"בהתחלה היינו פשוט מבסוטים מזה שיש לנו עבודה", אומר ארם מרגוסיאן בן ה־21. "לא חשבנו שמה שעושים לנו זה לא בסדר. היינו ילדים, לא ידענו שדברים לא אמורים להיות ככה". לפני שבע שנים שמע מרוגיסיאן מחבריו מבת ים, שם הם מתגוררים, שיש מי שמוכן להעסיק אותם למרות גילם הצעיר. המשרה, אם אפשר לקרוא לזה כך, הייתה לשמש נערי משלוחים של סופרמרקט.



"מבחינתו של המנהל, הוא ידע שהוא יכול להעיף אותי ואני אשאר בלי עבודה, ולו יש מספיק ילדים שישמחו לעבוד אצלו", מתאר מרגוסיאן את נקודת המוצא הנחותה שממנה מתחיל נער המבקש להתקבל לעבודה בחופשת הקיץ. "מבחינתי חשבתי שלפחות את הכמה שקלים ביום האלה אני עושה שם ושזה כבר שווה לי. בתור ילד בן 14 אתה מבסוט מזה, אבל בעצם זה לא מה שמגיע לנו".



העבודה הייתה פשוטה: לסחוב ארגזי מזון כבדים במעלה חדרי מדרגות אפלים לדירות בניין ברחבי העיר, שם מתגוררים לקוחות של המרכול אשר הזמינו שירות מצרכי מזון עד הבית. אלא שבפועל, התפקיד התברר כמורכב הרבה יותר. רק לאחר שעבד שם במשך תקופה, הבחין לפתע כי את מנהלי הסופר מעולם לא פגש, רק מרחוק ולעתים רחוקות, כך שהממונים בפועל עליו היו נהגי מיניבוס קטן שהסיע אותו ואת חבריו ללקוחות, דחוסים להתפקע מאחור, עד כדי כך שלעתים קרובות נאלצו כמה מהנערים למצוא את עצמם נדחקים בתא המטען של הרכב. וזאת הייתה רק ההתחלה.



"היו כמה נהגים וכל הנהגים עבדו באותה שיטה", הוא משחזר, "אף אחד לא היה משלם לנו, אפילו לא שכר מינימום, כי היינו עובדים על טיפים. העלינו את הארגזים הכבדים האלה לפעמים לקומה 3 או 4 בלי מעלית. לנהגים לא היה באמת אכפת איזו קומה, איזו דירה, מה המשקל של זה, שום דבר. היינו לוקחים ארגז, שני ארגזים, שלושה ארגזים, ומעלים אותם לאן שצריך".



שיטת התשלום, אם אפשר לקרוא לה ככה, הייתה הנורה האדומה הראשונה שנדלקה אצל חלקם. "אנחנו בתור ילדים קטנים לא באמת הבנו שזה לא בסדר שאנחנו עובדים רק על טיפים, שבסוף יום, אחרי עשר שעות עבודה, לפעמים 12 שעות, היה יוצא לנו אולי 50 שקלים, אולי 80 שקלים. אבל זאת הייתה המשכורת שלנו, יומית, במזומן ובשחור, לא צ'קים ולא כלום".



הנורה האדומה השנייה נדלקה אצל מרגוסיאן וחבריו כאשר הם החלו לסבול מפגיעות פיזיות. לדבריהם, זאת הייתה תוצאה ישירה של עבודה מאומצת אשר לא התאימה לגילם הצעיר. עתה היא החלה לגבות מחיר מחלק מן הנערים: שברי מאמץ, בעיות פרקים ואפילו פריצת דיסק. "פריצת דיסק זה משהו שלא עובר", הוא מסביר, "נפגעת פעם אחת וזה נשאר לכל החיים. פריקת כתף, בעיות בברכיים - אלה דברים שנשארים איתך".



את אורלי סילבינגר, מנכ"לית ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים, המקרה הזה אינו מפתיע. לדבריה, מאות אלפי התיכוניסטים שיוצאים לחופשת הקיץ עשויים בקלות למצוא את עצמם במצב דומה של מעסיקים שמנצלים את גילם הצעיר וחוסר ניסיונם כדי למעול בזכויותיהם. גם בתנאי ההעסקה, אבל בעיקר בתנאי הבטיחות. "שני הדברים האלה כרוכים אחד בשני", היא אומרת. "תחשוב על זה ככה: לכל אחד מאיתנו יש את מסלול החיים שהוא רגיל אליו, ושם הוא בעצם שוחה. למה ילד רגיל? לקום לבית הספר, לחזור, להיפגש עם חברים, לעשות מטלות בבית, זהו. פתאום החברה החליטה שביום מסוים בשנה הוא מוצא את עצמו חודשיים ללא שום מסגרת, ומעבר לזה יש לו פיתויים והוא לא מכיר את הסכנות".



