"אם היינו נותנים לאזרחים שחיים בקווי העימות כלים איך לתעד עם הסמארטפונים שלהם בזמן אמת את מה שקורה סביבם, זה היה מאוד מסייע להסברה שלנו", אומר נועם בדין. "למשל, אם התושבים היו מצלמים את הדרמה האנושית, כמו אמא שצריכה לסוכך על הילדים שלה, או מתעדים כל מיני סיטואציות לא נורמטיביות שאוכלוסייה אזרחית צריכה לחוות בזמן ירי טילים - היינו מקבלים אלפי סרטונים קצרים ומעלים אותם לרשת, כדי שכל העולם יוכל לראות".
בדין (35), צלם עיתונות המתגורר בתקוע, מבקש להפוך גם את תושבי קווי העימות למסבירנים. "צריך ללמד אותם עיתונות אזרחית ואיך להיות שגרירי הסברה. לכולנו יש סמארטפון, וצריך להשתמש בו ככלי נשק הסברתי לכל דבר. עכשיו, למשל, זה בדיוק הזמן ללמד את התושבים בצפון הארץ איך להשתמש בסמארטפון כדי להציג בזמן אמת את מה שקורה בצד הישראלי".
בדין אף נטל יוזמה והפיק סרטונים עם טיפים למעוניינים בכך. "בסרטונים אני מסביר איך לצלם בזמן חירום בציוד עצמי, על מה לשים דגש, כמה זמן אמור להיות הצילום ולאן לשלוח אותו. קל לומר שהתקשורת היא חד־צדדית, אבל אם אנחנו לא מספקים את התוצר, אז מי אנחנו שנלין על כך?".
הסיפור שלא נשמע
בדין חובש שני כובעים הקשורים לנושא ההסברה: בשנת 2007 הוא הקים את "שדרות - מרכז תקשורת חברתית", כדי להציג את הסיפור הישראלי האנושי על גבולה של עזה לקהילה הבינלאומית. "אנחנו פועלים במסגרת עמותה שנותנת שירותי אירוח והדרכה לקהילה הבינלאומית, ועד היום אנחנו מארחים אלפי אנשים מחו"ל בשדרות ובעוטף עזה", הוא מספר. "ברוב המקרים מדובר בתיירות חינוכית, כלומר, סטודנטים וצעירים שבאים ללמוד מקרוב על ישראל. כל היתר הם דיפלומטים ותקשורת זרה".
מה גרם לך לייחצן את שדרות?
"הייתי סטודנט במכללת ספיר, ושלושה חודשים אחרי שעברתי לשדרות, לקראת סוף 2006, החלה הסלמה בירי טילים. הופתעתי לגלות שלא היה אף גוף תקשורתי ציבורי וממשלתי שעסק בסיפור האנושי של לחיות במציאות תחת אש, או תחת איום מתמיד של ירי רקטות. מהר מאוד התחלתי להסתובב עם כל נציג של תקשורת זרה שהגיעה לסקר מקרוב את המצב, וגם נסעתי ברחבי העולם כדי להציג את הסיפור הישראלי של שדרות ועוטף עזה. הייתי ב־200 קמפוסים בצפון אמריקה, העדתי בפני ועדת גולדסטון באו"ם, נתתי הרצאה בגבעת הקפיטול בוושינגטון. רציתי ליצור מודעות לסיפור הישראלי שלא נשמע".
בדין מוטרד מכך שברוב המקרים ישנו רק צד אחד שמקבל הרבה מאוד סיקור תקשורתי. "כמו שקרה, למשל, בשבוע שעבר עם הסיפור העזתי", הוא אומר. "אנשים מקבלים צד אחד של הסיפור בצורה מאוד אגרסיבית ופוטוגנית. אני מבקש להראות גם את הצד שלנו, ולהציג את הסיפור במלואו מתוך החוויה האישית והתכנים שאני מכיר ויודע. אגב, בהמשך לפעילות שלנו, עיריית שדרות ומשרדי ממשלה בונים עכשיו בעיר מרכז מבקרים ענק, שיספר את סיפורה של שדרות מראשית קיומה".
בכובעו השני, בדין מנהל את עמותת "ים המלח בהתחדשות", המתעדת את ים המלח כדי להגביר את המודעות הגלובלית למצבו העגום. "בשנתיים האחרונות לקחתי על עצמי לעשות הסברה סביבתית על ים המלח כפי שמעולם לא נעשתה בעבר", הוא אומר. "אני מתעד את ים המלח בסירה, מביא איתי משלחות מחו"ל ומהארץ שמצטרפות אלי לסירה הזו, ואנחנו בעצם יורדים בחופי מלח אקזוטיים שרק הסירה יכולה להגיע אליהם. זוהי הדרך היחידה כיום להמחיש את פלא העולם הזה מקרוב. אנחנו רואים תופעות גיאולוגיות חדשות שצצות על פני השטח, ולאורך זמן גם מבחינים בשינויים הדרמטיים שקורים במקום הזה. מחו"ל מגיעים לסיור הזה אנשים שאוהבים את ים המלח ומתעניינים במקום, למשל מדענים למיניהם. אנחנו קוראים לזה תיירות אקולוגית".
איך החוויה הזו משפיעה על האורחים מחו"ל?
"כל מי שחווה את השיט הזה, יוצא ממנו עם השראה. אנשים אומרים לי שזה אחד הדברים העוצמתיים, המשמעותיים והחווייתיים שהם חוו בארץ. זה להיות במקום הנמוך ביותר בעולם עם קבוצה מאוד אינטימית הכוללת עד עשרה איש. זה מאוד מחבר אותם לארץ ולסיפור של ים המלח. את הסיפור של ים המלח אני גם מציג בקמפוסים בחו"ל ועושה הסברה לארץ שלנו בדרך אקולוגית, בנושא שימור הסביבה. זו עוד אחת מהדרכים שלי לדבר על ישראל".