המגיפה הבאה? מחלת שושנת יריחו מתפשטת ברחבי הארץ

לפני כמה חודשים, כשתינוקת בת שנה וחצי מיישוב בשומרון החלה לפתח פצעים בפניה, הוריה לקחו אותה לרופא, ולאחר לא מעט בדיקות גילו שהפעוטה לקתה במחלה עורית שלא ציפו לה: שושנת יריחו (לישמניאזיס, או בשמה העברי המלא - קדחת שחורה ומחלת זבובון החול); מחלה טרופית וסוב־טרופית המתאפיינת בדלקת עורית שמתפתחת לפצעים מוגלתיים ממושכים ומותירה צלקות. כשעוז וקסברג, אביה של התינוקת, הבין שהידבקותה במחלה הייתה יכולה להימנע בקלות עם קצת יותר מודעות, הוא החליט לפתוח במאבק, שעד כה הצטרפו אליו כבר עשרות הורים שילדיהם הפכו קורבנות לעקיצה הזו. 
 

"אנחנו מצפים ממשרדי הממשלה השונים, משרדי האוצר, הבריאות והסביבה, עם גורמים מקצועיים כרשות הטבע והגנים, בראש ובראשונה לקחת אחריות ולהבין שמגיפת הלישמניה היא מגיפה לכל דבר", אומר וקסברג. "אי אפשר להשלים את ההתעלמות לאורך זמן. ילדים הולכים ונפגעים, משרדים צריכים להקציב לזה משאבים, להציב את החיסון כיעד מרכזי, לטפל ביישובים שבהם התפרצה המגיפה או ידוע שעומדת להתפרץ, ומלבד זאת להגדיל את זמינות הטיפולים הרפואיים לנפגעים ולהקים מערך הסברה לאומי בנושא הלישמניה לציבור הרחב בכלל". 
 

לאגף לאפידמיולוגיה במשרד הבריאות דווח מתחילת השנה על 57 חולים חדשים בלישמניאזיס של העור. רוב המקרים היו תושבי יישובים שבהם ידועה העברה מקומית של המחלה בשנים האחרונות, ומיעוטם תושבי יישובים שבהם לא קיימת העברה מקומית של המחלה, אשר נדבקו שלא במקומות המגורים. 32% מהחולים היו בגילי 0־14 ,40% בגילאי 15־44, 20% בגילי 45־64 ו־8% בני 65 ומעלה.

 

לטענת משרד הבריאות, נתוני הדיווח מצביעים על ירידה בשיעורי התחלואה בארץ בשנים האחרונות, מ־4.5 מקרים ל־100 אלף בני אדם בשנת 2012 ועד ל־2.3 מקרים ל־100 אלף בני אדם בשנת 2017. אלא שיש מי שטוען אחרת. "מבחינת יכולת השליטה שלנו על התפשטות המחלה, אין לי בשורה טובה", אומר פרופ' אלי שוורץ מבית החולים שיבא תל השומר ונשיא האגודה הישראלית לפרזיטולוגיה ומחלות טרופיות. "להפך, אנחנו בקטסטרופה לאומית. בניגוד למה שמשרד הבריאות טוען לגבי ירידה, רואים בפועל יישובים חדשים שהמחלה הולכת ומתפשטת בהם, גם בשומרון וגם בנגב. מבחינת אזורי הפיזור, יותר קל להגיד איפה אין לישמניה - לאורך רצועת החוף, מחדרה לגדרה. להערכתי, כבר כמעט 70% משטחי המדינה נגועים בלישמניה, שבהם המחלה קיימת או צפויה בקרוב. אדם יכול לגור בתל אביב, אך לבקר באזור ים המלח או בגליל ולחזור עם המחלה הזאת". 
 

עם זאת, פרופ' שוורץ מרגיע כי "הפגיעה היא נקודתית בעור ולא מסכנת חיים, הגם שמדובר בפגם אסתטי כבד מאוד. מעבר לכך, יש סוגים שאינם קיימים בארץ, והם כן מסכני חיים".
 

