אלי אביבי, נשיא "מדינת אכזיב", נפטר בגיל 88

"הכרתי את אלי אביבי לראשונה דרך עמוד הרכילות של 'העולם הזה'", מספר המפיק ועורך הטלוויזיה אהרל'ה גולדפינגר. "אלי ידע להצית את הדמיון: מדן בן אמוץ, דרך יהודה עמיחי ועד סופיה לורן ופול ניומן, כולם הגיעו אליו ול'מדינת אכזיב' שלו". אביבי, שהלך אתמול לעולמו בגיל 88 מדלקת ריאות, נולד בפרס בשם אלי ארז'ן, וכשהיה בן שנה עלה עם משפחתו לארץ ישראל וגדל בדרום תל אביב. בגיל 15 הצטרף לפלמ"ח ובגיל 17 יצא למסע בן ארבע שנים, שבו עבד במקומות שונים בעולם. כשחזר ממסעותיו בשנת 1952, הוא שכר מהמדינה שני מבנים של הכפר הערבי הנטוש א־זיב ושיפץ אותם. מסוף שנות ה־50 ועד שנות ה־80 היה ביתו של אביבי אבן שואבת לצעירי הבוהמה. 
 

בשנת 1971 הכריזו אביבי ורעייתו רינה על המקום כ"מדינת אכזיב", כצעד מחאה נגד בנייתו של הגן הלאומי במקום. ל"מדינה" היה נשיא (אביבי), דגל והמנון, ואף הונפקו דרכונים. המקום הפך במהרה לכפר נופש בוהמי. "באותן השנים אמנים רבים לא נסעו לחו"ל, זה היה החו"ל שלהם", נזכר גולדפינגר, שב־2009 יצר עם הבמאית אתי ויזלטיר את הסרט "מדינת אכזיב, מקום של אהבה". "אלי אביבי ידע לתעד את עצמו כל הדרך, היה צלם אובססיבי עם אינסוף אלבומים, בעיקר של נשים עירומות, איתו או בלעדיו". לדברי גולדפינגר, בזמן הפקת הסרט אביבי חשף בפניו את אלבומי הצילומים שלו המכילים אלפי תמונות של נשים, אך גולדפינגר מדגיש כי "מה שהגיע אלינו לדעתי זה רק הקצה של הקצה".
 

"אין ספק שהמקום עם הבתים המטים ליפול, על חורבות של כפר ערבי, יחד עם האוויר והבידוד, יצרו אווירה של חופש במלוא מובן המילה", מוסיף גולדפינגר. "יורם קניוק, שהיה מבקר שם, היטיב להגדיר את זה: 'היה אז חלון הזדמנויות היסטורי של חופש שהתחיל בוודסטוק ונגמר עם האיידס'. אביבי היה סוג של רובינזון קרוזו, אבל מאוד מציאותי. היה לו חוש עסקי. הוא היה אספן כפייתי, מסודר מאוד. הוא היה אספן עתיקות, עם אוסף עצום של עשרות רהיטים במוזיאון הפרטי שלו".

 

במהלך השנים ביקרו ב"מדינת אכזיב" שלל אמנים וסלבס, ביניהם גם אריק איינשטיין ורבקה מיכאלי. סביב אביבי, שהוא גם דודו של השחקן שי אביבי, תמיד הייתה הילה מיסתורית - החל מהנשים הרבות שסבבו אותו ועד לסיפוריו על המרגלים, שבהם טען שהיה אחד מאנשי הקשר של שירותי הביטחון בשל מיקומו האסטרטגי של חוף אכזיב.
 

"הפעם הראשונה שהגעתי אליו הייתה בסוף שנות ה־50 או תחילת שנות ה־60", מספרת רבקה מיכאלי. "אני בעצם הובאתי למקום על ידי עמוס אטינגר, שהיה חבר שלו. אף פעם לא ישנתי שם, אבל ביליתי שם ימים שלמים". 
 

הייתה שם אווירה נהדרת, חופשית מאוד, של מוזיקה, שתייה, ים. כולנו היינו צעירים ומתוחים. היו לו חברות מתחלפות, אבל לא היו אורגיות. אני לא השתתפתי באורגיה. אנשים שרו, ידעו ששם הם יכולים לשחות בשלווה בים גם עם מפורסמים, לנוח, לאכול טוב, לשתות, להסתלבט. הייתה אווירה של חופש".

 

"אלי התייחס לעצמו בכובד ראש, קצת כמו גורו. אני לא נסחפת בדברים כאלה, אז זה לא קרה לי. חיבבתי אותו, אבל לא היה לי אף גורו בחיים. הוא היה איש חזק. ל'מדינת אכזיב' היה אופי משלה".