מנהלי בתי הכלא מספקים הצצה אל מאחורי הסורגים

גם מי שמבקר בבית סוהר לשעה אחת, לא יכול להשתחרר מתחושת ההקלה שהוא מרגיש ביציאה, כשהוא משאיר מאחור את החומות הגבוהות ואת מגדלי השמירה הקודרים, מלווה בהבנה שהוא לעולם לא ירצה להגיע לשם. לכן מרתק להאזין לאנשים כמו מפקדת כלא נווה תרצה, שרה פרידמן, מפקד כלא איילון, אריק יעקב, ומפקד כלא אלה, חגי דוד, שמנסים להסביר מה מחזיר אותם מדי יום לזירה המורכבת והטעונה הזו.

“יגידו שאנחנו פראיירים, אבל אני אשיב: ‘יש לנו ארץ אחרת?’”, אומר גונדר משנה אריק יעקב, שמנהל את אחד מבתי הסוהר הקשוחים והשמורים בישראל. “אם אין לנו, אז אנחנו צריכים לטפח את מה שיש, וזה נוגע לכל החלקים. יש כאלה שלא רוצים לראות את מה שקורה בתוך בתי הסוהר, אבל החברה הזו היא חלק מאיתנו”.

“זכיתי לראות תהליך”, אומר גונדר משנה חגי דוד, שעד לאחרונה פיקד על כלא אופק המיועד לקטינים. “באו אליי נערים שהיו אנטי־ממסדיים בצורה הזויה. מדי בוקר הייתי עושה מסדר, מניח יד על כתפם ומרגיש את הרעד. פעם, כשמבוגר הניח עליהם יד, זה היה למטרה אחת: להכות ולהתעלל. עם הזמן ראיתי את השינוי האישיותי וההתנהגותי. אתה מצליח להביא אותם לאיזון. לא אגיד שכולם הצלחה, אבל נערים שלא ידעו קרוא וכתוב מסיימים בחינה, ובסוף יש כאלה שלא חוזרים לכלא כי הם השתלבו בחברה”.

סגן גונדר שרה פרידמן, מפקדת על כלא הנשים היחיד בארץ זו השנה השביעית. “למה אני פה? כנראה שזה מסר מתגלגל”, היא אומרת. “גם בבית שלי, בתי התגייסה לשב”ס כקצינת חינוך, ובתי השנייה גרה בקומונה וגם היא עוסקת בחינוך. לא פעם אני שואלת: מה עם הקטע הכלכלי, איפה טעיתי? הרי העולם מתפתח. אבל הן לא רואות את זה ככה. הן רואות ערכים. הנושא החומרי שולי בעיניהן, בעוד שבחוץ יש כאלה שיתאבדו בשביל כסף, אפילו ירצחו”.

למקצוע הזה התגלגלה פרידמן במקרה. לפני 30 שנה היא עוד הייתה מורה בתיכון רמלה־לוד. במהלך חופשת הלידה חיפשה משרה זמנית, ומצאה כזו בבית הסוהר, חשבה שתהיה שם שנה ותחזור לכיתתה. אלא שהיא כבר נלכדה. הציעו לה להיות רכזת חינוך בכלא, ואחרי התייעצות משפחתית החליטה שהיא ממשיכה את הקריירה בשב”ס. “הילדות שלי היו ממש קטנות, ואמי שאלה: ‘איך את נותנת את הדבר הכי יקר בידיים זרות והולכת לחנך את הפושעים האלה?’” היא צוחקת כעת.

מעבריין למנטור

עבור יעקב, ששירת במשמר הגבול, שירות בתי הסוהר היה המשך טבעי. “רוב תפקידיי היו בהגנה על המולדת, וכאן זו לוחמה חברתית”, הוא אומר. “תפקידי הוא לתת הזדמנות נוספת לאדם שכשל, לתקן ולהחזיר אותו בצורה טובה יותר לחברה. הרי בסוף הוא יהיה השכן שלי, שלך. העונש שלו קצוב”.

דוד, מצדו, מגדיר את עצמו כאיש של מסגרות, ולכן לא היו לו התלבטויות כשהתגייס לשב”ס. “כשהגעתי לסיור בכלא איילון, המקום קסם לי”, הוא אומר. “הבנתי שיש אפשרות לעשות שינוי באנשים, ועם הזמן התאהבתי בעבודה”.

