לפני עשר שנים נפטר ראש אמ"ן לשעבר בנימין גיבלי. לפני 42 שנים הלך לעולמו שר הביטחון לשעבר פנחס לבון אחרי מאבק במחלה קשה. עם מותם של השניים הייתה אמורה להיקבר השאלה “מי נתן את ההוראה" לפעולה שזכתה מאוחר יותר לכינוי “עסק הביש" - מבצע מורכב שבו נתפסה ב־23 ביולי 1954 חוליית ריגול שהורכבה מיהודים מצרים. שניים מהם - ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר - הוצאו להורג, ועוד שישה נידונו לתקופות מאסר ממושכות.
על שאלת האחריות נלחמו לאורך שנים בכירי המערכת הפוליטית, ובהם ראשי הממשלה דוד בן־גוריון ולוי אשכול. קצינים סיימו קריירה צבאית ופוליטיקאים ראו איך חייהם נכנסים למקפיא. לבון זעק עד יום מותו לחפותו. גיבלי כיוון לעברו את חִציו, והסתמך בין היתר על מכתב שהוא עצמו שלח ב־19 ביולי 1954, פחות משבוע לפני תפיסת החוליה, לרמטכ"ל משה דיין, ששהה בביקור בארצות הברית. באחת הפסקאות נכתב: “על פי הוראתו של לבון הכנסנו לפעולה את החבריה של 131".
גם ועדת חקירה שמינה ראש הממשלה משה שרת בראשות נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק אולשן והרמטכ"ל לשעבר יעקב דורי לא הצליחה לקבוע מי האחראי. “לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון", נכתב במסקנות הוועדה. “עם זאת, איננו בטוחים שלבון אומנם נתן את ההוראות המיוחסות לו".
ההודאה לא סיימה את הוויכוח, והקריירות של המעורבים נפגעו. גיבלי נפלט מצה"ל וכיהן בין היתר כיו"ר חברת החשמל. לבון, שסומן בזמנו לגדולות, המשיך להיאבק על חפותו, אבל הלך ודעך עד מותו ב־1976. מי שגם שילמה מחיר כבד, על לא עוול בכפה, הייתה כרמל, שבמשך שנים, כשהצנזורה הטילה איפול, כונתה “המזכירה".
כרמל בת ה־83 מתגוררת בניו יורק מאז 1960. מה שהחל מבחינתה כבריחה ונמשך כגלות, הוא היום אורח החיים שהיא מכירה. “האירוע שינה את חיי", היא אמרה כששוחחנו. “זרקו אותי אל מתחת לגלגלי האוטובוס, אף אחד לא קיבל עליו אחריות. בהמון מקרים אמרו ‘לא נתתי הוראה', ואני, דליה, הצעירה, אמרתי ‘כן, עשיתי'. אבל אסור לומר חבל. חייתי חיים מעניינים".
למה לא כתבת עליהם ספר?
“אתה חי את זה פעם, מדבר על זה פעם. זה מוציא את המיץ לחזור לזמנים שממש הכאיבו".
מה קרה לאנגליה?
כרמל נולדה בירושלים. היא התחנכה בבית ספר יסודי לבנות בעל אוריינטציה בריטית נוקשה, שהשפיע לא מעט על התבגרותה. “בימי התיכון עברנו להתגורר ברמת גן", היא סיפרה. “מנהל בית הספר ראיין אותי כדי לראות אם אני מתאימה, וביקש שאראה על המפה את גרמניה. אצלנו ביסודי בכל חדר הייתה מפה של אנגליה מהרצפה ועד התקרה, ופה אנגליה הופיעה כאי קטן. קיבלתי עווית, מה קרה לאנגליה? בבית הספר היסודי למדנו נימוסים, אבל לא קיבלנו זהות אישית. הייתי ביישנית. היית עושה לי ‘בווו', והייתי מסמיקה כמו סלק".
עם סיום התיכון, כשהיא מחזיקה בידע באנגלית ובגרמנית, היא ביקשה להתגייס לחיל המודיעין. ואכן היא נשלחה ללשכתו של ראש אמ"ן, כמזכירה. כמה חודשים אחרי שהשתפשפה בתפקיד, נתמנה לראשות האגף גיבלי, שבדיוק חזר מלימודיו בחו"ל.
