עם.
לעומת זאת, לפי אביטל, עוזי ילובסקי ז"ל מפלוגה ב' של החטיבה הירושלמית, קציניו ופקודיו, לא שהו במשך רוב היום ליד הכותל ורק “לעת ערב עזבה הפלוגה להר ציון ונעה לשער האשפות". אלישקביץ וגת מפקפקים במהימנות התחקיר החטיבתי, שעליו מבוסס הכתוב בספר, ומעלים טענות לקונספירציה ולזיוף מסמכים. בשיחה עם אביטל העליתי את האפשרות שהמסמכים זויפו. הוא נמנע מלהתייחס לכך.
מרחק נגיעה
לפני שנגיע לפלוגה ב' ולשאלה מי פגש ראשון את הכותל, נטפל בשאלה מי נכנס ראשון לעיר העתיקה. ב–2009 פרסם אל"ם בדימוס יוסי לנגוצקי, שפיקד במלחמה על סיירת חטיבת ירושלים, מצגת בשם “הקרב על ירושלים - לוח זמנים משולב", שביצע מטעם “גבעת התחמושת - אתר הנצחה ממלכתי". לנגוצקי קבע כי בשעה רבע לעשר בבוקר הגיעו מוטה גור ופקודיו לשער האריות ובשעה עשר שידר מח"ט הצנחנים את ההודעה המפורסמת: “הר הבית בידינו". לעומת זאת, גדוד 163 הירושלמי הגיע לשער האשפות רק בעשר ורבע, יחד עם פלוגת צנחנים בפיקוד דן זיו.
תמיהה קלה: זיו העיד בתחקיר זה שלא נפגש בשער האשפות עם אנשי 163, ואלה העידו שלא נפגשו עמו. לפי זיו ועמוס נאמן, כוח הצנחנים הזה הגיע לשער האשפות רק בשעה 11:00.
ועכשיו העיקר: יממה לפני שחרור הכותל נהרג מפקד גדוד 163, מיכה פייקס, בקרבות אבו תור. הגדוד, שסבל מאבידות כבדות, הוסע מאבו תור בחצות למנוחה והתארגנות בשדה פתוח בגבעת רם, ליד האוניברסיטה העברית. בלילה הגיע אליהם מג"ד חדש, סא"ל יוסף ברוש, שלא הכיר את ירושלים ואת תוכניות המלחמה בגזרה. לפי קצין האג"ם נאמן, הוא הורה עם שחר לברוש להסיע את הגדוד לימין משה לקראת השתלטות על הר ציון.
רס"ן בדימוס יקי רשף, מפקד פלוגה א': “לפנות בוקר הזעיק ברוש את קדר ואותי. אמר לנו שהמשימה היא לכבוש את המתחם הירדני על הר ציון ולהיכנס לעיר העתיקה. הפלוגה שלי הייתה אמורה להיכנס לשער האשפות ראשונה, כי לא השתתפנו בקרב אבו תור ועד אז לא נלחמנו והיינו רעננים. אבל קדר, שנולד ברובע היהודי, ביקש להיכנס ראשון וכך הוסכם". לפי סמ"פ פלוגה ב', רונן, הכוח שלו שימש עתודה והגיע לאזור הר ציון דרך המנהרה שבתחתית ההר, אחרי הפלוגות של רשף וקדר.
לפי קדר, הוא הגיע עם פקודיו למחנה הירדני על הר ציון לפני תשע בבוקר. המחנה היה נטוש. לפי הפקודה שקיבל מברוש, הוא המשיך מיד לרדת לאורך החומה לשער האשפות. פלוגת רשף המשיכה אחריו ואחריה פלוגת העתודה, ב' של ילובסקי. קדר לא חיכה לאישורים ובסביבות תשע נכנס דרך השער האשפות לעיר העתיקה, ופנה לרובע היהודי, לבית שבו נולד. לפי ספרו של אביטל, הפקודה לצנחנים לכבוש את העיר העתיקה ניתנה ברבע לתשע או בתשע וחצי בבוקר, אבל הם הגיעו לשער האריות לא לפני עשר. בנוסף, בפתח נתקע טנק שמנע ממוטה להמשיך עם הזחל"ם שלו, והיה עליו להמתין עד שיפונה. מכאן שיותר סביר שקדר נכנס ראשון לעיר העתיקה - ולא מוטה.
