"מה שהייתי מצפה מהרשויות זה להקים בית אבות מיוחד לקהילה הגאה", אומר איזי ריימונד (82), קשיש גאה מתל אביב. "אחד החברים סיפר לי שלא רצו לקבל אותו לבית אבות מפני שהוא הומו עם בן זוג, והפנו אותו למקום אחר. כל מי שנמצא היום בבית אבות גדל על ברכי החינוך לסקילת הומואים. רק המחשבה שאצטרך לחזור לארון כי בבית אבות יש מקום לסטרייטים או להומואים בארון בלבד, מפריעה לי. צריך לדאוג למקום מיוחד לגיל השלישי בקהילה, ושלא שנצטרך סתם לשבת ולחכות למוות".
מצעד הגאווה השנה מתמקד בגיל השלישי, אלו ששכבו על הגדר למען הצעירים, והיום צריכים, לפי עדויות רבות, לחזור לארון כדי להיכנס לבית אבות. במרכז הגאה בגן מאיר, ריימונד מצא חברים במפגשים של "קשת הזהב" לגיל השלישי. "נולדתי בבומביי בהודו, למשפחה ממוצא עיראקי", הוא מספר. "עליתי לארץ בגיל 13.5 ונשלחתי לפנימייה דתית. ידעתי שאני הומו, למרות שלא ידעתי את המילה, כי ראיתי שאני לא מתעניין בבנות. כילדים היינו משחקים עם הבנות 'תראי לי את שלך', ואני רציתי לראות מה יש אצל הבנים. הייתי לבד, לא היה לי בפני מי לצאת".
מתי זה השתנה?
"עד גיל 27, אולי בגלל האופי המסוגר שלי, לא יצא לי לפגוש אף אחד. נסעתי להודו לעבוד כמורה, והיתה לי הזדמנות לקבל דרכון בריטי. נסעתי לבריטניה, הלכתי לפאב הנכון בכיכר פיקדילי, ושם סוף סוף היה לי חבר, כשנתיים. לא הייתי מסוגל להתחתן עם האישה שהציעו לי, והתעקשתי לחיות את חיי על פי דרכי. אני יודע שהיו הרבה הומואים שהתחתנו אז עם נשים והקימו משפחות".
איך היתה החזרה לארץ?
"חזרתי מלונדון בגיל 70, לפני 12 שנה, ולא ידעתי איפה אנשים נפגשים. הגעתי למרכז הגאה בגן מאיר במקרה, ומאותו רגע דברים השתנו. כגבר צעיר, כשהיה לי חבר רציני, לא סיפרתי למשפחה שלי עליו. רק במרכז הגאה, כשהשתתפתי בחוג הדרמטי בתפקיד של עולה חדש, הזמנתי את המשפחה שלי בארץ להצגה, וזו הייתה היציאה הרשמית שלי מהארון. הם לא אמרו דבר, אבל הם הבינו. האחיינית שלי שאלה אותי למה חיכיתי עד גיל 72 כדי לצאת מהארון, הרי כולם כבר ידעו במשפחה. הסברתי לה שגם אם המשפחה הבינה מזמן את העניין, הם לא ממש דיברו על זה ברמה האישית. היום אני מדבר הרבה בתקשורת, ואנחנו מדברים על תוכניות שאני משתתף בהן ועל ההצגות שלי בתיאטרון".
מה המסר שלך בתוכניות האלו?
"בני גילי חונכו שלהיות הומו זה מחלה, עוון, חטא, משכב זכר. רק לפני 20 שנה בוטל האיסור על משכב זכר. אנשים חשבו שזה זוועה. לפני כמה שנים התחיל לדבר איתי גבר בגילי בשפת הים בתל אביב. אמרתי שאני הומו, והוא ברח ממני כאילו יש לי מחלה מידבקת".
אבל הפתיחות היום לקהילה הלהט"בית גדולה יותר, איך אתה מסביר את זה?
"הרבה אנשים אומרים שהם מקבלים את זה, אבל בתוך־תוכם חושבים אחרת. לפי הסטטיסטיקה, 10% מהאנשים אמורים להיות הומואים, וזה גם השיעור בגיל השלישי. איפה אתם? מדוע אתם עדיין בארון? תכתבי על הקבוצה שלנו, 'קשת הזהב' במרכז הגאה בגן מאיר, כדי שהם יוכלו לבוא. אנחנו נפגשים שלוש פעמים בשבוע ועושים פעילויות. יש לנו שני עובדים סוציאליים שעובדים איתנו ובאים הרבה אורחים מעניינים. יש כיבוד קל, ואנחנו ידועים כמכניסי אורחים".
