"הציונות עדיין באופנה": חברי הגרעין שבחרו להתיישב על הגבול הטעון עם עזה

כדי ללמוד איך מארגנים פה מחדש את השורות ופותחים דף נקי ביחסים הפנימיים, צריך כנראה להרחיק דרומה עד לקיבוץ כרם שלום, שבדרום עוטף עזה. שם, הרחק מהמרכז הסואן, במקום שנע בין הזיה לנווה מדבר, ישנה קבוצה של 30 חיילים שמשוכנעת שאפשר לחיות כאן אחרת: דתי עם חילוני, שמאלני לצד ימני ובלי להרים יד.

“יש ציטוט יפה של אחד העם שאומר שאנחנו שואלים יותר מדי את השאלה ‘איך’ ולא את השאלה ‘מה?’”, אומר אשר, מייסד הקבוצה. “מקור הקיטוב הוא כשאנחנו נכנסים לנהלים הקטנים ‘כן התנחלויות, לא התנחלויות’, במקום להסתכל החוצה ולשאול: ‘מה אנחנו רוצים לראות פה?’. הסיבה לכך שחלק גדול מהנוער לא מדבר ציונות היא כי הוא לא מרגיש שיש לו הזדמנות לשאול ‘מה?’. הביאו לו מדינה מוכנה, וכל מה שנשאר זה לתפעל אותה. אני אוהב את העובדה שבנגב אפשר להסתכל על החולות ולשאול מה אני רוצה: חווה, יישוב חדש? השאלה ‘מה אתה רוצה?’ הרבה יותר מחברת. חבר’ה שלא יסכימו פוליטית על האיך, יבינו שבסוף כמעט כולנו רוצים את אותו הדבר, ואפשר לעבור לגור ולהתחיל לבנות ביחד”.

שיחה אחת עם אשר (21) מנווה דניאל שבגוש עציון, מנטרלת את שיירי הציניות שעוד נותרו. כשהיה בכיתה ז' הוא החליט להוריד את הכיפה מהראש, וכיום הוא סמל המשרת באוגדת עזה ומאמין בזרם הנקרא "יהדות ישראלית", רעיון שמזקק את אמונתו. בשל העובדה שתפקידו הצבאי רגיש, שם משפחתו אסור לפרסום. “יהדות ישראלית פונה לציבור הדתי והחילוני”, הוא מסביר. “לדתיים היא אומרת שעיקר היהדות לא נמצאת בפרקטיקות הלכתיות מסוימות, והדוגמה הכי טובה היא הכיפה. יש כל כך הרבה תוכן ועומק ביהדות, והוא לא נמצא אם אתה שם משהו על הראש או באיך אתה מכין את האוכל, אלא באיך אתה חי במדינה ומה אתה עושה בשבילה. היהדות הישראלית פונה לציבור החילוני ומסבירה שחלק מהישראליות יכול לבוא מהמקורות היהודיים, שהם לא רק ההלכה. יש גם מוסר ומהות. אנחנו שואפים לגבש זהות על בסיס היהדות, שבמרכזה יעמדו הערכים היהודיים. ההתרגשות היא להגיד: ‘אני לא דתי, אני לא חילוני, אני יהודי ישראלי’”.

לפני הגיוס למד אשר במכינה קדם־צבאית, ובאחד מסופי השבוע הגיע עם חבריו לקיבוץ כרם שלום כדי לעשות קצת שמח. “ישבנו על הדשא, שלפנו גיטרה והתחלנו לשיר”, הוא נזכר. “מהבתים התחילו לצאת חברי קיבוץ וראית שהם מתרגשים. הם אמרו שהם הרבה זמן לא ראו חיים במקום הזה. זה נתן לי מוטיבציה לשאול: ‘למה שלא נעבור לגור פה ונביא אנרגיה צעירה?’”.

חידון לאורחים

לא קל לחיות בכרם שלום, קיבוץ בחולות חלוצה הממוקם על גדר הגבול, מול רפיח. מטרים ספורים ממנו נחטף גלעד שליט, וירי פצמ”רים מהרצועה הוא עניין שבשגרה כאן. היה זה לא פעם המצב הביטחוני והכלכלי שהכריע חברים שבחרו לעזוב למקום קצת יותר ידידותי.

