"התחבקנו כמו חברים": ניצול השואה נפגש עם צאצאית הזוג הפולני שהציל את הוריו

"מאוד התרגשתי מכך שקרולינה חיפשה אותי. היינו כמה חודשים בקשר דרך וואטסאפ ומיילים, ואתמול נפגשנו בפעם הראשונה כאן בירושלים", מספר אנדרו גריפל (76), ניצול שואה, שחייו וחיי הוריו ניצלו בזכות שתי משפחות פולניות. “אנשים חושבים שכל הפולנים היו רעים, וזה לא נכון. מאוד חשוב לי להראות שאנושיות קיימת בכל מקום, כולל אצל הפולנים. היו לא מעט משפחות פולניות שהצילו יהודים, וחייבים לדבר על זה". 
 

“חשוב שאנשים משני הצדדים ידעו את ההיסטוריה שלהם", אומרת קרולינה קרזיזאנווסקה, 26, המתגוררת בוורשה. "פולנים שהצילו יהודים בשואה זה חלק מההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, וצריך שידעו שהיו גם פולנים טובים". המפגש בין אנדרו וקרולינה, שהתקיים אתמול בירושלים, הוא אחד מארבעת הסיפורים המשתתפים בפרויקט “מצילים - ניצולים", שיזם המכון הפולני בתל אביב.

הפרויקט מחבר בין ארבעה ניצולי שואה לבין מציליהם או צאצאי המצילים. סיפור ההצלה מתועד דרך עיני הדור הצעיר - ארבעה סטודנטים ממכללת דוד ילין הירושלמית וארבעה סטודנטים מהאוניברסיטה היגלונית בקרקוב, פולין. מטרת הפרויקט היא תיעוד ושימור הזיכרון, מפגש בין המדינות במבט על העתיד המשותף, ועשייה שנוגעת בהיסטוריה מתוך נקודת ראותם של בני הדור הצעיר בשתי המדינות. 
 

גריפל, בעברו עורך דין ויועץ עסקי מירושלים, נולד בשנת 1942. “לסבי היה מפעל עור בעיר ראדום שבפולין, והנאצים לקחו לו את המפעל", הוא מספר. “את סבי ובניו הוציאו הנאצים מהמפעל וירו בכולם בראש, כולל בראשו של אחד הבנים שהיה נכה. לסבי היו 13 ילדים, מתוכם שרדו את השואה רק שלושה. אמי, פאולינה ז"ל, הייתה אז בהריון מתקדם ושהתה בגטו. כמה מפועלי המפעל הבריחו אותה, היא ילדה אותי בסתר, ומיד אחרי הלידה חזרה לגטו. אותי העובדים מסרו למשפחה פולנית נוצרית שבה הגבר עבד כמהנדס במפעל של סבא שלי. הייתי עם המשפחה הפולנית שלוש שנים. הם אמרו שאני הבן של אחותה של האישה ושהם הביאו אותי מוורשה. הם אפילו סידרו לי תעודת לידה מזויפת". 

“כאשר התחילו לחסל את הגטו, פולנים מהמפעל הבריחו את אבי ואמי לוורשה, ושם משפחה פולנית נוצרית הסתירה אותם. ההורים הביולוגיים שלי חזרו לראדום בספטמבר 1945 כדי לקחת אותי בחזרה. סיפרו לי שלא רציתי ללכת איתם, כי הכרתי רק אמא אחת, האמא הפולנייה. אמרו לי שהאמא הפולנייה נאלצה לדחוף אותי לאמא היהודייה, כדי שאלך איתה. היינו במחנה פליטים חצי שנה בשטוטגרט, משם נסענו לניו יורק, ונולדה לי אחות כשהייתי בן 10".

יש לך זיכרונות משהותך בחיק המשפחה הפולנית?

“אני לא זוכר כלום, אני רק יודע דברים ממה שהמשפחה שלי סיפרה לי. בשנת 1992 נסעתי לראדום, חיפשתי את הזוג שהחביא אותי, אבל הם כבר נפטרו. מצאתי את הבת שלהם, שגדולה ממני בשנתיים, שאיתה בעצם גדלתי בשנותיי הראשונות. לא זכרתי אותה, אבל התחברנו מיד. היו לי גם תמונות של הוריה. היה מאוד חשוב לי לנסוע לחפש אותם, אבל מאוד כעסתי על עצמי שחיכיתי כל כך הרבה זמן עד שההורים הפולנים כבר לא היו בחיים, ועד היום הזה צר לי שפספסתי אותם. עם בתם הלכתי לבית קברות, היכן שהם קבורים".
 