פלוגה א' של רשף נכנסה לשער האשפות אחרי קדר. רשף: “כשראשוני חיילי הפלוגה הגיעו לשכונת המוגרבים, במרחק של חצי דקה מהכותל, נפתחה אש חזקה לעברנו. שמענו את שריקות הכדורים. הפלוגה תפסה מחסות משני צדי הדרך והשיבה אש חזקה ומדויקת לעבר מקורות הירי. במקום הייתה מהומה גדולה. חילופי אש עזים שנמשכו כעשר דקות. לאחר שהכל נרגע, התברר למזלנו שרק חייל אחד מהפלוגה נפצע בינוני והוא טופל במקום. מיד ארגנתי את הכוח לתנועה מהירה לעבר הכותל דרך שכונת המוגרבים. אמרתי בהתרגשות לפקודי שהם נמצאים דקה מהכותל והוטל עליהם לבצע משימה היסטורית - לשחרר את האתר היהודי הקדוש מכיבוש זר. כשהיינו במרחק של כמאה מטר מהכותל, קיבלתי פתאום בקשר הוראה חד–משמעית מהמג"ד: ‘יקי, אתה עוצר מיד במקום!'. הוא חזר מספר פעמים בתוקף על הפקודה: ‘אתה עוצר במקום!'".
רשף מוסיף ומשחזר: “הייתי בהלם. הוא בולם אותי כשאני נגיעה מהכותל. היה רגע מביך. חלפו 51 שנים, ועד היום אני זוכר את הרעד שעבר בי. אמרתי לעצמי שאני לא מחמיץ את ההזדמנות - ורץ לכותל. קיבלתי מהמג"ד הוראה נוספת, שבה הוא אמר לי כי ייתכן שהצנחנים נמצאים באזור הכותל ואנחנו עלולים לירות אחד בשני. עצרתי במקום ובסופו של דבר אמרתי לעצמי שאם יש סיכוי לחילופי אש, ועלולים להיות נפגעים, אני עובר שתי עבירות - גם מפר פקודה וגם מייצר סיכוי לפגוע בחיילים. ואכן עצרתי, אבל וחפוי ראש. ראשוני הצנחנים (כוח דן זיו - א"מ) חברו אלינו רק לאחר כשעה. יכולנו להגיע לכותל ולבלות שם שעה שלמה. זאת הייתה ההחמצה הגדולה של הפלוגה, של הגדוד ושל החטיבה. יכולנו לזכות בכל התהילה שכל כך מגיעה לחיילי החטיבה, שתמיד ראו את הכותל מרחוק ולא יכלו בסוף להגיע אליו ראשונים. רבים מהלוחמים היו ירושלמים ששירתו בחטיבה מאז מלחמת העצמאות, ואחדים היו ילידי העיר העתיקה. הגיע להם להיות הראשונים בכותל, לא לצנחנים".
נאמן, ששהה במקום, יצא משער האשפות למכוניתו והתקשר לקצין האג"ם של פיקוד המרכז, אריק רגב, שאותו הכיר משירות משותף בצנחנים. הוא ביקש לשנות את פקודת המג"ד ולאשר לרשף להגיע מיד עם אנשיו לכותל. רגב דחה את הבקשה והסביר שלפי הוראה מגבוה על הצנחנים להגיע ראשונים למקום יחד עם הרב גורן, שיתקע בשופר, עם האלוף נרקיס ובכירים נוספים. הוא הבין, לדבריו, שידי מוטה גור בדבר ולחש קללה עסיסית.
אין עצור
רשף טעה, חלקית לפחות: בין תשע לתשע וחצי בבוקר התרחש אירוע שיפורסם כאן לראשונה, דבר שמלמד על איכותם הירודה של התחקירים והפרסומים שעסקו באחד האירועים המרכזיים בתולדות מדינת ישראל.