הכל נשאר במשפחה
"יש גיל כרונולוגי, יש גיל ביולוגי, גיל חברתי וגיל רגשי - בכל ההיבטים האלו יש שונות בין האוכלוסייה הלהט"בית לזו הכללית", אומר פרופ' יעקב גינדין, פסיכיאטר, פסיכו-גריאטר וראש המערך הגריאטרי של רשת בתי החולים של אסותא. "מבחינה חברתית יש להם מאפיינים ייחודיים. להבדיל מהצעירים הגאים, שנהנים מפתיחות וממסגרות חברתיות רבות, לאוכלוסייה הזקנה יש מטען אחר. בגיל השלישי יש יותר זוגיות של נשים ופחות זוגיות של גברים. רבים מהזקנים מופנמים, ובדרגות שונות בתוך הארון".
מהם הקשיים המאפיינים אוכלוסייה להט"בית בגיל הזה?
"פעמים רבות בקהילה הגאה הקשישה יש צורך במלווה, באפוטרופוס, בחתימה על ניתוח, והרבה פעמים יש בעיה כי אין פונקציה כזו. אני נאלץ לכתוב לבית המשפט שהחולה ביקשה שאם אחרי הניתוח לא תוכל לקבל החלטה בנוגע לטיפול בה היא רוצה שבת זוגה תחליט, אבל המשפחה שלה מערימה קשיים ועולה הצורך בחתימה מיוחדת אצל עורך דין. ראיתי לא מעט זוגות שנאלצו להיפרד בגלל לחצים של המשפחה. לעתים יש קרובי משפחה שלא אכפת להם שהחולה נכנס לדיכאון עקב הפרידה שהם כופים עליו. היום קיימת יותר ערנות משפטית, יש מסגרות שנותנות יעוץ משפטי, והבעיה העיקרית היא בתוך המשפחות שמסרבות לקבל את הנטייה המינית, ובקרב זקנים שלמרות השינויים החברתיים עדיין חיים בארון. יש עדיין הרבה עבודה, ולעולם לא מאוחר מדי לעזור לאנשים להשתחרר ולעזור לעצמם".
האם יש מחלות שאופייניות להם?
"כרופא, מתוך ההתנסות שלי בקליניקה, אין להם מחלות שונות, יש להם שיעור דומה של תחלואה ומוגבלות. יש להם יותר חברים שבאים איתם למרפאה מאשר משפחה. אני רואה הרבה נשים שמלוות את החברות שלהן. יש ביניהם הרבה אסירות תודה".
מהם התחומים שדורשים טיפול?
"קודם כל, החשיבות של קיומם של מוסדות לאוכלוסייה הבוגרת המותאמים לגאים. בארצות הברית, למשל, בעוד עשר שנים יהיו כארבעה מיליון גאים קשישים, מתוכם 200 אלף במוסדות סיעודיים. זה מעיד על הצורך בקביעת כללים של מגורים ביחד, של זכויות ביקור ושל קבלת החלטות. לדעתי, הכי דחוף לטפל בנושא הזכויות בביטוח לאומי, זכויות פנסיוניות, זכויות בנושא ביטוח, ירושה, לעגן את מעמד הידוע/ידועה בציבור בצורה יותר ברורה, בדיוק כמו בקרב זוגות הטרוסקסואלים. צריך להגן עליהם מהתערבות של משפחה, כי אין להם נבצרות מנטלית. יש משפחות שדרכו על רכוש של ידועים בציבור. וגם ישנם המוסדות שנותנים שירותים - קופות חולים, ביטוח לאומי, משרד הרווחה, משרד השיכון - בעיות דיור. צריך לתת את הדעת גם על האוכלוסייה המוסלמית, שבה יש קנאות דתית קצת יותר חמורה מאשר בקרב האוכלוסייה היהודית, ומכאן שגם מצבה של האוכלוסייה של הזקנים הלה"טבים בהתאם".
שברירים, חשופים, חלשים
"כבר בגיל ההתבגרות גיליתי שאני מתאהבת בנערות, במורות שלי", מספרת שרה סווירי (68). "הבנתי שאני בעניין של נשים, אבל לא העזתי לממש את זה. לא מימשתי את אהבותיי כי הייתה לי תוכנית חיים כתובה מראש על ידי ההורים והחיים. נישאתי לגבר וילדתי שלושה ילדים. חייתי כאישה הטרו עד גיל מאוחר".
מתי זה השתנה?
