"מערכת החינוך היום לא השכילה להבין שהלקוחות השתנו", אומר ד"ר גוין סאס, מומחה לחשיבה יצירתית וחדשנות ודקאן בית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למינהל. "דור ה־Y, ועכשיו דור ה־Z, הם אוכלוסייה שגדלה והתבגרה בתוך העולם הטכנולוגי. המערכת ממשיכה ללמד את התכנים כפי שהיא עושה כבר עשרות שנים, אף שהיום יש מחשב שיכול להחליף את זה. לא נכון להמשיך את שיטות ההוראה של מורה המעביר ידע לתלמידים, זה מפספס את המטרה".
על אף האמור לעיל, מנסה מערכת החינוך להתאים את עצמה למאה ה־21, והיא עוברת שינויים רבים. כך למשל, התקבלה החלטה כי בחינת הבגרות בהיסטוריה תיעשה עם חומר פתוח; שיעורי בית הם כבר לא חובה בחלק משכבות הלימוד; ולימודי האנגלית לא מתקיימים כשינון זמנים, והדגש הוא על השפה המדוברת.
אבל, כפי שאומר ד"ר סאס, “השיטה לא השתנתה". מבנה הכיתה ברוב בתי הספר הוא של מורה העומד ומלמד, בעוד שהתלמידים ישובים לפניו; ומבנה בית הספר אינו מזמין ומורכב מכיתות־כיתות ולא ממרחבי למידה פתוחים. “מלמדים בצורה של מונולוג", אומר ד"ר סאס. “התלמיד הוא ספוג שסופג את הידע, ושיטות ההערכה הן לא רלוונטיות. אנו עדים למצב שבעיניי הוא שערורייה. המקצועות לא רלוונטיים, ההוראה לא רלוונטית, ושיטת ההוראה לא רלוונטית. התלמידים לא נהנים בבית הספר ולא מקבלים ארגז כלים. מפספסים את היכולת להכשיר את הדור. אני לא יודע איזה מקצועות יהיו בעתיד.
אני יודע שיש מקצועות שנעלמים מהעולם ויש כאלה שצצים. אני יודע בוודאות מה כדאי שיהיה ללא קשר איך העולם ייראה - ואנחנו רוצים שהמנהיגות תהיה יצירתית. הדבר הכי חשוב שלא מלמדים בבית הספר זה איך להיות תלמיד סקרן שיודע לאלתר ולחשוב מחוץ לקופסה. מערכת החינוך היום מקדישה יותר מדי זמן ללימוד מקצועות שלא צריך, במקום ללמד מקצועות שכן צריך ושייתנו ערך. צריך ללמד אוריינות, מתמטיקה, שפות - אנגלית, ערבית, סינית. יום אחד ללמד מדעים, מתמטיקה, ביולוגיה, יום אחד רק למקצועות היצירה - אמנות, עיצוב, ספורט, ויום אחד צריך להיות מוקדש להכנה לחיים - תרבות, פסיכולוגיה, מחשבים".
מה הפתרון?
“יש יוזמות מקומיות לבתי ספר חדשניים. ההורים מבינים שצריך שינוי, גם משרד החינוך מבין את זה. צריך להעלות את המשכורות של המורים משמעותית, לפצל את הכיתות, לצמצם מקצועות, לרענן את כוחות ההוראה בבתי ספר ולהכשיר את הדור הבא של מורים אחרת. יש לשנות את בחינות הבגרות שזה כסף גדול, הרבה פוליטיקה ולוביסטים. חייבים חלל מעוצב שיכול לעורר השראה בקרב התלמידים ואנשים שיודעים מה לעשות איתו. ההבנה קיימת, הרצון קיים, אבל מגבלות של תקציב ופחד מכישלון מונעות מזה לקרות, ומערכת החינוך לוקחת סיכון מאוד לא מחושב כשהיא ממשיכה להתנהל כפי שהיא מתנהלת. לא נראה שיש שינוי משמעותי באופק. אני לא אופטימי".