כשאשר הגה את הרעיון להתיישב במקום, היו בקיבוץ בסך הכל 20 בתי אב ולא מעט מבנים נטושים. את רעיון גרעין החיילים שהגה, הפיץ אשר ברשתות החברתיות ובהודעות וואטסאפ כדי לבדוק אם יש היענות למיזם. “חשבתי שהבעיה תהיה בלגייס אנשים”, הוא צוחק. “שלחתי לחברים בוואטסאפ הודעה שמי שמעוניין - יש לי רעיון הזוי להציע. רציתי לקיים חוג בית מצומצם, ומפה לשם הייתי צריך לגייס אולם בירושלים. 120 איש נענו להזמנה. לא עובר שבוע בלי שאני מקבל לפחות חמישה טלפונים מחיילים שרוצים להצטרף”.

בעקבות הביקוש הגדול, הוחלט לעשות ניפוי ראשוני: קודם כל ללכת על חיילים סדירים, במיוחד אלה שמוכנים לקבל את רעיון היהדות הישראלית, ולא מי שעלולים לסחוף לקיצוניות. היו גם מועמדים שעזבו מרצון; הגיעו לכרם שלום, ואחרי סוף שבוע אחד הודיעו שזה לא בשבילם.

אחרי הסינון נותרו 30 חלוצים בעלי מוטיבציה גבוהה. “הגעתי עם שתי חברות טובות”, מספרת מור כרמלי, צוערת בקורס קצינות בחיל האוויר, ממושב בית יהושע. “באתי עם רגשות מעורבים לשבת הראשונה שעשינו בקיבוץ. שאלתי את עצמי איך זה הולך להתבצע, ובעיקר הייתה תחושה של חוסר אמון. הרי אנחנו חיילים צעירים, ואיך אפשר להביא את הדבר לידי יישום? טעיתי בגדול, ומאז אני פה”.

סמ”ר יובל פרל, לוחם בעורב צנחנים ותושב גוש עציון, מכיר את אשר עוד מימי בית הספר. “היינו חברים טובים לקראת סוף היסודי, אבל לא שמרנו על קשר”, הוא מספר. “חברים של חברים דיווחו על הרעיון שלו, ואמרתי: ‘וואלה, אשר הזה’. כרם שלום, קרוב לעזה, חיילים בשירות סדיר שמנסים לעשות טוב בזמן הפנוי. זה נשמע מעניין ומאתגר ועפתי על זה”.

את רב”ט ר’, מש”קית ביחידת דובדבן ממושב אדרת, הרעיון תפס מהר מאחר שהיא למדה במכינה בעוטף עזה ונדלקה על האזור. “ידעתי שבשלב מסוים ארצה לגור פה, וכששמעתי על היוזמה, חשבתי שזו הזדמנות טובה להיות חלק מהקמה של דבר חדש”, היא מספרת.

בהתחלה הקבוצה התמקמה בסופי שבוע במכינה הנמצאת בקיבוץ סופה הסמוך, שם ניתנו לה מגורים, ובשישי בבוקר הייתה מגיעה לכרם שלום כדי להתחיל לעזור במה שרק אפשר. “בכל פעם לקחנו פרויקט בקיבוץ וחשבנו איך אנחנו הופכים את המקום ליותר יפה”, מספר אשר. “איך יוצרים בקהילה תחושה של משהו חדש. הפרויקט הראשון היה בניית דק ושיפוץ המועדון לקבוצת הנעורים”.

מה יוצא לכם מזה?
כרמלי: “יש תחושת סיפוק מעצם העבודה בהתיישבות. אני מדברת אולי במונחים גדולים, אבל רבים דנים בשאלה אם המונח ציונות עוד קיים ונוכח בנו, ואיך עושים ציונות בתקופה שבה המדינה קיימת, וזה נשמע פחות רלוונטי. כשאני כאן, אני מרגישה שזה בדיוק מה שאני עושה”.

