מאבק בשחיתות והגבלת כהונה: ארבעה ראשי ערים לשעבר על הסוגיות הרותחות של הבחירות

“חלק גדול מהפגיעה באזרחים נובע מהחלטות ממשלתיות שיש להיאבק בהן גם כראש עיר וגם כחלק ממרכז השלטון המקומי", מוסיף צבי צילקר, שכיהן כראש עיריית אשדוד בשנים 1969 עד 1983, ומ־1989 עד 2008. “כל חוק עזר זקוק לאישור של הממשלה. האזרח אצלי במרכז, והוא צריך לדעת שאני משרת ציבור, כלומר אותו, והנציג שלו בממשלה זה אני, ראש העירייה". 
 

יעקב טרנר, שכיהן כראש עיריית באר שבע בשנים 1998 עד 2008, מונה את מה שהוא מגדיר כ"דברים שצריכים להיות רשומים לפני כל ראש עיר, כשהוא פותח את הדלת של המשרד בכל בוקר ועליו להתמקד בהם: חינוך, פעילות חברתית קהילתית, ספורט, יצירת מקומות עבודה ומלחמה בלתי פוסקת באבטלה, ניקיון ואיכות חיים". “כמובן", מוסיף טרנר, “יש לשמוע את האנשים. זו מצווה, מלשון צו".
 

“האתגר הגדול הוא לגלות יכולת מנהיגות וכושר ביצוע", פוסק בני וקנין, שכיהן כראש עיריית אשקלון בשנים 1991 עד 2003, ומ־2008 עד 2013. “לדעת לקבוע חזון ולבנות תוכנית למימושו. המערכת העירונית מורכבת מאוד מאחר שיש בה שילוב של עבודת ארגון, ניהול ומנהיגות, אבל לצערי הרב גם הרבה עיסוקים פוליטיים שגוזלים המון זמן מראש רשות. לראש העיר יש אתגרים להגיע להישגים בכל תחום בחיים.

חוץ מביטחון ויחסי חוץ, הוא מטפל בכל: בתעסוקה, בחינוך, בחברה, בתרבות. בגלל המציאות הביטחונית בעיר כמו אשקלון, גם ביטחון נכנס למשוואה. הייתי ראש עיר בתקופת עופרת יצוקה ונפלו מאות טילים. לא הייתה כיפת ברזל, והיה צריך לנהל עיר תחת מטחי טילים. אתגרים כמו חינוך, חברה ותעסוקה הם יעדים של הממשלה, ולא תמיד הממשלה והרשות המקומית רואות עין בעין את קידומם של פרויקטים שונים בתחומי חינוך וחברה, הן בגלל הבדלי גישה וראייה מקומית והן בגלל פקידים ממשלתיים שעסוקים בפתרון בעיות ארציות".
 

אחת הסוגיות המטרידות שעמן נאלץ השלטון המקומי להתמודד היא התדמית המושחתת שדבקה בו עם עוד ועוד ראשי ערים שנחשדים, נאשמים ואף מורשעים בפלילים. האם מנגנון השלטון המקומי הוא שמאפשר תופעה זו?

“צריך לחזק את הבקרה של משרד הפנים ואת מבקר המדינה", אומר וקנין. “יש בקרה, אבל היא לא זמינה במיידי, ודברים נכנסים למסלול בדיקה שיכול לקחת שנתיים. ישנם חסמים ממשלתיים בהרבה משרדי ממשלה, ולכן צריך לקבוע מנגנון שבו סומכים על ראש הרשות ועל יכולותיה ומעבירים סמכויות ארציות, למשל בנושאי תכנון ובנייה, לרשויות מצטיינות וטובות. כשיש עירייה טובה, צריך להעביר לה סמכויות, וכשהיא לא טובה, יש להוריד לה חלק מהסמכויות בנושאים שונים. כמו שיש תקצוב דיפרנציאלי, שיהיו גם סמכויות דיפרנציאליות".
 

טרנר חולק על הקביעה שיש לשנות את המבנה. “המבנה לא אידיאלי, אבל נכון וטוב", הוא אומר. “אם אתה איש חרוץ, פעלתן ופתוח, יש סיכוי שתעשה את התפקיד נכון. אי אפשר להמציא מחדש את העיריות כל הזמן. יש מקומות שבהם צריך למצוא דברים לשיפור ולקידום. כל אחד ישפוט ביישוב שלו מה הוא צריך לעשות. שישמע את האזרחים - זה תמיד היה הדבר המרכזי בעיניי. אם אתה שומע את האזרחים, כבר עשית חצי מהעבודה".