אלמנט התיקון
אחת היוזמות המקומיות שעליהן כנראה מדבר ד"ר סאס היא “איפכא - מרחב לחדשנות חינוכית", שנפתח לפני שנה בשכונת פסגת זאב בירושלים. פירוש השם הוא מתוך “איפכא מסתברא" - ההפך הוא הנכון. מתוך רצון לחזק את השכונה ולאפשר לצוותי החינוך ללמד בשיטות למידה חדשניות ובסביבות למידה יוצאות דופן, החליטה עיריית ירושלים על הקמתו, וילדי השכונה לומדים בו יום לימודים מלא פעם בשבוע. בית הספר נפתח ביוזמת מינהל החינוך בעירייה, ושופץ והצטייד במימון עירוני מלא. ניר ברקת, ראש העיר ומחזיק תיק החינוך, אומר כי “'איפכא' מקדם את יצר הסקרנות הטבעי של התלמידים והמורים, משלב את הטכנולוגיות המתקדמות ביותר שקיימות כיום, ובה בעת מהווה גם נקודת מפגש קהילתית".
“'איפכא' הוא מרכז שנועד לשנות את החינוך בשכונה, להתאים למאה ה־21", מסביר אייל אנקרי, מנהל "איפכא", שבעברו עסק בהוראה ולימד בין היתר
אזרחות, היסטוריה ומחשבת ישראל. “אנחנו מדברים על רלוונטיות חינוכית. זה שילד יושב מול מורה כל היום לא נותן לנו שום דבר. המיומנויות שבודקים בבגרויות - אין להן כמעט כלום בשביל ילד שיוצא לעולם".
ב"איפכא" המורים עוברים השתלמויות והכשרה מקצועית ומקבלים כלים ומיומנויות לפיתוח פדגוגיה חדשנית. “הסיפור של 'איפכא' הוא לקחת מורים קיימים מתוך המערכת, להכשיר אותם לתפקיד חדש כמנחים, כאנשים שמעוררים חשיבה אצל התלמידים שלהם, שיש להם דיאלוג עם התלמידים", ממשיך אנקרי. “המורים בונים תוכנית לימודים בשילוב תוכנית הלימודים של משרד החינוך ובוחרים מרחב שהם רוצים לעבוד בו, כי המרחבים שיש לנו הם שונים - אלקטרוניקה, אמנויות, גוף־נפש, מציאות מדומה, ניו־מדיה ובשנה הבאה יהיה גם מטבח. המורה מחליט לאן הוא מתחבר. המומחים שלי, מלבד הרכזות הפדגוגיות, הם לא מורים; הם מהנדסים, רקדנים, אמנים ומתכנתים עם אוריינטציה לחינוך. הרעיון הוא שאת עקרונות הפדגוגיה החדשנית הם לא יישמו רק ב'איפכא', אלא שזה ייכנס לבתי הספר, ולא צריך בשביל זה מרכז נוצץ. בכל יום מגיעים אלינו שניים־שלושה בתי ספר במקביל ולומדים בצורה אחרת ממה שהם היו עושים בבית הספר כשהם ישובים מול המורה".
איך המורים מקבלים את זה?
“זה שינוי מהותי למורה, וזו התמודדות קשה בהתחלה, אבל הם עושים את זה נפלא כשהם מבינים את המשמעות".
יש למורים התנגדות לשיטה של "איפכא"?
“המנהלים מלכתחילה שולחים את המורים אחרי שהם דיברו איתם, ועדיין לפעמים יש התנגדות, ולכן היום הראשון בהכשרה מוקדש להסרת החששות. בתוך ארבעה־חמישה שיעורים המורים לגמרי נכנסים לעניין, והתלמידים מגלים פתאום משהו שהם לא רגילים אליו. העבודה אצלנו דורשת שימוש בכל הגוף, וילדים מרגישים פחות מנוכרים. והאמת? גם המורים, כי פתאום הם עושים דברים בדרך אחרת".
לא לכל רשות יש כיס מספיק עמוס כדי להקים “איפכא" משלה.