אהבה זה לא קצת מוגזם?

פרידמן: “רבים שואלים: ‘איך אתם יכולים לעבוד במקום כזה?’. אני, למשל, בבתי חולים בחיים לא הייתי יכולה לעבוד, אז אני שואלת אחיות ורופאים: ‘איך אתם מסוגלים?’ אני נהנית. מזמן יכולתי להיות בחוץ, אבל אני אוהבת את מקום העבודה, מצעידה אותו קדימה”.

עדיין, בלא מעט מקרים, אתם מתעסקים עם חלאות אדם.

יעקב: “בית הסוהר שלי מאופיין במאסרי עולם קצובים ולא קצובים. יש אצלי אסירים שבתור ילד קראתי עליהם בעיתון. אתה לא אטום ולא מכונה. עומד מולך אסיר שרצח את שלושת ילדיו או התעלל בבנותיו, ואתה אבא לילדים. לא קל להתמודד עם זה, אבל אתה מנתק את עצמך כדי לזכור שבעוד 17 שנה אתה צריך להחזיר אותו לחברה”.

דוד: “אתה לא יכול לעבוד עם רגשות. יש לי שתי מחלקות לטיפול באלימות ובהתמכרות לסמים. מבחינתי, החבר’ה האלה חולים. הם הגיעו לבית סוהר כי נאלצו לפרוץ כדי לממן את הסם. אם לא תדע לעשות את הניתוק ולהתייחס אליהם בצורה שוויונית, לא תוכל לשקמם”.

פרידמן: “זה עניין של ניסיון ובגרות, כי אתה יכול להזדהות עם מקרים מסוימים ויכול להיות אנטי. צריך לעשות הבחנה. בזמן ההתנתקות בתי הייתה חיילת, ואחת המתנחלות חתכה אותה בסכין. לימים המתנחלת הגיעה אליי למתקן. כמובן שדיווחתי, אבל ענו לי: ‘אנחנו סומכים עלייך שתדעי להתמודד עם המצב’. זו דילמה. מצד אחד יש בבית ילדה שנפצעה, ומצד שני אסירה שצריך לטפל בה. אין בית סוהר אחר לנשים. אגיד לך שזה היה קל? לא”.

היחס לאסיר השתנה במהלך השנים?

דוד: “היום יש מודעות הרבה יותר גבוהה, אבל מה שהכי חשוב אלה הגבולות שמציבים. גם בגירים וגם קטינים זקוקים לגבולות. נכון שאצל בגירים זה יותר מורכב מאחר שהם שבויים בעולם העברייני, ולהזיז אותם מהמקום זה מצריך יותר אנרגיות, אבל עושים את המאמצים. לא אומר שהכל חלק. לא מזמן היו אצלי מהומות בנושא מאבקי כוחות ומרות. יש לנו את הכלים לחתוך בזמן. ברגע שאתה חותך, כל אחד יודע שיש לו מה להפסיד”.

יעקב: “חלק מהשיקום נמצא בחינוך. יש אסירים שלא סיימו חמש שנות לימוד, ופתאום הם קוראים לילד ספר בטלפון, שולחים מכתב. הסביבה בבית הסוהר נעימה ונראית טוב יותר. יש לנו חוגים, פתחנו תחנת רדיו שמשדרת לאסירים הפליליים ברחבי הארץ, מדברים שם על זכויות האסיר, על הטיפול, ומי שמדבר אלה האסירים עצמם. אני יכול להגיד ‘אל תשתמש בסמים’ והאסיר יענה: ‘מה אתה יודע? בזמן שלך הגישו ארוחת ערב, אני הלכתי לישון רעב’. כשלאותו אסיר מדבר אסיר אחר שאומר: ‘הייתי במקום שלך, השתמשתי בסמים, טפל בעצמך’ - זה אחרת”.

פרידמן: “יש הבדל בין בית סוהר לגברים לזה של נשים. אצלנו עבריינות כבדה לא קיימת, ולכן יש לי יותר מקום וזמן לעסוק בטיפול. האסירות נכנסות לסדנאות של שיפור התנהגות, של אמהות”.

אבל יש אצלך גם רוצחות.