“גבר מקסים שדמה לשחקן הקולנוע גרגורי פק", כרמל מספרת. “אלגנטי, חברי. אהב אומנות ובנה בבית גלריה, ממש כמו בפירנצה. הוא נהג להזמין אליו אנשים הביתה לשמוע מוזיקה ולראות את היצירות".
החדר של כרמל היה בין הלשכה של הרל"ש לזו של דובר צה"ל. החיילת הצעירה בלטה מיד. לא היה אפשר להתעלם מנוכחותה של הבחורה הנאה, שהתנשאה לגובה 1.80 מטר. גיבלי בדק את יכולותיה, והיא הרשימה בדייקנותה.
“יום אחד, לפני שיצאנו הביתה, הוא ניגש אלי ואמר: ‘היום הגיע ארצה בחור בשם יוסי המבורגר. אני יודע שהוא שינה את שם משפחתו, אבל לא יודע לאיזה שם והיכן הוא נמצא. הוא היה בחיל הים, ואני רוצה שהוא יהיה מחר בשעה שמונה בבוקר במשרדי'. מה עושים? צלצלתי לשמואל טנקוס, שהיה בזמנו מפקד חיל הים. הוא סיפר שיוסי שינה את שמו מהמבורגר להראל. ביררתי בטלפון נוסף, והתברר שלהראל יש חבר ושמו עבדו, שיש לו מפעל לכלי נשק. איך קוראים לעבדו? צלצלתי לשמעון פרס, מנכ"ל משרד הביטחון. הוא הכיר את עבדו ונתן לי את השם. עבדו, מתברר, הלך לסרט. חיכיתי עד שחזר הביתה, ואז הוא אמר שיוסי נמצא בכתובת הזו ברמת גן. בחצות לקחתי מכונית עם נהג, בגשם שוטף, ומצאנו את יוסי. אמרתי לו: ‘מחר בשמונה, במשרד'". יוסי הראל היה מפקד ספינת המעפילים אקסודוס ולימים בכיר במודיעין ובמוסד.
כרמל החלה להתערבב בצמרת צה"ל, שמעה יותר ויותר סיפורים, חלקם סודיים מאוד. “לא השתתפתי בישיבות, אבל כשהייתי מדפיסה, זה לא היה בצורה עיוורת", היא צחקה. “הבנתי פחות או יותר מה הולך. גיליתי שיש לי שכל ואני יכולה לעבוד עם הראש ולא רק להיות נחמדה".
כשהפעולה במצרים יצאה אל הפועל, כרמל לא הייתה בסוד העניינים. המבצע הסודי ביותר הגיע אחרי שהמצרים ניהלו שיחות על פינוי תעלת סואץ מהצבא הבריטי. ישראל ראתה במהלך איום על ביטחונה והחליטה להפעיל קבוצת יהודים מצרים כדי שתחבל במתקנים בריטיים ואמריקאיים באופן שייראה כעבודה של מחתרת מצרית. “מישהו הפריז בהערכת יכולתה של אותה קבוצה", כרמל משוכנעת. “אסור היה לחשוב שהיא מסוגלת להתמודד עם מצבים כל כך דרמטיים. מי שהעריך - שגה".
מי נתן את הוראת המבצע - שר הביטחון לבון או ראש אמ"ן גיבלי?
“עד היום אני מאמינה שלבון נתן. אני זוכרת שגיבלי הלך לפגישה איתו בארבע עיניים וחזר ממנה נרגש. הוא ביקש ממני לאסוף קבוצת קצינים. לא הייתי בישיבה, אבל אני מתארת לעצמי שמשם יצאו ההוראות. לבון היה איש מגעיל. כשהייתי חיילת שלחו אותי אליו הביתה עם תיק המודיעין היומי. הוא היה מעיין, והייתי מחזירה את החומר, כי אסור היה להשאיר אותו.
לבון גר בבית דירות, ובחדר המדרגות לא היה אור קבוע. לחצת - וכבה. כחיילת, במדים, הוא היה פותח את הדלת, לוקח את התיק ומשאיר אותי בחוץ. הכרתי אותו היטב, וכשעבדתי אצל לוי אשכול, שר האוצר, התבקשתי לארגן פגישה איתו ועם ואנשים נוספים. דיברתי עם לבון אישית. קבעתי מתי ואיך, ולמחרת צלצלתי למזכירה, שיהיה ברור. לא בא. אשכול צלצל אליו, והוא ענה: ‘לא ידעתי'. כנראה היה איש חריף מאוד, אבל אנטיפת סוג א'".