“אם ייתנו היום לבתי ספר כמה חודשים להתארגן, יהיו להם ‘איפכות’ משלהם. אני טוען שאפשר לשנות מהר מאוד את מה שקורה במערכת, בתוך כמה שנים. המערכת משתנה ויש המון כיוונים, והכיוון שלנו הוא אחד מהם. 'איפכא' הוא מודל שאפשר לקחת ולשכפל בעיירות פיתוח".
יעל גביש, מרצה לאמנות, אמנית ומעצבת גרפית, מובילת מרחב האמנות ב"איפכא", הגיעה למקום מתוך מחשבה “שאפשר ללמד את המורים את מה שהם מלמדים בבית הספר דרך אמנות". “מה שאני עושה עכשיו זה להגשים את האמנות שלי דרך הילדים והמורים", היא אומרת. "החיבורים האלה בלתי נמנעים ומערכת החינוך זקוקה להם, וזה רק ילך וייעשה יותר רחב ונפוץ. יש מורים שבאים עם סקפטיות ופחד, ואחרי כמה שיעורים הם לא יכולים ללמד אחרת".
את לא מורה. איך זה מתיישב?
“אני חושבת אחרת ממורה. זה היה מכוון לקחת מישהו שאין לו את המערכתיות, הוא רואה הכל מבחוץ, ומסתכל לא בעיניים ביקורתיות. אני מעריצה את המורים, אבל מגיעה עם רוח אחרת. יש המון תכנים אמנותיים שיושבים מסביב לתוכן הלימודי הפשוט, ובאמצעות מרחב האמנות המורה מבין שאפשר ללמד המון דברים דרך אמנות, חוזר עם זה לבית הספר שלו, ועכשיו הראש שלו פתוח".
איך הלמידה ב"איפכא" משפיעה על המורים והתלמידים?
“כשאנחנו חושבים על חדשנות, אחד האלמנטים החשובים ביותר הוא אלמנט התיקון - רואים כשמגיעים ילדים שלא מסוגלים ללמוד לפי הפורמט הישן, וברגע שהם פוגשים אותנו, הם לומדים שהם יכולים ללמוד, מלמדים את המורה לראות שיש ילדים שלומדים אחרת. עם זה הם חוזרים לבית הספר, ואי אפשר לקחת את זה מהם. זה משהו שהולך איתם".
חבר וירטואלי
מי שעוד מנסה להוביל את מערכת החינוך קדימה היא קרן טראמפ, שעודדה עובדי הוראה ויזמים למצוא פתרון לקידום למידה מותאמת אישית בכיתות חמש יחידות לימוד במתמטיקה. מתוך 200 קבוצות שהציעו רעיונות היא בחרה בשבע קבוצות, שבתחילת שנת הלימודים הקרובה יישמו את ההצעות שלהן בפיילוט בכמה בתי ספר ברחבי הארץ.הקבוצה המנצחת בתחרות תוכרז בסוף השנה ותזכה בפרס של מיליון שקלים. הפתרון שלה יוטמע ב־30 בתי ספר בפריפריה.
״האתגר העצום של המורים בכיתות הוא לרקוח נוסחת קסם שתשלב בין הדרישות הגבוהות של חמש יחידות לבין היכולות והקשיים המגוונים של תלמידיהם", אומר אלי הורביץ, מנכ״ל קרן טראמפ. "זו גם שאלת מיליארד הדולר של חברות הטכנולוגיה הגדולות השואפות לפתח מוצר אחיד לכולם, שניתן להתאים לצרכים השונים של כל משתמש״.
יובל פרקש, אחד היזמים שנבחרו לפיילוט, פיתח את Ali Chat - צ’אט־בוט ששואף לשמש כעוזר של התלמיד, המאבחן אצלו קשיים בפתירת תרגילים, שולח חומרי עזר המותאמים לו אישית, מציע לו להצטרף לקבוצות לימוד רלוונטיות ומחבר לתלמידים שהוא יכול לעזור להם והם - לו. “אם יש מורה אחד ו־30 תלמידים בכיתה, אין כמעט סיכוי שהוא יצליח לתת יחס אישי לתלמידים - לא משנה כמה הוא מורה טוב. זה חסר סיכוי", אומר פרקש, שאינו מגיע מתחום החינוך, אך קיבץ סביבו שורה של אנשי צוות מעולם החינוך והטכנולוגיה. “למוצר שלנו יש צד טכנולוגי וצד אנושי. אנחנו בונים עוזר וירטואלי אישי לכל תלמיד, והתקשורת היא באמצעות צ’אט. העוזר הזה נקרא Ali - ראשי תיבות של Artificial Learning Intelligence. כשבנינו אותו, רצינו ליצור מוצר שיש לו מינימום התערבות בתהליך. לא רוצים להגיד למורה 'ככה תלמד' ולא רוצים להגיד לתלמיד 'ככה תתרגל' או 'ככה תכתוב'".