פרידמן: “אני חלילה לא מצדיקה, אבל יש הבדל גדול בין רוצח עבריין לבין רוצחת - והוא המניע. המניע של הנשים הוא לא בצע כסף או כנופיות, אלא יכול להיות, למשל, בעל שהתעלל. חלקן הגדול לא נשפט למאסר עולם. אחת השאלות שנשאלות היא איך יש אחוז כל כך קטן של נשים במאסר לעומת גברים? 15 אלף אסירים פליליים, לעומת 200 אסירות פליליות. כקוריוז, אני עונה ‘נשים יותר מתוחכמות’, אבל נראה לי שבתי המשפט פשוט נותנים הזדמנות. עכשיו יש טרנד שרוצים לסגור את הכלא לנשים ושאמהות לקטינים לא ייאסרו, אלא יהיו בהוסטלים”.

ומה את אומרת על זה?
“אני לא חושבת שזה מתאים לכולן. אם מישהי רצחה, היא לא יכולה להיות בהוסטל. זה צריך להיות מדורג ומסודר. כ־90% מהאסירות אצלנו חוו תקיפה מינית בעברן. אנחנו בקשר הדוק עם המרכז לסיוע לנפגעי תקיפה מינית בתל אביב. האסירות מקבלות כלים איך להתמודד, איך לצאת מהסאגה שבה הן היו קורבן ועכשיו הן מקרבנות, איך לצאת מהמעגל”.

מצליחים לצאת ממנו?

דוד: “בעבר שיעור הרצידיביזם (תופעה שבה עבריין חוזר לביצוע עבירות – א”ל) היה גבוה, כ־70%. כיום רואים ירידה דרמטית אצל קטינים. אתה מצליח לגייס נערים לצבא. ברגע שהקפדתי, כמפקד, על חוק חינוך חובה, הנוער יצא ללמוד בשעות הבוקר, עבר משם לחוגים שהסתיימו בשעות הערב, וכיבוי האורות היה בשעה 11. היית רואה את גרף האירועים השליליים שטוח. יש מעגל נערים שנע בין מוסדות למתקני כליאה, והוא הולך וקטן”.

יעקב: “אנחנו מתקנים את נושא העבירה של האסיר, הסיבה לכך שנכנס לכלא. נותנים תעסוקה והכשרה כדי שיבין שהפשע לא משתלם. נותנים לאסיר תחושה של הצלחה, שלא הייתה לו אף פעם. בונים מוסר עבודה, כדי שיבין שבסוף כדי להחזיק מעמד, הוא צריך לקום בבוקר ולעבוד. גם אם הוא לא מאמין בהתחלה שהוא יצליח לחזור לחברה, זה נעשה בסגנון: ‘אם לא תעשה את זה, תפסיד לא מעט פריווילגיות. כדאי לך’. אסיר שנכנס לטיפול לא רוצה לאכזב את מפקד האגף, העובדת הסוציאלית, את המשפחה ואת עצמו. אני לא יכול להגיד שאנחנו מצליחים עם כולם, אבל מצליחים עם אסירים רבים”.

פרידמן: “מבחינת הרצידיביזם, אנחנו זהים בנתונים לגברים, אבל אחת המטרות בתקופת המאסר היא להחזיר את האם לתא המשפחתי, כי כשהיא נעצרת, התא בדרך כלל מתפרק. הרבה פעמים אנחנו שואלים את הנשים: ‘מה הכי קשה?’ והן לא מדברות על המאסר, אלא על הניתוק מהילדים. אנחנו עורכים סדנאות ופעילויות על מנת לחבר את הילדים מחדש לאמהות. פעם בחודש הם באים לשלוש שעות, יושבים עם האמא, אוכלים, משחקים. יכול להיות שאותה אסירה הייתה בחוץ מסוממת ולא ראתה את ילדיה, אבל בכלא היא התפכחה ושאלה: ‘מה איתם?’. יש אצלנו תינוקות. עד גיל שנתיים, על פי חוק, הם מקבלים את כל מה שצריך: טיפת חלב, בקבוק, חיתולים. יש מטפלת חיצונית שלוקחת את הילדים כדי שהאם תוכל ללמוד. לכן אין ספק שהקליטה מחדש בחברה היא הבעייתית. לחלקן הגדול אין עבודה או מקצוע, וחייב להיות רצף טיפולי בין התהליך השיקומי שקורה אצלנו לבין מה שקורה מחוץ לחומות”.