אשר: “היו שאמרו לי: ‘אני מנסה להרים התנדבויות וזה לא עובד’. המסקנה שלי היא שצריך לתת הזדמנות לאנשים לעשות דברים גדולים ולא לתת להם הרגשה שהם מסייעים במשהו קטן, וזה מה שקורה פה. יש משמעות גדולה לעצם קיום הגרעין. אלה חבר’ה צעירים שאומרים: ‘הציונות עדיין באופנה’, וזה גם המוטו של הקיבוץ. באים אלינו כל הזמן ומחמיאים: ‘אתם כמו החלוצים לפני 100 שנה’. זה מדליק אותם”.

ציונות היא לא מילה ארכאית?
כרמלי: “נראה לי שנהנים לומר שלא מדברים על הערכים האלה. אני גדלתי בתנועת נוער שבה המונחים ‘ציונות’, ‘חזון’ ו’מגילת העצמאות’ היו כל הזמן ברקע. גדלתי על הדברים האלה בבית, ויכול להיות שאני לא כל כך חשופה למה שקורה בחוץ, אבל יש ציונות בהרבה תחומים, ואנחנו דוגמה, אחת מני רבות, לכוח העצום שיש לצעירים לשנות”.

צעירים הם גם תמימים.
כרמלי: “אמא’לה, אתה יודע מה זה להיות בת 22?”

אשר: “צוחקים שאנחנו קצת תמימים, אבל לא שאלנו שאלות. כל כך הרבה מתעסקים אצלנו במה המדינה עושה בשבילי, ולא מה אני עושה בשביל המדינה. אני לא מאלה שאומרים ‘תתעסק רק בעצמך’. ברור שצריך לבוא למדינה ולומר את דעתך, איך דברים צריכים להתנהל, אבל כשאני בעניינים, זה גורם לשיח שלי להישמע שונה”.

איך למשל דתיים וחילונים יכולים לגור ביחד?
ר’: “אני מאמינה ברעיון היהדות הישראלית ולא בקטע של כת מוזרה (כולם צוחקים – א”ל). לפעמים יש תחושה שבתקשורת מציגים קיצונים משני הקטבים, ולא את רוב העם שתכל’ס הוא הרבה יותר קרוב אחד לשני. דתיים וחילונים הם לא כל כך רחוקים. כולנו גדלנו באותה מדינה, משרתים בצבא, הרבה יותר מחוברים. אתה יכול להגדיר את עצמך כדתי או חילוני, אבל כולנו יהודים ישראלים, ואני אחת שבאה מבית דתי”.

כרמלי: “בהרבה מקרים אנחנו נוטים להיצמד להגדרות. יצא לי לשמוע לאחרונה שחילוני לא מכיר דת, לא מעורב בדת, לא שומר מסורת. אני חילונית, ואורח החיים שאני מקיימת הוא לא כל כך דיכוטומי. הוא אורח חיים חילוני שמתחבר לטקסטים היהודיים ומוצא בהם עניין ונהנה להעמיק בהם, ולפעמים אני גם הולכת לבית הכנסת. אורח החיים שלי חשוף לדת ולוקח ממנה המון. זו אולי הבשורה שאנחנו יכולים להוציא מכאן: שהנה אשר, אני, ר’ ויובל יושבים ביחד, ואני מרגישה מאוד מחוברת”.

אשר: “אנחנו אוהבים לעשות חידון. מגיע אורח, יושב ליד השולחן וצריך להגיד מי מאיתנו דתי ומי חילוני, ואני יכול לספר שהציונים לא גבוהים. כולם מתבלבלים”.

ואתם לא מתווכחים על חינוך,על  כשרות?
אשר: “גם אם חשובים לי דברים מבחינה הלכתית, אז מור כבר באינסטינקט שמה לי את הפלטות בשבת”.

פרל: “מבחוץ זה נראה שקשה לחיות ביחד, אבל צריך לדעת לקבל אחד את השני. אנחנו כבר חצי שנה בתוך הפרויקט, יש פה חבר’ה מכל הארץ, ממקומות שונים בצבא, מכל הגוונים, ויש חיבור מטורף”.

איך מגשרים על הקטע הפוליטי?
“לא מערבים פוליטיקה. זה לא מעניין אותנו”.