הסטטיסטיקה מראה כי הסכנות הללו שרירות וקיימות עבור בני נוער. מעסיקים, שבשל היות עובדיהם הזמניים נערים ונערות, חשים מחויבים פחות לעמוד בתקן מחמיר של בטיחות, מה שיוצר עמימות רבה בהיקף המקרים האמיתי, ושומעים עליה רק כאשר אסון קורה. על פי נתוני "בטרם", מאז שנת 2008 נפגעו בעבודה 486 בני ובנות נוער, מרביתם המכריע במהלך חופשת הקיץ בחודשים יולי־אוגוסט. ב־14 מהמקרים זה נגמר במוות, ארבעה מתוכם במהלך השנה שעברה.



"כשהם מגיעים לעולם העבודה, זאת הפעם הראשונה בעצם שבה הם נפגשים עם עולם חדש שהם לא מכירים", מוסיפה סילביגר. "מבוגר שמכיר את עולם העבודה יודע כבר לזהות איפה יש סכנה, אבל בני נוער עדיין לא יודעים. זה כמו שאם אתה כמבוגר תיכנס לבית שאתה לא מכיר, סביר להניח שתדע איפה יש סכנות. אבל תכניס ילד, תגיד לו לרוץ, וכנראה שסטטיסטית, בתוך עשר דקות הוא פוגש סכנה או שתיים".



"ראיתי את המוות בעיניים"


"יש הרבה מאוד בני נוער שעובדים וזה מאפשר תחלופה מאוד גבוהה שלהם", מסביר עמרי בן עברי, חבר בהסתדרות תנועת "הנוער העובד והלומד". "בני נוער לא מכירים את הזכויות שלהם בעבודה, דבר שבסופו של דבר יכול להגיע לבעיות בשמירה על חיי העובד. אלה נתפסים כעובדים שאפשר להביא אותם ליום אחד או כמה ימים, לא לתת להם אפילו לחתום על טופס 101. זה באופן כללי השוק של בני נוער בעבודה, בטח בקיץ - מעסיקים שמנצלים את חוסר הידיעה של העובדים וכל מה שקשור לעולם העבודה, להתנסות הראשונה שלהם, ומאפשרים לעצמם לנצל את זה".



מקרי הפגיעה בבני נוער במהלך עבודות הקיץ בעשור האחרון לבדו, רבים ומגוונים: נערה מדרום הארץ שמתה מפגיעת שמש לאחר שעבדה בחממות חקלאיות במושב שקף; נער שמת משאיפת חומרים רעילים כתוצאה מחשיפה לזבל פרות; נער שנהרג במושב בשרון לאחר שמחסן זיקוקים שעבד בו התלקח; ונער שנפל לבור ביוב שעבד בו. ועל ענף הבנייה עוד לא דיברנו: שלושה נערים מכפר כנא שהגג שעליו עמדו קרס תחתם, נער שנפל מגובה 12 מטרים באתר בנייה בטבריה ונער שהתחשמל למוות בזמן שעבד על פיגום בעפולה.



אלה רק מקרי הקצה שמסתיימים במוות. רבים לאין שיעור הם אלה כמו של מרגוסיאן וחבריו, שמסתיימים בפציעות ופגיעות פיזיות, גם אם של שנים. אלה מגיעים רק לעתים רחוקות לידיעת הציבור, כמו בן ה־17 שנפגע ממלגזה במפעל טמפו בנתניה בפברואר 2014. "הייתי צמא והלכתי לשתות", סיפר הנער לכלי התקשורת ממיטתו בבית החולים מאיר בכפר סבא אחרי שהתאושש. "חציתי שבילים בין ערימות של משטחים ובחזרה פגעה בי המלגזה האוטומטית. ניסיתי לברוח ממנה, אבל לא הצלחתי. המלגזה דרסה אותי וגררה אותי, ראיתי את המוות בעיניים והייתי בטוח שזה הסוף שלי. צעקתי בכל הכוח, וחבר שלי שמע אותי ולחץ על מפסק החירום". רק לאחר מכן התברר כי משפחתו כלל אינה מודעת לעובדה שהוא נהג לעבוד בלילות - משבע בערב עד שבע בבוקר - זאת לצד חברים נוספים בני גילו ואף צעירים יותר.