לאחר שפלוגות קדר ורשף נכנסו לשער האשפות, הגיעה פלוגת ילובסקי לפני השער ואנשיה כרעו ברך מחוץ לחומות וציפו לפקודה. הם שמעו יריות. ילובסקי התקרב לשער כדי לבדוק את מקור חילופי האש. אלישקביץ וחבריו האזינו ליריות מעבר לחומות ועסקו בניחושים. ילובסקי, שידע את משימת הגדוד, קרא את הקרב והבין שפלוגה א' מתעכבת והתקדמותה לכותל נעצרה. משום שאיש לא פקד עליו ישירות לעצור, כפי שפקדו על רשף, הוא החליט להמשיך קדימה. על מה שעבר אז בלבו הוא כנראה לא סיפר לאיש. הוא סימן בידו לאנשיו, בלא לומר מילה, לקום ולנוע אחריו. כ–40 לוחמים מהפלוגה הפגועה והמוקטנת מאבו תור עקפו את פלוגת רשף, שהייתה עסוקה עדיין כתוצאה מתקרית הירי ברובע המוגרבים הצפוף, ואפילו לא שמה לב. אחרי דקה–שתיים של תנועה מהירה הגיעה פלוגה ב' לכותל, כשילובסקי בראשה. רשף הבין זאת לראשונה ממני, לאור מה שהוצג בפניו.
יחד עם פלוגת קדר נכנס לשער האשפות הסייר יצחק שמעון, ששירת ביחידה קטנה שעליה פיקד קצין המודיעין של הגדוד, ג'וני היימן. לדברי שמעון, הוא התקדם בשביל העולה לשער המוגרבים שהיה פתוח (בניגוד לגרסה שהתפרסמה) ונכנס בסביבות תשע וחצי לרחבת הר הבית. לטענתו, הוא לא פגש שם איש, נכנס למבנה כיפת הסלע והגיע עד אבן השתייה. אחר כך ירד במדרגות לכותל, התחבר לפלוגה ב' של ילובסקי והצטלם איתה. נוכחותו, שזוהתה בצילום הפלוגתי, מבססת לא רק את עדותו אלא גם את עדותם של אנשי פלוגה ב', כי לא נמצאו ליד הכותל רק למחרת.
לאחר ששמעון ירד לכותל, פקד עוזי ילובסקי על מפקד המחלקה יעקב גת לעלות להר הבית ולדווח מה ראה שם. לדברי גת, “ילובסקי אמר לי: ‘יענקל'ה, קח את המחלקה שלך ותעלה להר הבית. תעשה שם סריקה'. לקחתי את המחלקה ועליתי. לא הייתה שם נפש חיה, לא ערבים ולא צנחנים. מצאתי שם בעליית גג רובה קרבין. חזרנו לכותל ודיווחתי לעוזי". החובש הפלוגתי עמנואל זילברמן, שמזוהה גם בתצלום, אישר באוזני את תיאורו של גת.
אחרי זמן מה הגיעו הצנחנים להר הבית. שלושת המפקדים מפלוגה ב' טוענים שראו את הצנחנים מניפים את דגל ישראל על הסבכה שמעל הכותל. כשהחלה גלישת עשרות צנחנים משער המוגרבים לרחבת הכותל, הסתלקו משם אנשי פלוגה ב' והתמקמו בשארית היום ברחבה בשולי שכונת המוגרבים, סמוך לשער האשפות, שם גם נחו במשך הלילה. בבוקר שלמחרת הם עלו להר ציון ומשם הוסעו כעבור מספר שעות להמשך הפעילות בדהריה שבגזרת חברון.
בכל מקרה, אילו הצטלמו לוחמי פלוגה ב' ליד הכותל לאחר 7 ביוני בצהריים, כפי שטען מי שטען, השלט “אל–בוראק" שמעל לראשיהם היה נראה בבירור מנופץ, או לא נראה כלל, ולא שלם כפי שהוא מופיע בצילום המקורי.
עניין לא חתום
ד"ר אביטל דחה כאמור בספרו ובשיחה איתי את האפשרות שביסס את מחקרו, לפחות בנקודה זאת, על מסמכים שלכאורה זויפו על ידי גורמים צה"ליים. אבל אלה הן העובדות: בכתבה זו מוצג צילום של תחקיר רשמי כביכול מפי אלישקביץ, שהוא מכחיש כי בכלל התקיים. לא מצוין במסמך מי ביצע את התחקיר, היכן בוצע ובאיזה תאריך. גם אין חתימה של המתוחקר כדי לאשר את תוכן התחקיר, לא של אלישקביץ ולא של מפקדי פלוגה ב' האחרים שנדרשו למסור את הגרסאות שלהם.