ניצוץ מיוחד

לא חולף הרבה זמן עד שאת השיחה שלנו קוטעות יריות, שמזכירות לנו היכן אנחנו נמצאים. מטרים ספורים מהגבול, ביום שישי בצהריים, בדיוק כשמתחילות הפרות הסדר וההפגנות בצד השני של הגדר. “אנשים שוחים בבריכה ונהנים והכל סבבה”, פרל לא מתרגש. “אנחנו רואים את העשן, מריחים את הגז, אבל לא מדברים על זה”.

כרמלי: “המטרה היא פחות להתמקד במצב הביטחוני או במצב ברצועה, ויותר להתמקד בחיזוק העוטף ובהתיישבות”.

איך אפשר?
אשר: “יש לנו את שאר השבוע בצבא להתעסק בדברים האלה”.

מציאות מטורפת.
“אולי הטעות היא שכל כך הרבה אנשים הציעו פתרונות. חשוב לדון במה שקורה בדרג המדיני, אבל תגיעו לפה, זה לא צוק איתן שהבריח את התושבים. לא צריך להאשים את הפלסטינים בהכל. אנחנו גם צריכים לקחת אחריות על החיים, ובסוף זה גם המאבק בחמאס. כשהקיבוץ נשאר לעמוד, חמאס מבין שלא משנה כמה פצמ”רים הוא יירה, זה לא יעבוד. עדיין הדשא והעצים יצמחו ויפרחו”.

כרמלי: “הדרך הזו מזכירה משפט של א”ד גורדון ש’במקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור’”.

אשר: “בקיר חדר האוכל מילאנו לא מזמן חורים שנוצרו מרסיסי פצמ”ר. אנשים צחקו ואמרו: ‘זו אחלה תמונה כשמביאים לכאן תורמים’. זהו, שלא. הסיפור של הקיבוץ הוא לא למסכן אותו, ועל פי זה לחיות. כרם שלום שווה פוטנציאל ואתגר, ולכן זו החלוציות. היינו ביום שישי בבריכה וראינו ילד בוכה. אבא שלו הסביר שמאז שהחלו ההפגנות, וגז הפלפל לפעמים מגיע, הוא בטראומה, לא מוכן לצאת מהבית ומפחד מעפיפונים. אמרתי לחבר’ה שבשביל דברים כאלה הגענו. שיחקנו איתו בבריכה ועשינו לו כיף, גרמנו לו להרגיש שהוא חי במציאות נורמלית”.

החבר’ה מספרים שאשר הספיק להפוך ל”אויבם” של כמה מהורי החיילים בגרעין. לא רק שהוא הוציא את ילדיהם מהבית החם והמגונן, הוא גם הביא אותם לאחד המקומות היותר מטווחים במדינה. “הייתה לי שיחה מעמיקה עם אמא שלי”, מספרת כרמלי. “להוריי בהתחלה היה קשה להבין את הקונספט, שחלקנו עובר למקום אחר, מרחק של שעה וחצי נסיעה. באזור שבו גדלתי, לא מקובל לצאת מהבית בזמן השירות הצבאי, אבל הוריי כל כך מתחברים לרעיון ולמה שאנחנו עושים. הם מקבלים את זה באהבה ושותפים פעילים”.

ר’: “להורים שלי היה קשה עם הקטע הביטחוני, אבל כמה שזה מקום מסוכן, זה גם המקום הכי בטוח. כל כך הרבה חיילים ששומרים ומיגוניות בכל שני מטרים. אם צריך, רצים לממ”ד”.

אשר: “הקיבוץ צוחק שאנחנו בינתיים מביאים לו מזל טוב. כל פעם שאנחנו מגיעים לשבת, אין פצמ”רים. אנחנו אומרים: ‘הפעם אנחנו חווים את זה על בשרנו’ ואין פצמ”ר אחד, כבר מתבאסים. צחוק־ צחוק, יש הבנה מלאה למה שקורה מסביב. לא מכחישים את זה”.