לכן כשסא"ל מרדכי בנצור, מפקד יחידה 131, ניגש אל כרמל יום אחד וביקש ממנה לזייף את המכתב ששלח גיבלי לרמטכ"ל דיין ובו הטיל את אחריות הפעולה על לבון - היא לא שאלה שאלות מיותרות. “כשאמרו לי שלבון מכחיש שנתן את ההוראה, וצריך לבצע שינוי במכתב כדי להוכיח שהוא כן נתן, הייתי מוכנה לעשות הכל", היא נזכרת.
ההעתקים של המכתב היו מתויקים באגף המודיעין. המכתב עצמו שנשלח לדיין הושמד. אלו היו ההוראות: מכתבים עם חומר סודי המשוגרים לחו"ל נגרסים אחרי הקריאה. עד היום הגרסה של כרמל היא שבנצור ביקש ממנה לשנות את המכתב, ולא מישהו אחר. הכוונה היא לגיבלי, שהשינוי שירת אותו במיוחד. “גיבלי לא אמר לי דבר בנושא", היא מדגישה. “מוטקה (מרדכי בנצור - א"ל) הוא שביקש. קשה לי להאמין שהוא ידע בעצמו על קיום העתק המכתב בתיק. הוא רק בא והודיע: ‘את עושה הכל בשביל גיבלי ולא בשבילי'. לא היה לי שום קשר עם גיבלי בנושא".
איך ידעת כיצד לזייף מסמכים?
“הייתי חכמה גדולה בזיופים. הרי מה זה היה? מכתב מקורי ועוד מספר העתקים. מאיפה מגיעים העתקים? מנייר קופי. השאלה היא אם נייר הקופי חדש וטרי או משומש. מה שיצא ממשומש היה פחות בהיר וברור. בדקתי היטב איזה העתק זה, וכשהדפסתי את הדף מחדש דאגתי לראות שהקופי יהיה דומה לדף הראשון. המשטרה לא הצליחה להוכיח שהיה זיוף".
מודעות אבל על הבוקר
הפרשה המשיכה להדהד למרות האיפול שהטילה הצנזורה. כרמל הורחקה ממרכז הרעש. עוד בהיותה חיילת הוצבה בלונדון, כמזכירת נספח צה"ל מיכאל בן־גל. אחרי השחרור עבדה בשגרירות. היא חזרה ארצה ב־1957 והתקבלה לעבודה אצל שר האוצר דאז, אשכול.
“איש מקסים ובעל חוש הומור בלתי רגיל", היא נזכרת. “הוא היה מגיע בבוקר לעבודה ומתחיל את היום בקריאת מודעות האבל. הייתי באה ואומרת: ‘דחילק, אולי משהו קצת יותר שמח?'. היה עונה: ‘כשתגיעי לגילי תראי שהמוות עולה בחלומות'. אכן הגעתי לגילו, והוא צדק. אף פעם לא היה לו גרוש בכיס. יום אחד בא למשרד גבר ואמר: ‘אשכול חייב לי עשר לירות'. שאלתי על מה, אז הוא סיפר שאשכול היה במספרה, וכשיצא ביקש ממנו כסף וגם שיסיע אותו למשרד האוצר. שאלתי: ‘יש לך מכונית ירוקה?'. הגבר ענה שכן. צחקתי. אשכול היה עיוור צבעים. הצבע היחיד שזיהה היה ירוק, אז תמיד הייתה לו מכונית ירוקה. לא יודעת איפה היה הנהג, אבל כנראה עמדה ליד המספרה מכונית ירוקה, אז הוא נכנס".
אף על פי שנדמה שהפרשה כבר מאחוריה, כרמל המשיכה להיות בקשר עם גיבלי ובנצור. באחד הימים, כשאל שולחנו של אשכול הגיעה רשימת תתי־האלופים המועמדים לדרגת אלוף, היא הבחינה ששמו של גיבלי נעדר ממנה. “אשכול הסביר שבן־גוריון לא מוכן להעניק לגיבלי דרגת אלוף", שחזרה כרמל. “בדיוק נסעתי עם טדי קולק, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, לסיור במכון ויצמן. שאלתי מה הסיבה, וטדי השיב: ‘הוא חושד שהיו זיופים'. ישבתי לידו והכובע שלי נשרף".