"בגיל 50 הבנתי ששעון הזמן הולך ואוזל. התחלתי לחפש קשרים עם נשים דרך מודעה בעיתון, ומצאתי בת זוג, שגם היא הייתה נשואה. אבל מהר מאוד המשפחה שלי עלתה עלי, והתחילו דרמות גדולות וחרדה שהמשפחה תתפרק. בעלי אמר לי שאני חייבת לבחור, כי בגידה זו בגידה. הייתי בדילמה גדולה ולא רציתי לפרק את המשפחה. בסוף המשכתי את חיי המשפחה וחזרתי לתלם. ואז יצאנו לשליחות בחו"ל, וכשחזרנו לארץ אמרתי: עד כאן".
איך בעלך הגיב?
"הוא לא רצה להיפרד, הוא רצה שמה שהיה הוא שיהיה. גירושים היו מבחינתו סוף העולם. לא ענין אותו מה קורה לי בפנים, מה הנטיות שלי. בסופו של דבר נפרדתי ממנו ברוח טובה. לקח לי עוד עשור כמעט עד שיצאתי מהארון והתחלתי להיפגש עם נשים לאור היום. היום יש לי בת זוג, והילדים והמשפחה מקבלים את זה. אני חיה איך שבא לי, עם מי שבא לי, וזה שחרור אדיר, ואין שום דבר ששווה להרגשה הזו".
מה מטריד אותך כלסבית בגיל השלישי?
"בגיל הזה אנחנו יותר שבריריים, יותר חשופים, יותר חלשים. כל השנים סבלנו מאפליה, ובגיל מבוגר זה מחמיר. יש חשש להזדהות כלסבית אצל רופא או במשרדי ממשלה, או ללכת יד ביד עם החברה שלי. החשש הזה כבר טבוע בנו, והוא דרמטי יותר בזקנה".
השינוי החברתי בעשורים האחרונים לא משפיע על החשש הזה?
"תחשבי על אנשים שכל החיים חיו בשוליים, ולמרות הקדמה, הם עדיין חיים בצללים. בית אבות שלא מוכן לקבל את הנטייה המינית שלהם מאלץ אותם לזחול בצדי הדרך, פוחדים על נפשם, לא מסוגלים להילחם יותר. הם נלחמו מספיק. בשלב מסוים כבר אין לך כוחות לעמוד שוב מול כולם. בניגוד לישראל, בעולם המערבי דאגו להקים בתי אבות מתאימים לקהילה הגאה. אנחנו רוצים את זה כאן ועכשיו; לא להמציא את הגלגל, אלא להשתמש בתוכניות שכבר פיתחו בחו"ל. הכל נובע מבורות, ולכן מלחמה הסברתית היא מאוד חשובה. כשרואים אדם, חיוך, מבט, כל השיח משתנה. מבינים שכולנו בני אדם".
קהילה שהיא חברותא
"'קשת הזהב' היא קבוצה במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב לבני 60 ומעלה, המונה 17 משתתפים, שנפגשים שלוש פעמים בשבוע לפעילות חברתית, שיחות אקטואליה, הליכה לסרטים והצגות ויציאה לטיולים משותפים", מספר יואב בן עזרי, עובד סוציאלי ומנחה הקבוצה. "רוב החברים בקבוצה חסרי עורף משפחתי, נתונים למצבי בדידות ומתקשים לצרוך את השירותים הניתנים לאזרחים ותיקים במסגרת מרכזי היום הפזורים בעיר. הקבוצה הזו מהווה עבורם בית שני, מעין משפחה, ומקנה תחושת שייכות משמעותית. אחרי 13 שנה של עבודה משותפת איתם, אני יכול להעיד שהקמת מרכז יום ייעודי למבוגרי הקהילה הוא צורך שצריך לתת לו מענה, לצד הקמת בית אבות ייעודי לאוכלוסייה הגאה".
במקביל ל"קשת הזהב", שחבריה הם גברים, פועלת קבוצת "בשלה", המיועדת לנשים בגיל 45 ומעלה. "הדבר הכי בולט בגיל השלישי בקהילה הוא הבדידות", אומרת שרה גרוס (73), ראשת הקבוצה. "הקמנו את 'בשלה' כדי ליצור שייכות, וקהילה שהיא חברותא. אנחנו פועלים למען שוויון לנשים לסביות שנותקו מהמשפחות על רקע הומופוביה. לנשים שלנו קשה יותר למצוא קשר מאשר להטרוסקסואליות, כי זו ביצה קטנה וכולן מכירות את כולן. יש גם אייג'יזם, וחשש ממה שאנשים יגידו. הנשים מובילות בעזרה הדדית. אם מישהי במצוקה או במחלה, אנחנו דואגות שכל לילה תשב לידה אישה אחרת. יש לנו אקטיביסטיות ופמיניסטיות, כנראה שאנחנו המין החזק".