האם הקמפיין החדש של רשות המים באמת יציל את משק המים הישראלי?

הקמפיין שהשיקה שלשום רשות המים תחת הסיסמה "ישראל חוזרת להתייבש", ובו היא מבקשת בין היתר מהאזרחים לקצר את זמן המקלחת בשתי דקות על מנת לחסוך בצריכת המים, הזכיר לכולנו את העובדה שמדינת ישראל מתייבשת זה עשור. בחמש השנים האחרונות אף מוכרזת שנת בצורת בישראל.

“סיימנו שנה חמישית ברציפות של בצורת, כשההסתברות לכך היא פחות משני אחוזים”, אומר אורי שור, דובר רשות המים. “מצב מקורות המים בשפל חסר תקדים. חסרים כ־2.5 מיליארד קוב מים. הכנרת בשפל אדיר מתחת לקו האדום התחתון אף שלא שואבים ממנה כבר שלוש שנים”.

בין היתר, במסגרת הקמפיין החדש דורשים מרשויות מקומיות לייעל את השימוש בגינון ציבורי וקוראים לציבור להקפיד לטפל בדליפות בבתים ולהשקות באופן חסכוני בתקווה שמסע ההסברה הזה יביא לחיסכון של 50 מיליון מטרים מעוקבים בשנה - מחצית מהיקף הפקת מים של מתקן התפלה גדול. אך האם אלו אכן הצעדים שיובילו לשיפור במצבו של משק המים בישראל?

על פי תחזיות האקלים הגלובליות, המצב רק ילך ויחמיר. הכנרת מתאדה, הנחלים ואפיקיהם יבשים ברובם, מאגרי מי התהום ריקים, ורוב צריכת המים מסופקת בידי מתקני התפלה, שמספקים כ־70 אחוז מתצרוכת המים לבתים, לערים ולחקלאים. "אין ספק שאנחנו הולכים לקראת בעיית מים חמורה עקב ההתחממות הגלובלית, ולא רק שיהיה פחות גשם, אלא שהגשמים יהיו לא סדירים ויהיו שיטפונות, ועלינו לקחת זאת בחשבון", אומרת פרופ' נאוה חרובי, מומחית בתחומי מים וסביבה מבית הספר למנהל עסקים במכללה האקדמית נתניה. "יש בארץ הרבה ניסיון ושימוש במים אפורים לשימוש ביתי, שהם מים לא באיכות של מי שתייה, אלא מים מממוחזרים מכביסה, והם יכולים למשל ללכת לשירותים. אנחנו לא צריכים מים באיכות טובה בכמות גדולה, כי אלה שבאיכות טובה מיועדים לשתייה, והצרכנים משתמשים רק ב־2% ממי השתייה".

לא להתפיל לדעת

ישראל ממוקמת במקום הראשון בעולם בטיהור ובניצול מי ביוב למטרות השקיה חקלאית. 90 אחוז ממי הביוב שלנו מוחזרים לחקלאות כמי קולחין. במקביל, ישראל נחשבת מעצמה בכל הקשור להתפלות מים ומתפילה כ־650 מיליון קוב מים בשנה. מדינות רבות מבקשות ייעוץ והכוונה ומגיעות ללמוד את המלאכה מרשות המים וממשרד האנרגיה. פרופ’ רפי סמיט, דיקן הפקולטה להנדסה כימית בטכניון ולשעבר ראש מכון המים, היה בין החוקרים שהגו לראשונה את רעיון ההתפלה כבר בשנת 1996.

“ישבנו בפקולטה, התבוננו בדאגה על מצב משק המים במדינה והבנו שחייבים להיכנס בדחיפות למהלך של התפלת מים”, מספר פרופ’ סמיט. “הקמנו את האיגוד הישראלי להתפלה, שלחנו חומרי הסברה למקבלי ההחלטות, נפגשנו עם גורמים שונים ונתקלנו בהתחלה בהתנגדות גדולה. אבל לאט־לאט הם הבינו שמדובר בהכרח המציאות. אני לא יודע איפה היינו היום ללא התפלה”.