מה הבעיה שקיימת כיום ברצף הזה?

יעקב: “הרצידיביסטיות של האסיר היא מפני שמישהו נכשל אחרינו. היה צריך לקלוט אותו בחברה, להשקיע משאבים. אני מחנך אותו בכלא שבחיים, כדי להיות מאושר, לא צריך להרוויח 100 אלף שקלים בחודש, אלא להביא פרנסה או לראות את השקיעה על שפת הים. הוא קם בבוקר, וכאסיר לשעבר אף אחד לא קולט אותו. 5,000 שקלים הוא לא יכול להביא הביתה. הוא מסתכל בעיניים של בתו שאומרת: ‘אני רעבה’, וזה מחזיר אותו למעגל. אצלי יש אגף גמילה מסמים, ושם אני גומל, והאסיר יוצא החוצה, חוזר לחברים, לשכונה. הוא לא מתפתה בשנה הראשונה, אבל יום אחד הוא ייפול כשלא יצליח להביא כסף. הוא יאמר: ‘אני אעשה הברחה אחת של סמים כדי שלפחות לילדה יהיה מה לאכול’. נתפס וחוזר”.

פרידמן: “אצלנו זה יותר חמור, כי סוג העבודות שאישה יכולה לעשות - אם אין לה מקצוע - זה ניקיון, עבודות בית. כשבאים אלי ומדברים בשיחות סלון, אני שואלת: ‘מישהו מכם מוכן להעסיק אסירה לשעבר?’ כמעט אף יד לא מורמת. בזמנו ניסיתי לעשות מהלך. פניתי לגופים בבקשה שיקצו לאסירות שני מקומות עבודה בשנה, כי גם ככה מספר האסירות לא גדול. תמיד אמרו שיש נכים ומוגבלים, אז למה צריך אסירות? לא הבינו את החשיבות. ברגע שלא תקלוט את האסירה, היא תחזור ותעשה נזק. חייבים לעצור את הדלת המסתובבת, וכל הגופים חייבים להתערב. השב”ס עושה כמיטב יכולתו עם חוגים והכשרות מקצועיות, אבל השאלה היא: מה עושים עם זה בחוץ? ופה באה הפתיחות של החברה. אנחנו מדינה קטנה. זה לא מישהו שעושה עבירה בניו יורק ועובר לגור במיאמי”.

דוד: “יש נער שכיום נמצא בסיירת גולני, ובעברו היה מהעבריינים היותר מורכבים במתקן הכליאה. עם השקעה נכונה, הוא הצליח לעשות שינוי בחשיבה. הוא רק בן 19 והפך למנטור. מי בא לטקס הכומתה שלו? קצינות החינוך, כל הסגל. הבעיה נמצאת בשכונות, בקהילות הקטנות. אם המדינה תשכיל לטפל לא רק באותו נער שנעצר, אלא גם באחיו ובאחותו, פחות ייכנסו למעגל העבריינות. ברגע שהקהילה נוטשת את המשפחה, מתחילים להיווצר מעגלים נוספים. היו לי מקרים של דור שני ושלישי. זה לא נתפס. שושלת עבריינות. זו לא בעיה למפות מוקדים בעייתיים. ברגע שיש נשירה ממערכת החינוך, צריכה להידלק נורה אדומה”.

זו לא דרכו של עולם, שוטרים וגנבים?

יעקב: “זה משהו גנטי? הפנטזיה היא שמתישהו אהיה בבית סוהר בלי אסירים. לא נראה לי שהיא תתממש, אבל אני יכול להגיד שיש לי אמונה בחזון. אם יהיו פחות, זו כבר תהיה הצלחה. כולם בני תיקון, רק שהתיקון לא יכול להתבצע רק פה”.

