לא לוקחות סיכון: האמהות שמשאירות את הילדים בבית

"לפני הרבה שנים, עוד לפני שהפכתי לאמא, עבדתי כסייעת בגן מתעלל", מספרת הדר אור, אמא לשלושה. "ברגע שנולד בני הבכור, החלטתי שאין סיכוי שאני שולחת אותו לגן לפני שהוא יודע לדבר".
 

מקרי ההתעללות המצמררים בגני ילדים, וסרטונים החושפים את חוסר האונים של פעוטות הנתונים לחסדם של סייעות אלימות, גורמים בימים אלה להורים רבים נדודי שינה. מותה של הפעוטה יסמין וינטה ז"ל, שהסייעת בפעוטון מואשמת בהריגתה, לא השאיר עין אחת יבשה. תחושות חרדה, חשד ופחד מלוות הורים שילדיהם כבר נמצאים במסגרות, וגם כאלה שעתידים לשלוח את ילדיהם לפעוטונים בעתיד הקרוב. במציאות הנוכחית, יש לא מעט הורים שבחרו לא לקחת סיכון ולא להכניס את ילדיהם למסגרת כלשהי בשנים הראשונות. 
 

אור (35) מקריית אונו היא אחת מהם. בנה הבכור בן ה־7 נשאר איתה בבית עד שמלאו לו שנתיים וחצי, והיום היא מטפלת בבית בשני ילדיה הקטנים, בני 3 ושנה. "תמיד אהבתי ילדים, ולכן בזמנו רציתי לעבוד כסייעת", היא מספרת. "עבדתי תקופה מאוד קצרה, כי בתוך חודש־חודשיים גיליתי שיש בגן התעללות. ההתעללות אומנם לא הייתה פיזית, אבל היו צעקות, נעילת ילדים בשירותים, איסור להרים ילד שבוכה ומתחנן שארים אותו. את בני השני, שבאוגוסט יהיה בן 3, התכוונתי להכניס בספטמבר הקרוב לגן, אבל בעקבות כל המקרים שנחשפו עכשיו החלטתי להשאיר אותו עוד שנה בבית, עם אחותו".

להחלטה הזו יש השלכות כלכליות. איך זה משפיע עלייך?
"בת הזוג שלי היא היחידה שעובדת היום. קשה מאוד להתקיים ממשכורת אחת, אבל זאת הקרבה שאנחנו מוכנות לעשות. אני לא אשקר, יש רגעים שזה באמת מתיש אותי, אבל לקחנו הכל בחשבון, ומבחינתנו זה לא בא בחשבון להכניס את הילדים בגיל כזה לגן. אי אפשר לסמוך על אף אחד. בעיניי מדובר בסדר עדיפויות, ובראש סדר העדיפויות שלי זה שאף אחד לא יפגע בילדים שלי. אני רוצה שהילדים שלי יישארו בטוחים, גם אם משמעות הדבר היא קושי כלכלי".

מתי לשיטתך מומלץ להכניס ילד לגן?

"האמת היא שבאופן אישי אני אף פעם לא אהיה רגועה. הבן הגדול שלי עכשיו בכיתה א' ואני עדיין חוששת, אבל אני חושבת שעדיף להכניס לגן ילד שכבר יודע לדבר, לבטא את עצמו ולספר על מה שקורה לו. אגב, גם במצבים כאלה הילדים לא תמיד משתפים. אני מכירה ילדה בת 5 שעברה התעללות ולא שיתפה". 
 

כדי לעזור בפרנסת המשפחה, אור מצרפת לעתים ילד נוסף לאלה שלה, שבהם היא מטפלת בבית. "זה ממש לא פשוט לצרף ילד נוסף אלינו", היא מודה, "כי היום יש תחושה שאמהות לא סומכות על אף אחד, ובצדק".