אין מועקה ביטחונית?
פרל: “יש כאן משפחות שחיות בקיבוץ כל השנים, ורק עכשיו, בתקופה שבה המצב הביטחוני רעוע, הגיעו 12 חדשות, אז שאנחנו נתלונן?”.

לא מצילים, שותפים

בימים אלה משפצת החטיבה להתיישבות מבנים שהיו נטושים בקיבוץ עבור חיילי הגרעין. בקרוב הם יתחלקו לזוגות, וכל זוג יתמקם בדירה קטנה. עד אז, במהלך השבוע הם בצבא, ובסופי השבוע מתרכזים בבניין של הקומונה וישנים בשקי שינה על הרצפה. חלוצים או לא?

“אחת הבעיות בדור שלנו היא שהוא מכוון את חייו סביב הדבר הבא”, אומר אשר. “אם הדבר הבא הוא הטיול הגדול, אז הכל סובב סביב איך הוא מתכונן לטיול ואיך יהיה המסלול. אם הדבר הבא הוא לימודים, אז הכל סביבם. פה מה שמיוחד באנשים זה שהם בוחרים את המרכז, וסביבו מכוונים את החיים. מרכז החיים שלי הוא החלוציות בכרם שלום, אז אם ארצה, אלמד במכללת ספיר או בבאר שבע, ואני מקווה שבת הזוג שלי תהיה מספיק פסיכית ותסכים לגור כאן. אני לא כל הזמן עובר למרכז הבא, אלא יודע מה מרכז חיי, ואיך אני הולך לחיות”.

מה אתם רוצים לעשות בחיים?
אשר: “לעסוק בחינוך, להפיץ את רעיון היהדות הישראלית. אני לא מסובב את חיי סביב הכסף, כי אני יודע מה מביא לי סיפוק. בחבר’ה שנמצאים כאן יש ניצוץ מיוחד”.

ר’: “בשנים הקרובות אני רואה את עצמי עובדת באיזו מכינה באזור, ואחר כך יש הרבה מקומות שהייתי רוצה לגור בהם”.

כרמלי: “אם היית שואל אותי לפני שנה איפה אגור, זה היה כנראה בירושלים, כי רציתי ללמוד באוניברסיטה העברית, אבל אני מסכימה עם אשר. כרגע העיסוק המרכזי בחיי הוא הצבא, ואחריו המסגרת הזו, ובגלל זה מסלול חיי משתנה בהתאם, והשינוי בגישה עובד לטובתי. אני מתרכזת במה שעושה לי טוב, ולא במה שבעתיד אולי יעשה לי טוב”.

פרל: “יש לי חלום להקים חוות בקר בבקעה. יש אנשים שחושבים על העתיד הכלכלי, אני לא. אני רוצה אתגרים, סיפוק, עזרה לאנשים, תרומה. לא משנה אם אמות בגיל 30 או 70, אני רוצה להרגיש שעשיתי משהו בחיים ולא למות עם מיליון דולר בכיס, בסבבה”.

ביום שבו אנו מבקרים בכרם שלום, חברי הגרעין מתכוננים ליום ההתחדשות בקיבוץ. עם JNF UK, הקרן הפילנתרופית הוותיקה שאחת ממטרותיה העיקריות היא חיזוק הנגב, הם שתלו שלושה דונמים של דשא ועצי פרי ב־15 מוקדים כדי לשנות את פני היישוב. הקרן תרמה את הדשא והעצים והביאה 500 מתנדבים מכל רחבי הארץ כדי שיעזרו למיזם. היה אפשר לחשוב שהחבר’ה הצעירים, שחלקם מגיע מאזורים חקלאיים, יידעו מהי עבודת אדמה, אבל הם מיד הסבירו שהם מגיעים מהמושבים המודרניים יותר, זאת אומרת פחות חקלאות, יותר איכות חיים.

“עברנו הדרכה והיינו בשוק מחוסר הידע שלנו”, צוחק אשר. “אמרנו שנשתול דשא, אבל הסבירו שצריך גם השקיה. רק אז נפל לנו האסימון. היה משעשע כשאנשי המקצוע ראו את התכנונים והבהירו שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד”.