פרידמן מבקשת להמחיש את הבעייתיות עם סיפור שחוותה. “נסעתי לחו”ל והחניתי את הרכב שלי ליד הכלא”, שחזרה. “בחזרה מהשדה באתי לאסוף אותו, השעה הייתה חצות. פתאום מישהי דחפה אותי, נתנה לי אגרופים. מיד זיהיתי, זו אסירה פסיכיאטרית, מוכרת. כמה שאני נראית עדינה, נטרלתי אותה. שאלתי מה קרה, והיא אמרה שרק רצתה להיכנס, להתקלח ולאכול משהו. לא נתנו לה. הייתי בדילמה. אם אזעיק משטרה, יכניסו אותה למעצר, וזה מה שהיא רוצה, כי אין לה איפה להיות. קראתי למשטרה, דיווחתי למחוז שהותקפתי. השוטרים שאלו אם אני רוצה להגיש תלונה ועניתי שלא. ביקשתי שייקחו אותה לבית חולים פסיכיאטרי. היא לא רצתה ללכת ואמרה: ‘מבטיחה שאתנהג יפה’. בסוף נסעה. נו? אחרי שבועיים המשטרה החזירה אותה. היא הרגישה שהיא לא יכולה להיות בחוץ, לקחה לבנה, זרקה על ניידת ונעצרה. זה רק ממחיש את הבעיה החברתית. הבחורה הזו לא צריכה להיות כלואה”.

ישראל השנייה

במהלך השיחה אני מזכיר לשלושה שיש אסירים שמשוכנעים שמקומם לא בכלא. רק לאחרונה שוחרר אלישע חייבטוב, שהיה כלוא יותר מעשור עד שזוכה מאשמת הרצח של שי אדרי על ידי בית המשפט העליון; וכבר שנים האסיר רומן זדורוב, שהורשע ברצח של תאיר ראדה ב־2006, טוען שהוא חף מפשע.

חייבטוב היה אסיר בכלא איילון, שאותו כאמור יעקב מנהל. “בסוף אנחנו בני אדם שמנהלים בני אדם, אבל צריך לזכור שמה שמחזק אותנו זו הגישה האנושית שמחויבת אצלנו לכולם”, הוא מדגיש. “ברגע שאתה מתייחס למישהו בצורה אנושית ונותן לו זכויות, גם אם בסופו של דבר יתברר שהוא זכאי, אתה יודע שנתת לו את הכלים ולא סטית מהערכים. אותו אחד, שרק עכשיו השתחרר, היה אצלי תקופה ארוכה וקיבל חינוך, טיפול, תעסוקה. זכה ליחס אנושי. לא באתי ועשיתי משהו שהוא זיכרון רע מבחינתו. ההחלטה הייתה של בית משפט, ובמשך כל התקופה לא פגעתי בזכויותיו”.

כיום, עם החשיפה התקשורתית, אתם נזהרים יותר?

“אם אתה נאמן לערכיך ופועל לפיהם, זה לא אמור להטריד. אם עולה משהו, בדוק את עצמך. אני מאמין שצריך לתת לאסיר את כל הזכויות שמגיעות לו, ואם לא קיבל אותן, אז הוא לא אמור לקבל, וגם אם יפנה הלאה, אני שלם עם עצמי. אסירים רשאים להגיש עתירות, אני לא יכול למנוע זאת. בשיטת הניהול שלי אני חולף על פניהם, נוגע בהם. אסיר יכול להגיע אלי לשיחה, ואם הוא מתעקש, שיפנה לבית משפט”.

באוגוסט 2017 עלתה לכותרות פרשת חזיות הברזל בכלא נווה תרצה, כאשר בעקבות ניסיון אובדני של אחת האסירות, שפגעה בעצמה באמצעות ברזל התומך בחזייתה, החליט שב"ס לאסור החזקת חזיות הנושאות ברזלים כתמיכה. “מצד אחד לא היה נעים, מה, אנחנו משאירים אותן בלי חזיות? מה שלא היה נכון”, אומרת פרידמן כעת. “הייתי צריכה להוכיח שאין לי אחות, אבל בסדר, זה סקופ צהוב. זה לא משהו שאתה לא יכול לחיות איתו כמו קטטה המונית עם נפגעים. אנחנו יודעים להתמודד עם התקשורת”.

איך מטפלים בראשי משפחות פשע?

