"אני מראה לתיירים פן נוסף של ישראל כדי שיכירו מי אנחנו באמת", אומרת מיטל אליהו, שהחליטה לשווק את ישראל דרך הריקוד. בסדנאות "רוקדים את ישראל", היא בכוונה לא מדברת על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אלא מעדיפה להרקיד את ריקוד ההורה. "הסכסוך הוא לא המהות היחידה שלנו. יש עוד כל כך הרבה דברים מעבר לזה", היא אומרת.
היוזמה של אליהו (35) מהיישוב אלון, אם לשלושה ובעלת תואר ראשון בריקוד מהאקדמיה למחול ולמוזיקה, נולדה לפני כשנתיים וחצי. אז היא הקימה את "רוקדים את ישראל", סדנאות ריקוד המלמדות על ישראל ומיועדות לקבוצות של יהודים ונוצרים מחו"ל, ובהן גם קבוצות נוער, במסגרת פרויקט "תגלית", למשל. הסדנאות מעניקה הזדמנות ללמוד את התהליך שעוברת החברה בישראל מקום המדינה ועד ימינו, והכל דרך הריקוד, שמהווה ראי לתמורות החברה בישראל. הסדנאות מתקיימות בכל הארץ ברוסית, באנגלית, בספרדית ובצרפתית.
איך משווקים את ישראל בריקוד?
"דרך הריקוד אני נותנת הסבר על החברה בישראל מקום המדינה ועד ימינו. אני מספרת בתור התחלה על הנרטיב הציוני, ומתחילה מהעולים החדשים שעלו ארצה. למשל, אני מלבישה שלושה מתנדבים בבגדים תימניים אותנטיים ובשילוב ריקוד תימני, מדברת על העלייה התימנית. אני מספרת על העלייה הזו שהגיעה ברגל, חצתה את המדבר, מדברת על ההתרגשות הגדולה שהייתה כשהגיעו סוף־סוף לארץ ישראל. אני גם מדגימה את העולה החדש מרוסיה וגם את העולה החרדי, מסבירה על הקושי שהיה כאן בארץ בזמן הקמת המדינה ומדברת על כור ההיתוך. אז אני ממשיכה עם ריקוד ההורה, שבעצם מחבר בין כולם"
.
וכולם אכן רוקדים?
"כולם לובשים חולצות תקופתיות ורוקדים הורה. אחר כך אנחנו עוברים לשנות ה־70 וה־80. אני מסבירה מה היה בארץ בתקופה הזו, מדברת על מבצע יונתן, על האירוויזיון, על מכבי תל אביב שניצחה את צסק"א, ומראה שיש ניצני אינדיווידואליות בחברה. אנחנו לומדים ריקודי זוגיות מהתקופה ההיא, כמו 'בים בם בום'. לאחר מכן עוברים למאה ה־21, שבה יש כפר גלובלי והאינדיווידואל תופס את המרכז, וזה מתבטא בריקוד חופשי ובריקודי שורות. הסדנה מסתיימת במעגל קצב שבו כולם לכולם יש אותו קצב, ומדי פעם האינדיווידואל נכנס ורוקד את הריקוד שלו".
תחושת ביחד
כיום, כאמור, הסדנה לא עוסקת בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אך אליהו מבהירה: "יש לי כוונה לבנות סדנה ייעודית שתדבר על היחסים בין ערבים ליהודים".
איך המבקרים מחו"ל מגיבים לסדנה?
"הם מתים על זה. הנוצרים פתאום מבינים את ההיסטוריה של עם ישראל, כי אני משווה בין העולים השונים לבין סיפורים מהתנ"ך ומהברית החדשה. זה מאוד מרגש אותם, והם גם מבינים וחשים את ההיסטוריה, חווים את זה בגוף שלהם. גם החבר'ה מ'תגלית' או בכלל בני נוער מחו"ל אומרים לי שפתאום הם מבינים מה קורה בחברה בישראל".
מדוע בחרת דווקא בריקוד ככלי להעברת מסרים?
"בריקוד משתמשים כמעט בכל החושים: שמיעה, ראייה ומגע, ואז החוויה מתעצמת. כמו כן, אני קוראת תיגר על דרך החינוך הפרונטלית. כשמורה עומדת מול כיתה ומסבירה את התוכן שלה, הרבה מהמסר מפוספס; ואילו כשאני מעבירה את התוכן בצורה חווייתית, המסר נשאר וגם עובר הלאה".
כיצד הסדנה משפיעה על דעתם של התיירים על ישראל?
"קודם כל, פתאום החברה בישראל היא כבר לא משהו עלום בשבילם. הם חווים כיף והנאה עם הריקודים של ישראל, וזה גם מה שנצרב להם במוח. לפני כשבועיים, למשל, נערכה סדנה ל־160 מורים שהגיעו ארצה מרחבי העולם. הם הבינו יותר על החברה בישראל, את התהליכים שעברנו מקום המדינה. בסופו של דבר, אני מראה כאן את הנרטיב הציוני; שאנחנו מצליחים, יש לנו כוח, אנחנו מיישבים את הארץ. בתום הסדנה הם גם מבינים שהייחוד של ישראל הוא בכך שלמרות שהאינדיווידואל תופס כיום מקום מרכזי, עדיין ישנו צורך גדול בקהילתיות, בתחושת הביחד ובערבות הדדית".