זו כבר הייתה שנת 1960, יותר מחמש שנים אחרי התפוצצות הפרשה. “באותה תקופה בנצור היה בא לבקר אותי בכל חודש בירושלים", כרמל מספרת. “כל ביקור כזה הזכיר לי שזייפתי בעבורו מכתב. אחרי ששמעתי את הדברים מקולק, שאלתי אותו: ‘הרעיון לזייף היה שלך או של גיבלי?'. הוא שאל: ‘את רוצה ללכת למשטרה?'. אמרתי שלא, אבל אני רוצה לדעת את האמת. לא ענה. אמרתי: ‘אל תרוץ לגיבלי ותגיד שאני שואלת שאלות, אשאל לבד'. באותו יום מינו את גיבלי לנספח צה"ל בלונדון. התקשרתי לברך. הוא אמר: ‘הבנתי שיש לך שאלות'. התברר שמוטקה רץ לספר לו. קבעתי איתו פגישה במסעדה בירושלים. גיבלי התחיל לספר שם את ראשית הפרשה ואיך האנשים נתפסו במצרים. אמרתי: ‘עזוב את החלק הזה'. כמו שאני באה לשאול אם הרעיון היה שלו, הגיע מלצר ואמר: ‘יש לך טלפון'. גיבלי ניגש לשוחח, חזר, ביקש סליחה ואמר שהוא חייב לחזור מיד למשרד. נשארתי עם האוכל, החשבון והשאלה".
המכתב שלא הגיע
כרמל החליטה שהחיים בארץ לוחצים. העבודה עם אשכול הייתה אינטנסיבית והחלו לעלות רינונים לגבי מערכת היחסים ביניהם, במיוחד כשאשתו של שר האוצר, אלישבע, גססה ונפטרה בדצמבר 1959. “אשכול לא חיזר אחרי", היא אומרת מיד. “אהבתי אותו אהבת נפש, אבל כבוס. טיפלתי בו מכיוון שהתאלמן ובנותיו היו בבית הספר ובצבא ולא היה להן זמן. הייתי אצלם המון בבית. היינו מיודדים, אבל לא כגבר ואישה. זו הייתה מערכת יחסים יפה מאוד".
הוא הציע לך נישואים?
“כן, אבל רק אחרי שיצאתי לארצות הברית והוא בא לבקר אותי. אז הוא ביקש ממני, אבל היה בינינו הבדל של 40 שנה. הוא כתב לי המון מכתבים. איש מקסים".
“מכתב ממך לא הגיע לא היום, לא אתמול, לא שלשום ולא לפני שלשום ולא לפניו וככה עד סוף כל העבר הרחוק", כתב אשכול לכרמל בפברואר 1962. “לשווא כל הניחושים, כל התחושות, כל החישובים, כל הרמזים, כל הכישופים וכל הלחשים. מכתב מן הנערה לא ואין. בדקתי כבר את החרך בדלת, שמא הוא נאטם ואינו מעביר דבר, אך לא כך".
כרמל כבר פתחה פרק חדש בניו יורק, שאליה הגיעה בספטמבר 1960. קשריו של אשכול סידרו לה עבודה בבונדס, אבל כבר בחודשים הראשונים הבינה שהעבר ממשיך לרדוף אותה.
“אשכול הגיע לניו יורק לפגישה השנתית של הבנק העולמי, וסידרנו שאעבוד איתו כדי שאכיר אנשים", היא נזכרת. “אנחנו יושבים במלון. נכנס אפרים עברון, שהיה בעבר מזכירו של לבון, ואומר לאשכול שהוא צריך לדבר איתו דחוף. זרקו אותי מהחדר. שם אני מבינה שפרצה הפרשה מבחינתי. לפני שחזר ארצה אשכול ניסה לדרבן אותי לדבר, אבל לא הסכמתי. לא ידעתי לאן מובילה החקירה בארץ. לא רציתי לזרוק אף אחד לכלבים. הרגשתי שאני חייבת להיות נאמנה לגיבלי ולמוטקה. ליוויתי אותו לנמל התעופה, הוא דרש מכל הפמליה לעזוב ואמר שם: ‘חבל שלא דיברת'. פרצתי בבכי, הסתובבתי והלכתי. הוא הבין שאני בצרה".