יעקב: “גם כשהיינו ילדים הם היו כוכבים. בסוף יש לכל אסיר סכום מסוים כדי לקנות בקנטינה, וגם אז אני אחליט אם הוא יקנה. אין מעמדות - לא בשיח ולא בקשב. חד־משמעית, אני מנטרל את זה. לא אתן לשום מוקד כוח לשלוט, ולא אאפשר לאף אסיר דומיננטי למשוך שליטה לכיוונו. יש לו מעמד שהוא הגיע איתו, והוא יטושטש בתוך בית הסוהר. יש לי ראש ארגון פשיעה שנמצא כאחד האסירים באגף. אני מתנהג אליו כמו לכולם, בזכויות ובחובות”.

דוד: “לאחרונה, באחת השבתות, היו כמה אסירים שלא קיבלו אוכל והיו אצלנו הפרות סדר. יש לנו כלים להחזיר את הסדר, כשהקו צריך להיות תקיף. מעבר לשיקום, אנחנו מקפידים על גבולות. אם תתייחס בצורה אסימטרית, מיד יתקפו אותך. תפקידנו לייצר שוויון. יש אסירים יותר דומיננטיים מפני שהגיעו עם הילה ושם, אבל תנתב את זה לכיוונך. אם אנחנו רואים כוח שעולה, אנחנו חותכים בבשר”.

יעקב: “יש אגפים מיוחדים לאסירים שיכולים לשבור את האיזון. בסוף השליטה היא של הפיקוד, ואם האסיר הדומיננטי מעודד את חבריו לצאת לתעסוקה ולחינוך, אז הוא משרת אותי. תיעלתי את האנרגיות שלו ולא יצרתי לו מעמד מטיל אימה, או נתתי לו את התא הכי יפה. ברגע שהם נכנסים לאווירת בית הסוהר, הם לומדים את החומר במהירות האור”.

פרידמן: “לך לבית ספר או לכל מקום שיש בו קבוצות שמתחברות, ותמיד תראה שיש דומיננטיים יותר. לא צריך להיות פושע כדי להנהיג קבוצה”.

העבודה שינתה אתכם?
דוד: “דרך ההתבוננות בבני נוער לקחתי המון כלים הביתה. יש לי ילדים בגיל ההתבגרות, אז למדתי את עניין האיפוק, להסתכל מנקודות מבט שונות. פגשתי בעבודה נערים בני 14 שעברו דברים שבני 60 לא עברו, אז קיבלתי פרופורציות”.

יעקב: “אני אולי נראה קשוח, אבל העבודה עשתה אותי רגיש וגם קר רוח, שקול וגם לוקח סיכונים. אני נותן היום יותר הזדמנויות כשפעם הייתי פוסל. אם אסיר אכזב, בשביל לתקן אתן לו הזדמנות נוספת. מצד שני, העבודה הפכה אותי ליותר חשדן, כי נתקלתי באנשים שעשו דברים קשים, ואין ספק שזה משנה אותך בבית מול הילדים. אתה נותן פחות חופש, חושש יותר. התמימות נשרטה”.

פרידמן: “באתי לכאן תמימה. לא הכרתי את הצד של ישראל השנייה, ופתאום גיליתי עולם אחר. התחשלתי והתבגרתי. אני לא מקבלת דברים כמובנים מאליהם. יותר שואלת ובודקת. למשל, יושבות אצלי שתיים שנכנסו לבתי קשישים ואמרו שהן מביטוח לאומי. אחת דיברה עם הקשישה בזמן שהשנייה רוקנה את הבית. ישר אתה עושה השלכה לעולמך. אמי גרה לבד, וחשבתי שזה יכול היה לקרות לה. אמרתי לה: ‘אל תפתחי את הדלת עד שתבדקי מי זה’”.

מה הפחד הגדול של מפקד כלא?

יעקב: “אכזבה שלא הצלחתי. הרי כל מי שמשתחרר עובר דרכי, ואני חותם על שחרורו. יש כאלה שאני מרגיש בבטן שהם יחזרו”. דוד: “הרגע שבו אנשים יפסיקו ללכת איתי. כל עוד אנשים מאמינים במה שאני עושה ויש הכרה של החברה, המקום יצעד קדימה”. פרידמן: “כשאני חותמת לאסירות על השחרור, אני לפעמים יודעת שאין להן לאן ללכת. לא פעם אני שואלת ‘לאן?’, והן משקרות ולפעמים עונות בכנות ‘לא יודעת’. זה לא כישלון אישי, אלא כללי. מה עשינו, לאן אנחנו הולכים?”