רוב מי השתייה בישראל כיום מסופקים כאמור על ידי חמש מערכות התפלה. מתקן ההתפלה הראשון הוקם באשקלון ב־2005, והוא מספק כיום כ־120 מיליון קוב מים בשנה. המתקן בפלמחים מספק 90 מיליון קוב, בחדרה – 127 מיליון קוב, באשדוד - 85 מיליון קוב, ובשורק - 150 מיליון ונחשב אחד הגדולים בעולם בטכנולוגיה מתקדמת. הבעיה העיקרית טמונה באזור הצפון. לכל אזור הכנרת וצפונה אין פתרון התפלת מים זמין, ורוב מתקני ההתפלה ממוקמים במרכז הארץ ובדרומה. רשות המים ומשרד האנרגיה מצויים בשלב תכנון סופי ולקראת הקמתו של מתקן התפלה אדיר ממדים, הגדול בישראל, בגליל המערבי, אולם בשל התנגדות עזה של תושבי המקום שהקימו מטה מאבק פעיל, הפרויקט תקוע זה כשש שנים.

“התושבים אינם מתנגדים להקמת מפעל התפלה באזורם, אלא למיקומים המוצעים על ידי רשות המים, כולם בקרבת יישובים, ובמיקומים שיובילו לפגיעה אנושה בשטחים חקלאיים ובמי תהום ולנזק אדיר למרחב תיירותי כפרי”, טוענים במטה המאבק. “ברשות המים מעדיפים לנצל את היסטריית הבצורת כדי להביא להקמתו של מתקן במקום שיוביל להרס של אזור שלם, תוך הפיכת תושבי האזור לאויבי המדינה בהצגתם כמי שאחראים למחסור המים”.

“בעיית המים הינה אקוטית בעיקר בקרב החקלאים ותושבי הצפון”, מסביר פרופ’ משה גופן, חוקר במכון מיגל למחקר מדעי בגליל העליון. “לא קיימים בצפון אמצעים להתפלת מים או למאגר ביוב, ועד כה האספקה הביתית התבססה על הנחלים הטבעיים שמתייבשים ואינם רלוונטיים עוד. אם לא תהיה ברירה, ייאלצו לחזור לשאוב מהכנרת”.

אבל גם ברשות המים מודים כי פתרון ההתפלה אינו פתרון גורף לבעיית המים, ואין לנו שאיפה “להתפיל עצמנו לדעת”. פתרון אפשרי הוא איגום של מי גשמים, שבלט לאחרונה נוכח סערות ושיטפונות החורף האחרון. בקרן קיימת לישראל מובילים את הטכנולוגיה המכונה “מי נגר”, שפותחה באוסטרליה ונותנת מענה למי הגשמים. “מי הגשמים הזורמים ברחובות ובכבישים זורמים לרוב לים, מזהמים את האקוויפר ואת הדגה והולכים לאיבוד”, מסביר חיים מסינג, מנהל מרחב מרכז בקק”ל. “אנו מציעים להזרים את מי הנגר במתקנים שנקראים ‘ביו־פילטרים’, העוברים ניקוי וטיהור בתהליך ביולוגי שמנקה כיום את המים עד לרמה של כמעט מי שתייה”.

כיום מתקיימים שלושה פיילוטים בשימוש בטכנולוגיה זו בכפר סבא, בבת ים וברמלה, שהוכתרו כהצלחה גדולה. עד כה שימשה הטכנולוגיה להשקיית פארקים בשימוש חוזר. השאיפה היא לעבור לשלב הבא ולאפשר תקן למי שתייה כמו שנעשה באוסטרליה. “קשה מאוד להתקדם בתהליך מול הביורוקרטיה האינסופית במדינת ישראל”, ממשיך מסינג. “מצד אחד, מדברים על בצורת וקמפיינים במיליוני שקלים, ומצד שני יש פה פתרון מוכח שאפשר לפתח ועובד נהדר בעולם. דווקא בשנה זו אפשר היה לנצל כמות מים אדירה. נדרשת התגייסות של כל הגורמים למהלך, ולצערי כרגע זה לא מתקדם, והכל בהאטה. נדרש פה מהלך לאומי משולב”.

לדברי מסינג, בשנה ממוצעת, שבה יורדים 700 מ”מ מי גשם בשנה, יכולה כמות מי הגשמים שייאגרו להגיע למיליוני קוב מים שיהוו תוספת של בין 10־20 אחוז לתצרוכת משק המים הישראלי. בנוסף, עלות הקמתו של מתקן הביו־פילטר זולה בכ־40 אחוז מעלותו של מתקן התפלה. “קרן קימת לישראל ממשיכה לפעול לאורך השנים כאילו הבצורת לא תמה ומפעלי ההתפלה לא קיימים, וזאת מתוך ההבנה שהמחסור במים הוא איום תמידי על הקיום באזורנו”, אומר דני עטר, יו”ר קק”ל.