באוקטובר 1960 החליט ראש הממשלה בן־גוריון לפתוח שוב את הפרשה ולחקור אותה. מונתה ועדה בת שבעה שרים, אחד מהם היה אשכול בעצמו. בתחילת דצמבר המריא היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר לפריז, שם קבע עם כרמל וביקש לשמוע את גרסתה לפרשה.
“הוא התחיל את החקירה באלו המילים: ‘אני יודע על יחסייך האינטימיים עם הקצין הבכיר'", כרמל משחזרת. “שאלתי: ‘היית אצלי מתחת למיטה?'. הוא השיב: ‘תוכיחי שזה לא נכון, תראי את התמונות בארנקך'. לא היו לי תמונות עם גיבלי, לא היה לי איתו רומן. כל העולם חשב שבגלל רומן אני מחפה עליו ומאשימה את מוטקה, ככה גם האוזנר חשב. הרי כשהיו שואלים ‘איפה גיבלי', התשובה הייתה ‘בטח אצל דליה'. הוא בחיים לא היה אצלי. פעם, בדרכי לארצות הברית, עצרתי אצל גיבלי ואשתו אסתר, שהתגוררו בלונדון. הוא שימש שם נספח צה"ל. התעוררתי בבוקר, ושקט בבית. הגעתי לסלון ושמעתי אותו. הוא ישב בפינה ודיבר בטלפון, לבוש גופייה ומכנסיים. נעמדתי ליד הדלת והתחלתי לבכות ולצחוק, היסטריה טוטאלית. זה היה אחרי החקירות שעברתי. הוא שאל: ‘השתגעת?'. עניתי: ‘כל אחד שאל אם היה לי איתך רומן, ובחיים לא ראיתי אותך אפילו בגופייה'. מזל שאשתו עמדה מאחורי ולפחות היא שוכנעה, כי גם היא הייתה בטוחה שיש בינינו רומן".
להאוזנר סיפרה כרמל את גרסתה לזיוף, ולא החסירה פרט. “חששתי שברגע שאומר אמת אפגע באנשים היקרים לי", היא אמרה, “אבל הבנתי שאני צריכה גם לחיות עם עצמי. כשמשקרים חייבים זיכרון יוצא מן הכלל, כי בשקר אתה מוכרח לדעת את כל הפרטים, אחרת אתה נופל בפח".
אחרי שמסרה את גרסתה, הלכה עם היועץ המשפטי לאכול ארוחת ערב בעיר האורות. השניים הכירו עוד מהתקופה שכרמל עבדה אצל אשכול במשרד האוצר. “חוזרים מהמסעדה, והוא שואל מה שמי מהבית. עניתי ‘ויזר'", היא נזכרת. “שאל: ‘ד"ר ויזר?'. אמרתי שכן וביקשתי שלא יערב את המשפחה. אמר: ‘חייב לספר סיפור'. מתברר שכשהיה סטודנט למשפטים, שכר האוזנר חדר אצל משפחת ברנפלד, שהיה לה ידיד, ד"ר ויזר. לד"ר הייתה תינוקת בת שישה חודשים, ואת אשתו שלחו לניתוח באירופה. משפחת ברנפלד טיפלה בתינוקת, וד"ר ויזר בא מדי יום לבקר. האוזנר חטף דלקת ריאות, ומשום שאבי היה מומחה, הוא טיפל בו. להאוזנר לא היה כסף לשלם, אז הוא עשה סידור שבכל יום ייצא עם התינוקת לסיבוב בעגלה. בדיוק כשסיפר לי עברנו את גשר אלכסנדר בפריז, וכמעט נפלתי לנהר הסיין. הסיפור היה מצחיק, הסיטואציה לא".
באותה הזדמנות ביקשה כרמל שהאוזנר יאשר לה לחזור לישראל. היא הייתה מעוניינת שהוריה ילמדו ממנה על חלקה בפרשה, אם אכן יפורסמו הדברים.
מאוחר מדי
גם אחרי שנים, כשחזרה לארצות הברית ושוב עלתה הפרשה לכותרות, המשיך גיבלי לבקש מכרמל שלא תדבק בגרסה שמסרה להאוזנר. הוא שלח מכתבים, ואלה מופיעים בספרו המצוין של שבתי טבת, “קלב"ן", העוסק בפרשה.