פרל הוא הראשון מבין הארבעה שמשתחרר. עוד כחודשיים הוא יגיע לבקו”ם, והוא כבר יודע שמיד לאחר מכן יבקש להשתלב בעבודות הקיבוץ. בעבר עבד קצת בבריכות דגים, אז הוא לא חושש מעבודה פיזית קשה.

“הרעיון הוא להשתלב בעשייה בכמה מוקדים כמו חקלאות, חינוך”, אומר אשר. “מאחר שרובנו הגיע מהמכינות הקדם־צבאיות, נחזור למכינות בסופה, בנחל עוז, נדריך בחולית. יש לנו חלום להקים בכרם שלום חאן אירוח”.

חלק מהבעיה של הקיבוץ הייתה כלכלית.
ר’: “אני מאמינה שהקשיים הכלכליים נובעים מהעובדה שיש פה מעט אנשים, וככל שיהיו יותר, יהיו יותר אופציות. אם עכשיו אנחנו מגיעים, ועוד עשרות משפחות יגיעו ויפתחו איזו פיצרייה, אז לאט־לאט הדברים יקרו מעצמם”.

יובל: “תמיד אפשר למצוא קשיים. במרכז יש פקקים, בגוש עציון קר, פה חם, שם ביטחון ופה גדר.אנחנו לא מרגישים את הקשיים בגלל ההתרכזות בעשייה והחיבור בינינו. הכל עניין של הסתכלות”.

בזמן הביקור בקיבוץ עובדים הרבה חבר’ה צעירים בשעת צהריים לוהטת, מכינים את השטח לשתילת הדשא, צובעים, מתקנים ובמיוחד מזיעים. הם יוצאים לחופשה מהצבא, אבל במקום להשתזף על חוף הים, בוחרים להשקיע את זמנם במקום הזה.

אנשי כרם שלום מחבקים בשמחה את משב הרוח המרענן. “הם חבר’ה מדהימים”, אומרת חברת הקיבוץ רוני קיסין. “הם לא נחים לרגע על זרי הדפנה. פה פינה חדשה ושם שיפוץ. עד עכשיו הקבוצה הכי גדולה של צעירים הייתה בשכבה של הבן שלי, והם היו רק שישה. בגיל מסוים הולכים אצלנו לצבא, אחר כך ללימודים. אז יש מבוגרים ומתחת ילדים, והאמצע לא קיים. לכן לראות את החבורה הזו זה כיף, וגם גורם לילדים שלנו לחשוב שאולי כדאי לחזור הביתה”.

זה זן של צעירים שהולך ונעלם?
“אתה טועה. מי שלא גר בפריפריה לא מרגיש את הציונות האמיתית ולא מכיר את הנוער המדהים הזה. כשאומרים ‘לא מעניין אותם שום דבר, רק מסכים’, זה פשוט לא נכון. יש לנו נוער איכותי שמשקיע ותורם”.

גם אם לא כל 30 החלוצים הצעירים יישארו לגור בכרם שלום, אלא רק מחציתם, הרעיון של אשר וחבריו עדיין מחמם לב ובמיוחד מעניק אופטימיות לגבי האפשרות שזאב וכבש יוכלו לחיות ביחד. אשר עצמו טוען שהוא לא מתכוון לרוץ לפוליטיקה בעתיד, וגם לא רוצה שיקראו לו “המושיע”.

בסופו של דבר, מבחינתו הוא עושה את מה שהוא רואה לנכון. “אנשים שומעים את הסיפור שלנו ומתלהבים: ‘איזה גרעין נפלא’”, הוא אומר. “רק שחשוב להבהיר שלא באנו להציל את התושבים, אלא באנו להיות שותפים. היו פה אנשים שגרו לפנינו והמשיכו למרות הקשיים. אנחנו יודעים להגיד עכשיו: ‘נעשה את זה ואת זה’ ולהבטיח הבטחות. אז אולי הסיפור של התושבים פחות זוהר, כי אלה לא חיילים בסוף שבוע, אבל הם העיקר. כבר כשהתכנסנו החלטנו שהשיח לא צריך להיות ‘הצלת התושבים המסכנים’, אלא הבנה שאנחנו חלק ממשימה חשובה”.