"לא כלכלי"

מדינות רבות השכילו להיערך מבעוד מועד למחסור במים באמצעים טכנולוגיים שונים. כך למשל בקפריסין, הדומה באקלימה לישראל, לא נותנים לאף טיפת גשם להגיע לים. שם נחפרו עשרות אגמים מלאכותיים במטרה לאגור את מי השיטפונות, במקביל למתקני ההתפלה. באוסטרליה וגם בכמה ממדינות אירופה לא ניתן כיום לקבל אישור לאכלוס מגורים בלי יהיה בסביבה פתרון איגום מי גשמים. כמו כן, פיתוח חדש של סטארט־אפ קטן מהודו מציע סככות המסוגלות לאגור מי גשם, לטהר אותם עד לרמת מי שתייה ולאגור עד 85 אלף ליטר מים, ואפילו מסוגלות, על הדרך, להפיק חשמל תוך כדי התהליך.

חברת HydroP בחממת האצ’ינסון כנרות הישראלית פועלת בתחום הקלינטק ופיתחה תוסף ייחודי לממברנות ההתפלה, המקטין את צריכת האנרגיה הנדרשת בתהליך התפלת המים. פיתוח זה צפוי להגדיל את הנגישות למים מותפלים ברחבי העולם ולהוביל להוזלת התהליך וצמצום ההשלכות הסביבתיות.

"מה שחשוב במים הוא לא רק הכמות אלא האיכות, והשאלה היא מי ישמור על המאגרים האלה", מוסיפה פרופ' חרובי. "יש פה צורך בפיקוח ותכנון. אגירת מי גשם יכולה להתאים, למשל, למוסדות חינוך כי מדובר על גוף שיש לו הרבה צרכנים יחד, אך כמובן שיש לעשות זאת אך ורק עם פיקוח. בנוסף, אפשר בהחלט לאגור מי גשם כחלק מבנייה ירוקה ולבדוק את נושא ניצול מי הגשם ומים אפורים, אך יש בכך צורך בהסדרה מול רשות המים – שתתיר לצרכן הפרטי להפיק מים ללא רישיונות, כיוון שהמים הינם משאב לאומי, לטוב ולרע".

כיום כבר קיימים כמה מאגרים של מי גשם בישראל - בהם “שקמה” בדרום ו”מנשה” בצפון – שמשמשים למי שתייה וחקלאות. כל היתר משמשים כמאגרי מי ביוב. ברשות המים מודים כי איסוף מי גשם בגוש דן הוא פשוט עניין יקר מדי ולא כלכלי, לדבריהם.

“אנחנו בזבזנים גדולים במי גשמים”, אומר ח”כ דב חנין, הנאבק זה שנים רבות למען ניצול מי הגשמים ואגירתם, ואף הגיש ב־2013 הצעת חוק בנושא, המאפשרת מתן הקלות לעידוד מתקנים לאיסוף מי גשם לשימוש ביתי. “למשל, כשיורד גשם משמעותי בגוש דן, הוא לא ברכה סביבתית, אלא גורם לזיהום הים כי המים מייצרים עודפים למערכות הביוב, והביוב זורם לים. זה מחייב שינוי ותיקון יסודי בשני אופנים: הפרדה של מערכת הביוב ממערכת איסוף הגשם, ותוכנית לאומית של איגום מי גשמים בכל הארץ באמצעות בריכות איגום, תעלות, הקמת סכרים וכו’. כיום באים ומגלגלים אחריות לאזרחים. אני בעד לחסוך במים, אבל המדינה צריכה לנהל נכון יותר את משאבי המים הטבעיים המועטים שנותרו לנו”.

מרשות המים נמסר בתגובה: "מדינת ישראל תופסת מי גשמים מחוץ לערים בהיקף של כ־40 מיליון קוב בשנה (חצי מתקן התפלה גדול) במתקנים כמו מפעל 'מנשה' ומפעל 'שקמה'. בתוך הערים נתפסים מי הנגר והביוב וזורמים למתקני טיהור השפכים כמו השפד"ן ומנוצלים לטובת החקלאות. כלל הנגר העילי מהווה רק 5% מכלל הגשם היורד בממוצע רב־שנתי, כך שהוא לא יכול להיות פתרון למשק המים. במקומות אחרים בעולם אחוז הנגר גבוה יותר (שם יש גם גשמי קיץ). בנוסף, רשות המים מקדמת לאחרונה תוכנית לאומית לניהול נגר עירוני ביחד עם מנהל התכנון. במסגרת התוכנית יוצעו פתרונות נוספים לתפיסת נגר עילי והחדרתו למי התהום".