“יש בעיית נפוטיזם בקנה מידה רציני בחלק מהרשויות", טוען צילקר. “מבקר המדינה צריך יותר כוח. הוא מוציא בכל שנה דוח, אבל כמה אנשים נתבעים בפועל על חוסר ביצוע? צריך לשנות הרבה דברים, את חלקם ניסיתי עוד בתפקידי כמנכ"ל משרד התקשורת. למשל, גבולות שירותים. לא ייתכן שבשביל משרד החינוך, התושב האשדודי ייסע לבאר שבע וירושלים, בשביל משרד השיכון ייסע לתל אביב, ובשביל קצין העיר והטאבו - לרחובות, כפי שהיה. בזמנו הממשלה בנתה גזרות שאמורות היו לרכז את כל השירותים במקום אחד. במקום זה, בפועל, השירותים מתפזרים על פני כמה מחוזות. אם לא אנחנו, לא היה קצין העיר באשדוד ושירותי הרישוי היו נשארים בחולון".

מצנע מעלה מצדו את נושא השקיפות והבהירות. “בכל מבנה ארגוני של מערכת קטנה כגדולה צריכה להיות בהירות מוחלטת, מי אחראי על מה ומי כפוף למי", הוא אומר. “גיליתי בלא מעט מקומות שלא רק שאין בהירות כזו, אלא שיוצרים ערפול ברמה של מי אחראי על מה. שנית, ראש העיר לא צריך לתת לאנשים פוליטיים, כלומר לחברי מועצה פוליטיים, להיות בינו לבין הדרג המבצע. זו המלצה שקשה מאוד לקיים אותה, אבל מי שמצליח, מצליח בגדול. כלומר אתה כראש הפירמידה הביצועית צריך לעבוד אל מול הממונים על האגפים או המחלקות השונות. לפני 20 שנה נתתי את העצה הזו לרון לחולדאי, והוא יישם אותה בגדול, לפחות בשנים הראשונות, והודה לי על כך הרבה מאוד פעמים". 

בעניין המועצה, וקנין סבור כי מדובר בגוף גדול מדי. “ההרכב היום של מועצות עיר מורכב מהרבה סיעות, וכל סיעה על פי הצרכים שלה מושכת לכיוונים שלה", הוא אומר. “אני חושב שמועצות העיר גדולות מאוד ורצוי להקטין אותן. מועצת עיריית אשקלון, למשל, מונה 25 חברי מועצה. מספיק שכל חבר מועצה רוצה לדבר עם ראש הרשות. בפורטלנד, לצורך השוואה, שבה חיים מיליון תושבים, יש שישה חברי מועצה". 

“ראש רשות צריך לשמור בידו את שני הכלים העיקריים: תכנון ובנייה וכספים", מוסיף מצנע. “מי שמושחת ימצא כל דרך, כי הרשות המקומית מאוד קרובה לאזרח. יש לראש הרשות הרבה סמכויות, ואי אפשר לפטרו או להדיחו, אלא אם הוא חולה נפש או הוגש נגדו כתב אישום. הוא מאוד חזק. מה עושה הרשות? אוספת כסף דרך הארנונה ומחלקת את הכסף אחר כך, דרך ג'ובים, קניית שירותים ליישוב, ולכן יש כל כך הרבה פרצות בעניין הזה. אם אין לך עמוד שדרה ואתה לא מבין שדין פרוטה כדין מאה, אתה עלול להגיע למקומות לא ראויים".
 

האם יש להגביל את משך הכהונה של ראש רשות ואת מספר הקדנציות של ראש עירייה?

דעותיהם של הארבעה שונות. “אני לא בעד הגבלת זמן הכהונה", אומר מצנע. “אם ראש עיר או ראש רשות הוא טוב, שימשיך. אין היצע גדול מדי לאנשים שעומדים בתור. ראש רשות אינטליגנטי ידע מתי להגיד ‘עד כאן'".

“מה ההבדל בין ראש עירייה למנהלת בית ספר או לרופא בבית חולים? למה לא להגביל זמן אצלם?", תוהה גם צילקר, שכאמור כיהן במצטבר כ־33 שנה כראש עיריית אשדוד. “אין צורך ליצור הגבלות מלאכותיות. כל עוד אדם מבצע את תפקידו, שימשיך". 

“אני נגד הגבלת זמן כהונה", אומר גם טרנר. “כל עוד ראש העיר חרוץ, יש לו אנרגיה וכוחות והוא ממשיך להיבחר על ידי הציבור, שיהיה ראש עיר. למה לקבוע אחרי שתי קדנציות 'לך הביתה'? זה מיותר ולא נכון, כי אתה לוקח אדם מיומן ומנוסה ומוותר על שירותיו".
 