"קודם כל משפחה"

אור שמש (34) מפתח תקווה היא אמא לחמישה ילדים. כולם נשארו בבית עד גיל 3, ועכשיו היא בבית עם הקטנה שבהם, בת השנתיים. "אני שיננית", היא מספרת, "וההריון הראשון שלי היה במהלך הלימודים. ילדתי בסיום הלימודים, והחלטתי להישאר בבית. בהמשך עבדתי כמה פעמים בשבוע, וחמותי שמרה על הילד. באותה תקופה השארתי את הילד בבית לא בגלל חשש, אלא כי הייתה לי אפשרות להשאיר אותו אצל חמותי וסמכתי עליה ב־100%. כך היה גם עם שני הילדים שנולדו אחרי הבכור, אבל אני יכולה לומר ששני הקטנים כבר נשארו בבית בגלל החשש לשים אותם בגן. לפני שילדתי את הילד הרביעי, עבדתי חמישה ימים בשבוע בשני מקומות עבודה. אחרי הלידה ויתרתי על מקום אחד, כדי שאוכל להישאר שלושה ימים בבית. בימים שכן עבדתי, חמותי עזרה לי. כל השנים האלה הילדים שלי אף פעם לא היו אצל מטפלת, ואפילו בייביסיטר לא הזמנתי". 
 

"או שהיום מטפלות מרשות לעצמן יותר לעשות את זה, או שמפני שבזמנו לא היו מצלמות, המעשים האלו לא תועדו ולא נחשפו. זה עצוב, אבל המוות המזעזע של התינוקת יסמין וינטה ז"ל גרם לי להיות שלמה עם הבחירה שעשיתי. את יכולה להכניס ילד לגן, הגננת תעשה רושם מדהים, הגן נראה מקסים, אבל את סוגרת את הדלת ולא יודעת מה הולך שם. אני שמה את עצמי במקום האמהות, שילדיהן נפגעו, ואני לא יודעת מה הייתי עושה במקומן. הייתי רוצה להרוג את הבן אדם שהיה עושה דבר כזה לילד שלי. זה הדבר הכי נורא בעולם שאת מגלה בדיעבד שקרה דבר כזה, שזה מה שהם עשו, ולא יכולת לעזור לילד שלך". 
 

שמש שומרת על מסגרת של עבודה, לצד טיפול אינטנסיבי בילדים, כשהיא נעזרת בחמותה. "אני עובדת שלושה ימים, אחד מהם הוא שישי, כי בשישי בעלי בבית, אז הוא מחליף אותי", היא מספרת. "בעלי איש צבא ויש לו קריירה מאוד תובענית. מראש ידעתי שרוב הגידול של הילדים יהיה עלי, וזה בסדר, זה משהו שהייתי מוכנה לו. מבחינתי, זה קודם כל משפחה, ומעל לכל שלמות הילדים שלי. אבל מה שחורה לי זה תקופת חופשת הלידה הקצרה במדינת ישראל. זה לא משאיר ברירה להרבה מאוד אמהות, שחייבות לשלוח תינוק חסר אונים בן ארבעה חודשים לפעוטון. לא לכל ההורים יש סבתא שיכולה לעזור. התמזל מזלי, אבל להרבה אנשים אין את המזל הזה".

נחמדות בעירבון מוגבל

"אני חושבת שכל הזמן היו סיפורים על כל מיני מקרי התעללות", אומרת קרן כהן־גלילי (37), מטפלת ברפואה משלימה, אמא לשני ילדים בני 7 ו־3 מקריית אונו. "הלכתי להתרשם וראיתי מה זה לשים ילד במסגרת כזאת. ראיתי שהצרכים של הילדים לא נענים, שהם בוכים, והחלטתי שזה לא הגיוני לשים ילד כל כך קטן במסגרת כזו. לדעתי ילד בגיל כזה לא יכול להיות במסגרת עם עוד הרבה ילדים כמוהו עם אותם צרכים, אלא צריך השגחה צמודה ומישהו שייתן לו את מה שהוא צריך ברגע שהוא צריך". 
 

"מבחינת גילויי אלימות, את לא רואה את זה כשאת באה להתרשם מגן, כי כולם מאוד נחמדים אלייך. בגלל מקרים ששמעתי, מראש לקחתי את כל הפרצופים הנחמדים בעירבון מוגבל והחלטתי לא לקחת את הסיכון הזה. כל ההורים שילדיהם נפגעו סיפרו שבהתחלה הרושם היה מאוד נחמד והכל היה מאוד חיובי, ולא היה שום חשש. לכן, כשבאתי לראות מקום מסוים, היה לי קשה אפילו לראות ילד קטן שלא מסתכלים עליו ושלא מתייחסים אליו. העדפתי לא לדמיין תסריטים חמורים יותר, לכן החלטתי להשאיר אותם בבית".
 