מחלת הלישמניה מועברת כתוצאה מעקיצת זבוב החול, מעין "נשא" שלה שעקץ חיה אחרת, אשר מעבירה לדמו את הטפיל. בדרך כלל יתחיל מסלול ההדבקה בשפני סלע הנושאים את טפיל הלישמניה. זבוב החול - מעין יתוש קטן - יעקוץ את שפני הסלע, יקבל מהם את הטפיל ויעביר אותו לאדם על ידי עקיצה. טפילי הלישמניה באדם הולכים ומתרבים ויוצרים נגע עורי בגדלים שונים (תלוי בכמות החומר שנכנס ובתגובה החיסונית של האדם), כשברוב המקרים מדובר בכמה נגעים בגוף, לעתים אפילו עשרות. 
 

הזנים השכיחים של המחלה הם לישמניה רבא (Major), הזן הוותיק בארץ שידוע על קיומו כאן יותר מ־100 שנה (האזור הראשון שבו התגלה היה ביריחו, ומכאן שמו העברי). לסוג זה נדרשת כשנה עד להבראה ספונטנית. לפני כ־25 שנה התווסף הזן לישמניה טרופיקה, שמקורו ככל הנראה באפגניסטן. הפגיעה שלו קשה יותר מבחינת הנגעים בעור, שקשים משמעותית לטיפול והנם ממושכים יותר. בין הקורבנות השכיחים שלו נמצאים ילדים, שבדרך כלל נעקצים בפניהם. כיום זהו הזן השכיח ביישובי השומרון. ללא טיפול, הפצעים יכולים להיוותר שנתיים, וגם לאחריו תישאר צלקת. 
 

הסוג השלישי, שמקורו כלל אינו בארץ, אלא באזורים מסוימים בדרום אמריקה, נחשב החמור ביותר. "הסוג המקומי שם עוד יותר בעייתי וקשה לטיפול", אומר פרופ' שוורץ. "מדובר בפצע כרוני שמחייב טיפול לתוך הווריד, ויש לו סיבוכים שאין ללישמניה הישראלית הרגילה. יש לו נטייה 'לנסוע' לאזור הפנים, בתוך חלל הפה והאף, ושם לאכול את הסחוס. אם לא מטפלים בזמן, זה עלול לגרום לנזקים בלתי הפיכים, הרבה מעבר לפן האסתטי. נצפו מקרים שבהם הסחוס באף נהרס לחלוטין משום שרופאים פספסו את הנגע, ולאדם נוצר חור במחיצת האף". 
 

האם יש מה לעשות? כיום נראה שהטיפול במחלה טמון בשני מישורים: בריאותי וסביבתי. "הבעיות בתחום הלישמניה היום הן שלא מצאנו פתרון טוב למניעה ושלא מצאנו פתרון טוב לטיפול", אומר פרופ' שוורץ. "הלישמניאזיס הוא בר־ריפוי, אבל הריפוי לא פשוט. אין כדור או משחת פלא. אין לנו תרופה מספיק טובה, כי חלק מהתרופות כרוכות בהגעה לבית חולים וקבלת טיפולים לתוך הווריד, ולעתים מדובר בשבועות שבהם החולה ומשפחתו מרותקים למקום. אנחנו נעים בין טיפולים מקומיים שלא תמיד מספיקים לטיפולים שהם כבדים מאוד. גם אז לא ברור מה טיב הריפוי מבחינה אסתטית, כי סביר מאוד שיישארו צלקות. זו גם עלות כספית משמעותית מאוד למדינה, כי הרי החולה לא עובד או ההורה - אם מדובר בילד". 
 

החדשות הטובות עוד פחות הן שאין חיסון שמסייע כיום במניעת הידבקות במחלה. למרות העובדה שנמצאו חומרים מתאימים לפיתוח חיסון כזה, המדינה לא דוחפת לפתח אותו. "לא אנחנו צריכים להיות היוזמים", מבהיר פרופ' שוורץ. "שלטונות הבריאות בארץ הם אלה שצריכים להיות הדוחפים לפיתוח כזה, ופה משרד הבריאות צריך להתגייס. זו מחלה טרופית שאנחנו המדינה המערבית היחידה שסובלת ממנה. יש לנו משאבים, ולכן אנחנו צריכים להוביל את הניסיונות הללו ולא להשתרך מאחור ולחכות שהבעיה תיפתר. המדינה לא מספיק משקיעה משאבים בפיתוח חקר הלישמניה - גם בפיתוח תרופתי יותר טוב וגם בפיתוח חיסון. ללא מחקר רפואי בתחום לא נתקדם, ובינתיים הקטסטרופה הולכת וגדלה". 
 