מהצד השני, וקנין, שכיהן 17 שנה במצטבר כראש עיריית אשקלון, דווקא בעד הגבלת הכהונה, אבל עם סייגים. “זה צריך להיות משהו בין שתי קדנציות לשלוש", הוא אומר. “פרשתי בעצמי אחרי 12 שנה כראש העירייה בכהונה הראשונה. היתרון של ראש עירייה בקדנציה הראשונה הוא שהוא צובר ידע וניסיון גדולים מאוד בשנתיים הראשונות. את הפירות אפשר לקטוף בקדנציה הבאה. צריך לזכור שנדרשות כמה שנים למימושן של תוכניות שראש עירייה מתווה".

כידוע, יום הבחירות הוכרז לראשונה כיום שבתון כדי לעודד את בעלי זכות הבחירה ללכת להצביע, על רקע שיעורי ההצבעה הנמוכים בשנים החולפות. אך האם זה יעזור?

“ככל שהרשות קטנה יותר, אחוז ההצבעה עולה כי המאבקים לוהטים יותר", טוען מצנע. “ככל שכועסים על ראש העיר ורוצים לא לראות אותו יותר, כך אחוז ההצבעה עולה. עיקר ההצבעה הוא הצבעת מחאה. קבוצות קטנות הולכות להצביע בעד. הרוב מצביעים נגד". “יום השבתון יעזור לאחוזי ההצבעה", מנבא טרנר. “עם זאת, כשצריכים לבחור, הבחירות במדינה יותר מושכות את תשומת הלב, ואנחנו רואים את זה. הדברים האחרים מבחינת התושבים פחות חשובים". “אני חושב שיום שבתון לא יביא עלייה דרמטית בשיעור המצביעים, אולי עלייה מסוימת", טוען מצנע. 

“מי שבא להצביע, שיקבל יום חופש. מי שלא – שיורידו לו יום עבודה", מציע צילקר. “כך אפשר לדאוג לכך שאחוזי הבחירה בארץ יעלו בכמה אחוזים טובים. זו זכות שרבים מאוד לא מכבדים אותה, ואחר כך מתלוננים כל השנים". “אני מתנגד באופן נחרץ ליום שבתון, גם לכנסת וגם לעיריות", אומר וקנין. “צריך לנקוט צעדים אחרים אם רוצים להעלות את אחוז ההצבעה. כל רשתות השיווק מציעות מבצעים, ובמקום להשקיע במודעות ובשיעור לאזרחות טובה הופכים את זה ליום קניות שגורם נזק אדיר למשק, ולא בהכרח יעלה את אחוז ההצבעה". 

בין אמירה לביצוע

למרות העלייה הניכרת שחלה במספר המתמודדות לרשימות או לראשות מועצות מקומיות, עדיין מדובר במספר נמוך ביחס לחלקן של נשים באוכלוסייה.

“אני לא יודע למה זה קורה", מודה מצנע. “לאורך השנים יש נטייה ליותר נשים. לא במובהק, אבל זה קורה". “עוד בהיותי ראש עיר מיניתי יו"ר מועצת נשים, מזכירת עיר, יועצת משפטית, מנהלת רווחה, מנהלת חינוך ומנהלת אסטרטגיה", אומר צילקר. “בחרתי אותן לפי איכותן. העצמת נשים היא דבר חשוב מאוד, וזה ההבדל בין אמירה לביצוע. יש פה לביאות שרצות. למה רצות מעטות? אין שום סיבה בעולם לכך שנשים לא ירוצו". 

“בכל מאודי רציתי לשתף בהנהלה הבכירה של העירייה נשים, ולכן הייתה לי מנהלת אגף רווחה ומנהלת אגף תכנון", אומר וקנין. “כשהיינו יוצאים למכרז, לא הרבה נשים היו ניגשות. אני זוכר מקרה שבו רציתי למנות אישה לתפקיד מנהלת אגף שפ"ע, מהחשובים בעיר. מתוך 70 מועמדים, לא הייתה ולו מועמדת אחת. ברשימות למועצה תמיד חיפשתי נשים למקום השני והשלישי. יזמתי פגישות על פגישות עם נשים מובילות, וב־%90 מהמקרים נעניתי בשלילה. לא רצו. הייתי צריך לראיין 100 נשים כדי שאחת תסכים לרוץ בכלל. פחות נשים רוצות להשתלב, גם במערכת הבחירות הנוכחית, מסיבותיהן. יכול להיות שהרשתות החברתיות תורמות לזה, כי הרי באמצעות כסף אפשר להשתלט על הרשתות החברתיות ולעוות את רצון הבוחר". 

“היו שנים שבהן בקושי ראו אישה ברשויות מקומיות, בממשלה ובכנסת", אומר טרנר, “אך זה חלף־עבר. הקדנציות האחרונות מגלות פנים חדשות: הרבה יותר נשים, הרבה יותר מרכזיות, הרבה יותר נבחרות ומתעניינות. אני אופטימי מאוד. מה שקורה עם הנשים בשנים האחרונות זה רק לטובה".