“הבעיה המרכזית היא עניין עדותך בקשר לאותו מכתב ומכאן, ילדתי, אל לך להגיד מילה ולמסור דבר בעניין זה", כתב גיבלי. “המכתב שנשלח על ידי לרמטכ"ל הנו הגורם המכריע להוכחת מתן ההוראה על ידי לבון, ובעניין הזה, הדברים - צריך שיהיו ברורים".
“הוא לא איים עלי", כרמל מבהירה. “לא פחדתי, להפך, זה רק הרגיז אותי. אם היית מקבל מכתבים שמנסים להדיח אותך לשקר, היית שמח? בשלב הזה כבר תייקתי את הבושה".
בפברואר 1965, יותר מעשור אחרי פרוץ הפרשה, החזירה כרמל לגיבלי מכתב קשה. “מי ייתן והיית גבר, ובאם תתחדש החקירה הלוואי שתעמוד מלוא קומתך, תדפוק על השולחן ביושר ובבהירות ולא תחרוש מחדש קונספירציה ערמומית. בגילוי לב אומר לך שלדעתי האמת הנאמרת ביושר מפי מי שמכיר בחולשתו, חזקה ובעלת משקל יותר מצרור עובדות מפוברקות שהוא מנסה לבנות כדי ליצור את הרושם שהוא ישר, חזק ואינו מסוגל לטעות. מה חבל, כבר מאוחר מדי".
ועדת שבעת השרים שהקים בן־גוריון זיכתה בזמנו את לבון, בין היתר בגלל הודאתה של כרמל שהמסמך זויף. אבל ראש הממשלה דחה את מסקנותיה. הזקן היה ממתנגדיו של לבון, וכשדחה את המסקנות נגע בנקודת היחסים הקרובים בין אחד מחברי הוועדה, השר אשכול, לדליה כרמל, המזכירה, שהודתה בזיוף. היחסים בין בן־גוריון לאשכול היו מתוחים לא מעט בגלל הפרשה.
באוקטובר 1966 הביא שאול אביגור, ששימש סגנו של בן־גוריון בימיו במשרד הביטחון, את כרמל לביתו של ראש הממשלה לשעבר, כדי שתציג בעצמה את גרסתה. “פגשתי את בן־גוריון כמה פעמים לפני כן", נזכרה כרמל. “פעם אחת ראיין אותי יצחק נבון לתפקיד מזכירתו של בן־גוריון. כשדוד נכנס לחדר קמתי והוא מיד אמר: ‘שבי, את יותר מדי גבוהה'. אמרתי לנבון שאני לא מתכוונת לעבוד כל הזמן בישיבה ונפרדנו. הפעם אביגור חיפש אותי וביקש שאפגש עם בן־גוריון. אמרתי שמבחינת השכל הישר אין טעם, אבל אלך עם הרגש. העמדתי תנאי: שלא אשב עם בן־גוריון לבד, משום שהוא כותב רשימות. אם אגיד שעשיתי והוא יכתוב שלא עשיתי, לא אוכל לתקן. ביקשתי מאביגור שיישאר לשיחה. נכנסנו לבן־גוריון, שישב בסטודיו. אנחנו מתיישבים, והוא התחיל: ‘אני יודע שהערצת את האיש ההוא'. שאלתי את אביגור: ‘מי זה האיש?'. ענה: ‘הוא מתכוון לגיבלי'. אחר כך הוא המשיך: ‘הערצת גם את האיש הזה'. אני שואלת: ‘מי האיש הזה?'. אביגור הבהיר שמדובר באשכול. חטפתי תזזית. אמרתי לבן־גוריון: ‘הערצתי המון גברים, וזה לא העסק שלך'. תאר לך, הביישנית הזו, שבנעוריה הייתה מסמיקה כמו סלק, דיברה ככה לבן־גוריון. נתתי לו הסבר מדויק איך זייפתי ומה עשיתי והוא אמר: ‘אבל המשטרה לא הוכיחה'. אמרתי לו: ‘במודיעין לימדו אותנו לעשות עבודה טובה'".
מה הוא רצה להשיג?
“לא יודעת. היה לו קשה לקבל את העובדה שבצבא זייפו, זה היה הבייבי שלו. יצאתי מהחדר, ושאול והוא החלו לצעוק זה על זה. באותו רגע סיימתי את הפרשה מבחינתי".