הולכים עד הסוף


מה שנועד לעגן את בטיחותם של בני הנוער בעבודת הקיץ, פיזית ופיננסית, הוא מה שמכונה "תקנות עבודת הנוער" משנת 1995. אלה קובעות כללים ברורים, לעתים דווקניים מאוד, באשר למה שמותר ואסור בהעסקת בני נוער, מה המשקל שמותר להם להרים, לכמה זמן, תוך עמידה על הבדלים בין נער לנערה. התלונות, מצדן, זורמות.



"בשנת 2017 פנו להסתדרות "הנוער העובד והלומד" 5,355 פניות, ומתוכן טיפלנו ב1,154 כך שיצא שהחזרנו ב־2017 מיליון ו־186 אלף שקלים", אומר בן עברי מ"הנוער העובד והלומד". "במדינת ישראל, במהלך השנה האחרונה, 62% מבני הנוער נמצאים בשוק העבודה, כעובדים או כמחפשי עבודה. אנחנו מדברים על 380 אלף בני נוער".



אלא שבכל הנוגע לבטיחות בעבודה, עדיין יש בעיה, כי הרוב הגדול של התלונות שתנועות הנוער וארגוני הסיוע מקבלים עוסק בהלנת שכר ותנאי עבודה. "לצערי, פחות מדווחים על ענייני בטיחות", מוסיף בן עברי. "זה לא שתלונות על תנאי העסקה אינן זורמות למוקד התנועה, אלא שליקויים בבטיחות לרוב נתפסים כמשניים למעילה במשכורת. זאת בעיה גם של חוסר ידיעה בכל הנושא של בטיחות. ילד שמקבל משכורת נמוכה יותר ממה שהוא מכיר, יודע לזהות את זה שהוא לא מקבל את הכסף, אבל פחות יודע לזהות שהחיים שלו בסכנה. גם ההורים פחות יודעים לשאול את השאלות: האם שמת את ציוד המגן? האם נזהרת? האם אתה עובד בעבודות אסורות? לנער אסור לסחוב, למשל, משקלים גבוהים בידיים יותר משעתיים, ואנחנו מדברים על מטען של 12.5 קילו בפעם אחת. גם אסורים כלים מסוכנים כמו מכונות חיתוך, חומרים כימיים, ובקיץ עבודה בתנאים קיצוניים של חום וקור".



סילביגר תולה את זה גם במאפיין הוא ייחודי לבני נוער: "התדמית שיש לבטיחות היא שהיא נורא לא סקסית ברמה החברית. אם אתה שם דגש על בטיחות, אתה לא מספיק קול. אתה לא מהחבר'ה. אגב, אחד הדברים שעליהם אני מדברת עם בני נוער הרבה פעמים זה לומר שמקצועיות באה לידי ביטוי גם בבטיחות. ספורטאים מקצועיים לא יעזו לדלג על בטיחות. מי שנכנס למכונית מירוץ יבדוק שהיא תקינה, בטוחה וממוגנת. אז יש משהו מאוד ברור בכך שאם אתה מקצוען, אתה דואג לבטיחות. את אותו כבוד ויראה אנחנו רוצים לחבר לבני הנוער".



עבור מרגוסיאן ו־25 מהחברים שעבדו איתו במשלוחי הסופרמרקט כשהיו נערים, זה כבר מאוחר. אלא שלפני שנתיים החליטו לא לוותר והכניסו לתמונה עורך דין. מאז הם מצויים בתביעה אזרחית נגד רשת הסופרמרקטים, אשר תלויה ועומדת במסגרת ההליך. "רק בסוף, אחרי תקופה, כשכבר הבנו שצריך להגיע לפתרון, התחלנו להתייעץ עם ההורים", הוא משחזר. "הם ידעו שאנחנו הולכים לעורך דין כולנו יחד ותמכו בנו. הם גם הבינו שזה לא בסדר".


ממשרד העבודה והרווחה נמסר: "בהוראת שר העבודה והרווחה, חיים כץ, משרד העבודה והרווחה מכין תקנות שיאסרו על בני נוער לעבוד באתרי בנייה. התקנות יצאו להערות הציבור וכרגע נמצאות בשלב הסופי. התקנות יגיעו לאישור הכנסת בקרוב".