כאמור, גם הוריו של גריפל ניצלו בזכות משפחה פולנית. סיפור ההצלה שלהם הוא זה שבעקבותיו נוצר החיבור בינו לבין קרזיזאנווסקה, שקרובת משפחתה הצילה את הוריו. קרזיזאנווסקה למדה יחסים בינלאומיים באוניברסיטה בוורשה, וכיום היא עובדת באחת העמותות בעיר, ובמקביל מתנדבת במוזיאון לתולדות יהודי פולין. “אישה פולנייה בשם הלה (הלנה) ספוס החביאה את הוריי במרתף ביתה שבוורשה, עם עוד שתי אחיות של אמי ואח אחד, והם שהו שם שלוש שנים", מספר גריפל. “אמי והלה היו בערך באותו הגיל ואמרו שהן אחיות. הלה גם ילדה באותו זמן בן, ואמי שמרה עליו. ב־1995 נסעתי לפולין ומצאתי את הלה. היא עברה לגדנסק, והיה מרגש לפגוש אותה. היא הייתה כמעט בת 90, אבל הייתה צלולה, מאוד יפה. בעיניים שלה ראו את הטוב שבה. הרגשתי קשר אליה". 
 

“סבתא שלי היא הדודה של הלה", מספרת קרזיזאנווסקה. “לפני שבע שנים אני ואמי ראינו תוכנית על כמה פולנים שהחביאו יהודים במלחמת העולם השנייה. אמא שלי אמרה: ‘חבל שדודה הלה לא רואה את זה, כי היא הצילה יהודים במלחמה’. הייתי אז בת 19 ומאוד הופתעתי. עד אז אף אחד לא סיפר לי את הסיפור הזה. החלטתי לקבל יותר מידע, אבל חששתי לשאול פרטים, כי חינכו אותי לא לשאול יותר מדי שאלות. הלה כבר לא הייתה בחיים, ואז שאלתי את אחד הבנים שלה על כך, אבל מאוד־ מאוד בעדינות". 
 

“בפגישות עם בנה של הלה, הוא סיפר לי את הסיפור וגם אמר שאנדרו הגיע לגדנסק ב־1995 ופגש את הלה. הבן גם אמר שאנדרו שאל את הלה אם לקחה כסף כדי להציל את הוריו. הלה אמרה כמובן שלא, ושלקחה מהם כסף רק כדי לקנות להם אוכל, כי לא יכלה להאכיל את כולם. כיוון שאנדרו לא ידע פולנית, תרגמו לו את דברי הבן לא נכון, כאילו הלה כן לקחה כסף כדי להחביא את הוריו, מה שכמובן לא היה נכון. אמרתי לעצמי שזה נורא שהוא חושב שהלה לקחה כסף כדי להציל את הוריו, והחלטתי למצוא בעצמי את אנדרו כדי לספר לו את האמת". 
 

“ידעתי את השם שלו, הייתה לי תמונה שלו מ־1995, והיה לי מידע שהוא עובד באיזושהי חברה. פניתי בשנת 2016 לאותה חברה, אבל הם ענו לי שאין להם מישהו בשם כזה. שנתיים לאחר מכן החלטתי שוב לנסות לחפש אותו בדרך הכי פשוטה. הקלדתי בגוגל את שמו, ואז ראיתי תמונה שלו שנראתה מאוד דומה לתמונה שהייתה לי. בגוגל גם ראיתי שהוא כותב ל’טיימס אוף ישראל’. פניתי למערכת וביקשתי ליצור קשר עם אנדרו. ביום למחרת כבר קיבלתי מייל ממנו, והוא כתב: ‘אולי אני האיש שאת מחפשת’. הלב שלי התחיל לדפוק, סיפרתי לו שקרובת משפחתי היא הלה וכתבתי לו שהיא לא לקחה כסף מהוריו כדי להצילם. אנדרו ענה שהוא יודע שהלה ובעלה היו אנשים טובים. הרגשתי שאבן נפלה מלבי. היו לי דמעות בעיניים ונשארתי איתו בקשר".
 

המקרה האישי של גריפל וקרזיזאנווסקה מאיר באור אחר את הסערה שהתעוררה בעקבות חוק מחנות ההשמדה הפולניים, שאוסר לטעון כי העם הפולני היה מעורב בפשעי הנאצים. "היו פולנים ששיתפו פעולה עם הנאצים, אבל אנשים שוכחים שהרבה פולנים הצילו יהודים", אומר גריפל. "יש הרבה פולנים שלא קיבלו תואר של חסידי אומות עולם אף שהגיע להם. ניסיתי לבקש את התואר הזה עבור שתי המשפחות - מי שהצילו אותי ומי שהצילו את הוריי, אך זה לא הצליח".
 

לפני שהתקיים המפגש בין השניים, חשה קרזיזאנווסקה התרגשות עצומה. “חשבתי שאקבל התקף לב מרוב התרגשות", היא מספרת. “חיבקתי את אנדרו כמו חבר טוב שלא פגשתי הרבה זמן, וזה היה נראה לי מאוד טבעי. הראינו אחד לשנייה תמונות. היו הרבה תמונות מהביקור של אנדרו בגדנסק, וגם תמונות שלו מגיל צעיר שבנה של הלה ביקש להעביר לו. הוא אפילו נתן לי תמונה של אנדרו עם הוריו כשהם עברו לארצות הברית. פאולינה, אמו של אנדרו, שלחה בזמנו להלה את התמונה הזאת. דיברנו המון, ונמשיך את הקשר בינינו". "בזכות הפולנים שגידלו אותי ובזכות הפולנים שהחביאו את הוריי, שרדנו את השואה", אומר גריפל.

שומרים על חיבור