כולם יודעים
כרמל חיה מאז באמריקה. 37 שנה עבדה במשרדי אל־על בניו יורק. “כשהתקבלתי שם לעבודה, הכניסו אותי למחלקת כוח האדם, שטיפלה גם בתביעות הנוסעים", היא מספרת. “המנהל היה חתיכת טיפוס. הסביר איך מטפלים בתביעות החוק הבינלאומי ויש שם דבר שנקרא אמנת ורשה, שניתן לקרוא על כריכת כרטיסי הטיסה. ביקשתי שייתן לי כרטיס כדי שאוכל לקרוא, והוא לא סמך עלי, פחד שאזייף כרטיס. ישב והקריא לי".
מדי פעם בפעם הייתה חוזרת ארצה לביקורים. “כל מי שדיברתי איתו טען שהיה לו חלק בפרשה או ידע משהו", היא אומרת. “היה לי קשה להסביר לאנשים שהם לא מדברים אמת. יש לי הובי, צילום. מסרתי אוסף תמונות מביקור בארץ למגזין ‘טראוול אנד לז'ר', שנמכר לאמריקן אקספרס. שם ראו את התמונות וביקשו להשתמש בהן על ברושור הקורא לבקר בישראל. התקשרו ואמרו שאם אני נוסעת ארצה, הם רוצים תמונה של אוטובוס תיירים מסוים שנמצא בירושלים. איך אקבע עם האוטובוס? אמרו שאפנה לסוכנות שלהם בתל אביב. היה לי כרטיס ביקור ‘דליה כרמל - צלמת'. באתי לסוכנות, והבחור אומר: ‘חקרתי אותך במלון דן בפרשת לבון'. עניתי: ‘בחיים לא הייתי במלון דן בחקירות ובחיים לא פגשתי אותך'. המשיך לדבר על החקירות, אז סתמתי לו את הפה: ‘תן את האוטובוס כדי שאוכל לברוח מכאן'".
כרמל לא התחתנה, כאמור, עם לוי אשכול. היא נישאה להרברט גולדשטיין, יהודי אמריקאי שהכירה עוד מימיה בארץ. “הוא ניהל את סונול בישראל ופגשתי אותו במשרד, כשבא לבקר את אשכול", היא נזכרת. “הוא היה גבוה מאוד, אז שאלתי: ‘איפה אני מוצאת גברים גבוהים בניו יורק?'. ענה: ‘תעבדי בחנות בגדים לאנשים גבוהים'. לא הלכתי לעבוד בחנות כזו, אבל אחרי 18 שנה נתקלתי בו ברחוב. לו אלוהים היה מבקש ממני לחכות את הזמן הזה, היה יותר קל".
לזוג לא היו ילדים. מלבד צילום, מצאה כרמל עיסוק נוסף: אוסף ספרי בישול מהגדולים בעולם, כזה שבמקרה הצורך שימש את כתבי האוכל המובילים בניו יורק. “משום שהתחתנתי הייתי צריכה לדעת לבשל", היא מסבירה. “התחלתי לאסוף ספרים ממטבחים שונים וממסעדות. היום יש לי 3,000 ספרים ומגזינים, אחרי שכבר תרמתי 12 אלף".
כרמל לא הייתה בארץ כמעט 20 שנה. הגיל וניתוחים שעברה עושים את שלהם. “לא מתגעגעת למה שקורה פוליטית, יש לי פה מספיק מזה", היא אומרת. “אני מתגעגעת לתל אביב; שם, שמעתי, עשו שינויים אדירים. רציתי לראות את ירושלים שאני אוהבת, ללכת למסעדות טובות".
חשבת פעם לחזור?
“בהתחלה כן, אבל אחר כך הסתדרתי בחיים והיה לי טוב. באיזשהו מקום גם לא כל כך רצו שאחזור. פעם קיבלתי מכתב מטדי קולק, אחרי שאשכול התמנה לראש הממשלה. הוא כתב ששמע שאני חושבת על זה, אז שיהיה ברור שלא אוכל לעבוד במשרד ראש הממשלה, אבל ישמח לסדר לי עבודה בארכיון לשכת התיירות. אני צריכה להסביר לך?".
דליה, תודה רבה על השיחה המרתקת.