בין היתר נכתב שם: “בבוקר קיבלנו פקודה לזוז לכיוון העיר העתיקה לשם עתודה לכבוש את העיר דרך הר ציון. נכנסנו למוצב הלגיון ממזרח להר ציון. שם עמדנו כל היום. רק בערב ירדנו ונכנסנו לעיר העתיקה דרך שער האשפות. לאחר שהייה של עוד יום תמים בהר ציון נלקחנו להר חברון".
לפי מסמך זה פלוגת ילובסקי לא הגיעה לכותל לפני הצנחנים, אבל הצילומים והעדויות מוכיחים כי ההפך הוא הנכון. בנוסף, כתוב במסמך - לכאורה מפי אלישקביץ - שהפצועים מקרב אבו תור פונו לאמבולנסים שהגיעו לדרך בית לחם. אבל האמבולנסים הגיעו על דרך חברון המקבילה והקרובה לרחוב נחשון באבו תור, שבו נפגעה הפלוגה מהפגזת מרגמות. אלישקביץ מכיר היטב את עיר הולדתו ומגוריו, ולא היה מבלבל בין דרך בית לחם לדרך חברון.
ב"תחקיר" של מפקד הפלוגה כתוב: “וולובלסקי עוזי" ולא ילובסקי. ברור שהמ"פ לא ראה את התחקיר ולא חתם עליו, בין היתר משום שהקפיד מאוד על דיוק בכתיבת שמו, כמנהגו לכבד את זכר אביו ז"ל, שנרצח על ידי פורעים עוד כשהיה ברחם אמו. בנוסף, עוזי “העיד" גם הוא לכאורה על דרך בית לחם, אולם כירושלמי ידע היטב שמדובר בדרך חברון.
גם ה"תחקיר" הלא חתום וללא תאריך של יענקל'ה גת לא באמת התקיים. גת נפצע באבו תור מרסיס שחדר לעורפו. הוא פונה בסביבות 15:00 לאמבולנס על דרך חברון, שנסע להדסה עין כרם. בהדסה טופלו באותן זמן מאות פצועים. לפי עדותו בתחקיר זה, עד שמוין, טופל ונתפר הפצע חלפו שבע שעות לפחות. יענקל'ה חזר בכוחות עצמו בדרך לא דרך לחניון הלילה ליד גבעת רם בסביבות שתיים אחר חצות ב–7 ביוני. ב"תחקיר" שלו רשום שחזר לאחר שלוש שעות מבית החולים לאבו תור לחפש את פלוגתו שהייתה עדיין בלחימה.
ביומן המבצעים של החטיבה הירושלמית נכתב שרק בשעה 12:40 “הכוח של גדוד 163 יורד מכיוון ההר לעבר שער האשפות". אם זה היה נכון, אריק רגב לא צריך היה להורות למג"ד יוסף ברוש למנוע מפלוגת יקי רשף להגיע לכותל, ולא היה מסביר לעמוס נעמן מדוע על הצנחנים להגיע ראשונים, שהרי אז הם כבר הגיעו.
סיכם עמוס נאמן: “את המלחמה בירושלים לא תחקרו. אחרי המלחמה היה מפגש אחד שבו שלושת מפקדי החטיבות סיפרו על חטיבותיהם. אליעזר אמיתי ואורי בן ארי קיצרו ומוטה גור האריך מאוד, עד שנדמה היה שרק חטיבת הצנחנים פעלה בעיר. תחקיר זה לא היה אלא שחצנות של מח"טים. פניתי לעוזי נרקיס וביקשתי לקיים תחקיר ראוי. הוא השיב: ‘עמוס, כל עם ישראל שמח על החזרה לכותל, למה שנקלקל את האווירה ונפגע בשמחתם של הישראלים?'.
“אחרי זמן מה פנה אלי ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, אריק שרון, שאותו הכרתי מקרוב מאוד מימי פעולות התגמול בשנות ה–50. הוא ביקש שאדריך אותו ואת בנו הבכור גור בדרכי המלחמה בירושלים. לאחר שסיירנו יום שלם אמרתי לאריק שיש לתחקר את המלחמה בירושלים היטב כי היו בה הרבה ליקויים. הוא השיב שיהפוך כל אבן ויבדוק כל אירוע. אבל אחרי זמן קצר נהרג גור בתאונה. אריק ירד מהפסים ולא דאג לתחקיר, שלא בוצע עד היום".