כהן־גלילי נשארה בבית עם בנה הבכור עד גיל שנתיים, ועם הבן הקטן עד גיל שנתיים וארבעה חודשים. "שילמתי על כך מחיר כלכלי", היא אומרת, "במקום לעבוד במשרה מלאה, עבדתי בערך רבע משרה. בת הזוג שלי הייתה המפרנסת העיקרית באותה תקופה, ואני הייתי בעיקר בבית. היום אני עובדת בחצי משרה, כי אני לא משאירה את הילדים בצהרון, פחות או יותר בגלל אותם שיקולים שהסברתי קודם". 

"זה בסדר שילד יהיה בבית עד גיל 3, זה לא משהו לא תקין, זה לא פוגע חלילה בהתפתחות שלו, אבל כמו בכל דבר - צריך להשוות בין האפשרויות הקיימות ולראות מהי האפשרות הכי טובה", אומרת ד"ר יפעת ברונשטיין, מנהלת היחידה לגיל הרך במרכז לבריאות הנפש של הכללית ברמת חן, תל אביב. "יש הרבה גנים טובים, ויש הרבה מסגרות לא טובות. יש מצבים שבהם זה מצוין לילד להיות עם המטפלת או עם האמא בבית, ויש מצבים שבהם המבוגר שאמור להיות עם הילד קצת עסוק וחסר סבלנות, ולשים את הילד הקטן מול הטלוויזיה זה לא פתרון. לכן בדברים האלה אין אמירה גורפת, וכל מקרה לגופו.

הורים צריכים לראות מהן האופציות העומדות לרשותם גם מבחינת המסגרת הגנית וגם מבחינת המסגרת הביתית. אין בעיה להישאר עם הילד בבית ברגע שהוא מקבל את הצרכים החברתיים (למשל, הולך לגינה ופוגש ילדים אחרים) ואת הטיפול הנאות. אבל עדיין יש הרבה הורים שאין להם ברירה והם חייבים לחזור לעבודה, ולכן אין ביקורת על אף אחד". 

שרית ברוך (45) מחולון, אם לילדה בת שנתיים וארבעה חודשים, חיה עם בן זוג וכרגע נמצאת בבית עם בתה. לדבריה, כך יהיה גם בשנה הקרובה. "קודם כל, בגילי המופלג הבאתי ילדה, ואני כבר יודעת מה נכון לי כאמא", היא אומרת. "אני יודעת שזה טוב לילד קטן להיות עם מטפל יחיד, והכי חשוב עם אמא. אני רוצה לעצב לילדה שלי את האישיות בשנים הראשונות. מובן שקיים גם חשש לשים ילדה קטנה וחסרת אונים עם בן אדם זר. אני לא מסוגלת לשים אותה בגיל כזה במקום מסוים עם אנשים זרים, למרות שקיבלתי עליהם המלצות. אני עדיין לא באמת יודעת מי הבן אדם ומה המקומות החשוכים שלו".

צפית בסרטונים שמתעדים התעללות בגנים?

"ברור שכן, ואני בטוחה שכל ההורים שילדיהם נפגעו קיבלו המלצות על הגנים שאליהם החליטו לשלוח את הילדים. אני בטוחה שהם בדקו באלף עיניים, כי אף אחד לא זורק סתם את הילד שלו לאיזה גן אקראי. הילדה שלי היא הדבר הכי חשוב לי בחיים, ומראש בחרתי לא לקחת את הסיכון הזה". 

יש מחיר להחלטה הזו?

"אני מאפרת מקצועית, עבדתי בטלוויזיה, ובגלל ההחלטה שלי יצא לי להגיד לא לעבודות, כי לא רציתי לתזז את הילדה בין כל מיני אנשים. היום אני כמעט לא עובדת ורוב הזמן איתה. לכולם אמרתי: 'אל תדברו איתי בכלל עד גיל 3'. אני מפגישה את הילדה עם ילדים נוספים, ולא חסרה לה חברה. אנחנו עושות חיים, ואני גם רואה תוצאות בשמחת החיים שלה, בביטחון שלה. זה לא קל מבחינתי, זו עבודה של 24/7, אבל זאת הבחירה שלי ואני שלמה איתה".