איך זה פועל?
“לתלמיד יש חבר וירטואלי, שבשלב הראשון שולח לו חומרי עזר מותאמים אליו. הוא מזהה שהתלמיד צריך עזרה בשאלה מסוימת ושולח לו חומר עזר מסוג שהוא אוהב - סרטונים או תמונות. הוא גם מחבר בין תלמיד שצריך עזרה לתלמיד שיכול לתת עזרה. את כל הדברים האלה המערכת עושה במינימום התערבות, ומה שהיא צריכה זה שהתלמיד יגיד לה באילו שאלות הוא הצליח ובאילו לא".
רן ישפה, מורה לתקשורת מקדמת ומנהל בית הספר לתקשורת מקדמת במכללת סמינר הקיבוצים, מסתכל על מערכת החינוך מצד עובדי ההוראה. לדעתו, לא לימדו אותם איך להתאים את עצמם להווה. “המורים לא מקבלים מספיק כלים להכיל את התלמידים שזועקים לתשומת לב בשל העובדה שהם כל הזמן במחשבים, הוא אומר. "מערכת החינוך אמורה לתת אלטרנטיבה לטכנולוגיה, לא להיות הטכנולוגיה. היא מורה לחזור למקורות וליצור קשר, דאגה ורגשות".
120 תלמידי כיתות י’ עד י"ב מגיעים למכללה מדי שנה כדי ללמוד במסגרת חמש יחידות לימוד במדעי החברה ועוד 3,000 תלמידים ברחבי הארץ נחשפים לתוכנית “תקשורת מקדמת" על ידי מוריהם שעוברים הכשרה במכללה. “מערכת החינוך, לצערי, עדיין אינה מתאימה לתלמידי המאה ה־21", ממשיך ישפה.
“משקיעים המון בתוכניות דיגיטליות, בכיתות ממוחשבות, אך מפספסים את העיקר – הצורך של כל ילד וילדה, נער ונערה, ב’פדגוגיה טיפולית’; הצורך באהבה, קבלה, הכלה וגבולות מתוך קשר העונה על צרכים קיומיים. אחרי הכל, אנו ותלמידינו עדיין אנושיים, והאנושיות שלנו לא השתנתה במהות הצרכים הטבעיים החיים בנו, אם נרצה ואם לא. צורך זה הנו נחלת כולם, ולאו דווקא של משפחות המוגדרות במצבי סיכון".
למה הכוונה?
“אני לא אומר שהמורה צריך להיות מטפל. פדגוגיה טיפולית אומרת שהמורה צריך להיות הפדגוג הטוב ביותר, לשלוט במקצוע שלו בצורה הכי טובה, אבל מבחינה טיפולית, הוא לא רק מלמד אזרחות, אלא מכיל ומקבל את התלמידים ומדבר איתם על הדברים בעקבות התכנים שעולים בשיעורים".
מה צריך לעשות?
“צריך להשקיע בפיתוח מקצועי של המורה במיומנויות שיח והכלה של תלמידים. מערכת החינוך פתוחה, מאוד מעוניינת בשינוי, ולכן תוכניות כמו שלנו ואחרות מקבלות עידוד. אני לא בטוח שהמורים בשלים לשינוי, כי מבחינתם דורשים מהם עוד משהו, ובעצם הם לא מספיק טובים. המערכת תקועה, יש פער בין מאפייני ורצונות האנשים המובילים אותה לבין היכולת להתנתק. האנשים לא מיושנים, אבל יש משהו שלא מאפשר את השינוי".