בעקבות ההתרבות המשמעותית של שפני סלע הנושאים כאמור בגופם את הטפיל, יצאו לאחרונה ראשי מועצות וערים ברחבי הארץ במאבק לגרוע את החיה המזיקה מרשימת המינים המוגנים בחוק, ובכך לאפשר את חיסולה באזורים מיושבים ולמנוע סבל לרבים. כמו כן, אלפי בני אדם חתמו על עצומה בנושא. 
 

אלא שאלון בר, מרכז בכיר למלחמה בנזקים במחוז מרכז במשרד להגנת הסביבה, מסביר כי בתוכנית זו יש בעייתיות רבה. "כל החולייתנים בארץ, כולל כל היונקים, כל עוד לא הוכרזו כמזיקים. הם חיות בר מוגנות, ויש רשימה מוגבלת של אלה ש'דמם מותר'", הוא אומר. שפנים הם חיית בר מוגנת, ובצדק. ברגע שחיה מוגדרת בתור מזיק, אין חלוקה מוגבלת. מצד שני, בכל יישוב שבו יש לישמניה ואישור שהיישוב נגוע במחלה, הרשות להגנת הסביבה נותנת אישור ללכידה או לציד של השפנים. מעבר לכך, יש ערוץ של הסברה". 
 

לדברי בר, "בשלוש השנים האחרונות הושקע תקציב של כ־40 מיליון שקלים בהרחקת השפנים. הם ישנים על מסלעות שנוצרו ברוב המקרים מבנייה בצורה שגויה, והמטרה היא לטפל בהן. עוד אפיק הוא גידור של יישובים או שדרוג של גדר הבטון שיש ההרבה יישובים קטנים, כך ששפנים לא יוכלו להיכנס. יש גם לכידה של שפנים שרשות הטבע והגנים מאפשרת באופן חריג, לעתים במלכודות ולעתים באמצעות ירי". 
 

עם זאת, לדבריו, התקציב אינו מספיק, ולאחרונה הגיש המשרד להגנת הסביבה בקשה לתקצוב בסך כ־35 מיליון שקלים לשנים הקרובות. "אם היה תקציב גדול יותר, היינו יכולים לטפל ביישובים שיש סיכון שהמחלה תגיע אליהם, ועדיין לא הגיעה", אומר בר. "לייצר תוכנית טיפול בשפנים - זה תמיד לוקח זמן, ותמיד יש עיכוב בין הזמן שבו מתפתחת המחלה ביישוב מסוים עד שמתבצעות הפעולות. פעולות כאלה צריכות להיות מתוקצבות, וגם כשמגיע תקציב - הכסף קודם כל מחולק באזורים שבהם יש לישמניה קיימת. הבעיה היא שבכל שנה יש יישובים נגועים שתמיד נמצאים בפיגור בטיפול".
 

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "משרד הבריאות מבצע חקירות אפידמיולוגית לזיהוי תחלואה חדשה ולניטור מגמות תחלואה, ומפעיל את המעבדה לאנטומולוגיה העוסקת בזבובי החול מעבירי המחלה. המשרד פועל בשיתוף המשרד להגנת הסביבה וגורמים נוספים לצמצום התחלואה בלישמניאזיס במסגרת תוכנית הסיוע לרשויות המקומיות להפחתת מפגעי לישמניאזיס, שהחלה ב־2016".
 

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "למשרד להגנת הסביבה הועבר כבר בשנת 2016 תקציב בסך 25 מיליון שקלים לטיפול בנושא. בשנת 2018 צפוי משרד האוצר להעביר 15 מיליון שקלים נוספים. מעבר לכך, בתקציב 2019 הוחלט להוסיף למשרד להגנת הסביבה תקציב בהיקף של 150 מיליון שקל".