שיח אחים: איש השמאל החילוני נזקק לכליה בדחיפות, תומך הימין נחלץ לעזרתו

ובכל זאת, לכו תדעו מה יקרה מחר ולאן יובילו אתכם החיים. תראו איזו השפעה יש למשל לתרומת כליה. אשכנזי, במקרה שלנו, הוא התורם ונחמני המושתל. סיפור יפה ואופטימי לערב שבת.
 

נחמני בן ה־46 היה בצעירותו בחור אנרגטי. מגיל צעיר שיחק כדורסל ואחרי הצהריים לא הפסיד חזרה של להקת הריקוד עטורת הפרסים מכרמיאל. תמיד מלא מרץ. בתקופת השירות הצבאי הוא החל להרגיש ברע. התחושה לוותה בקלקולי קיבה ובהקאות. הבדיקות לא מצאו ממצא חשוד. ואז סער פגש לבורנטית שלמדה איתו בשכבה וביקש שתבצע סקירה מקיפה במטרה לאבחן את הבעיה. 
 

הבדיקה הובילה אותו לאולטרה־סאונד במרכז הרפואי תל השומר. “המחזה היה מצחיק", סער נזכר. “הבודקת של האולטרה־סאונד יצאה וחזרה עם רופאה. שוב בודקים ולא מדברים איתי. יצאו אחרי חמש דקות וחזרו עם פרופסור מבוגר. התלוצצתי איתם: ‘משהו מעניין, יש בעיות?'. בסוף הפרופסור אמר: ‘אנחנו לא מוצאים כליה, כנראה שנולדת עם אחת'. כבחור בן 20, שכל חייו עשה ספורט, לא הבנתי את המשמעות. הגעתי למרפאה בכרמיאל ושם הסבירו שהכליה לא מתפקדת כמו שצריך. אם הייתה בסדר, אפשר היה לחיות עם המצב. רבים מסתובבים עם כליה אחת ולא מודעים לזה".
 

סער שאל את הרופאים מה יקרה. האם יזדקק יום אחד, כשהמצב יהיה קשה, לסיוע של מכונת דיאליזה. הרופא אמר שאין לדעת מתי, זה יכול לקחת שבוע, חודשיים, שנה או 20 שנה. סער המשיך לתפקד 20 שנה כמעט כרגיל. התחתן עם לאה, שאותה הכיר עוד בבית הספר, נולדו לזוג שלושה ילדים, והוא עבד במחלקת הבינוי של בית החולים רמב"ם. הכל היה בסדר - עד שהחלה הידרדרות במצבו הבריאותי.
 

“אתה מרגיש יותר ויותר גרוע", סער מספר. “מדי בוקר הייתי סובל מבחילות. אני נוסע לעבודה מכרמיאל לחיפה ברכבת ובדרך מקיא. בכל מקום שהגעתי אליו הייתי ישר מחפש את השירותים הקרובים. ועדיין הקפדתי ללכת לעבודה. לא רציתי שהילדים יראו שאני מתבטל או מרים ידיים. היה לי חשוב שהבית יתפקד. עד שהתאשפזתי בבית החולים עם וירוס וכשיצאתי הכליה כבר כמעט לא תפקדה. אמרו שהגיע הזמן להתחיל בדיאליזה. הסבירו שיש שתי אפשרויות: שלוש פעמים בשבוע בבית החולים או להתחבר בבית, מדי לילה, למכונה ובבוקר לצאת לעבודה. החלטנו על האופציה הביתית. שיתפתי את המשפחה בתהליך כדי שלא יפחדו. הילדים היו שותפים, אפילו חיברו אותי למכונה".
 

לאה אשתו שמעה את הדברים מהצד: “הוא מתאר את זה כמשהו קליל, כי הוא מאוד אופטימי. אבל הוא היה חוזר מהעבודה, מתקלח ומתחבר למכונה. מאירועים משפחתיים לא מחייבים הוא לפעמים נעדר. כל הזמן היה עייף. אי אפשר היה לבלות, להיות לילה מחוץ לבית, כי המשמעות היא להחסיר טיפול ואז למחרת הוא היה מרגיש ממש גרוע".
 

סער הלך ודעך. חש עייפות, היה מצוברח. משפחתו עודדה אותו להתעניין בהשתלת כליה. סיפרו לו שיש ארגון, מתנת חיים, שמעודד אנשים לתרום כליה כדי להציל חיים, הכל בהתנדבות. “די הדחקתי את הבעיה", סער מודה. “הייתי מאוד פסיבי, אבל אנשים מסביבי התחילו לחפור. אשתי, אמי, האחיות. כל הזמן אמרו לי להתקשר ולשלוח טפסים. רק אחרי חצי שנה נרשמתי".

 

כאן סיפורנו מפליג לשלום אשכנזי. בן 43, מנכ"ל מלון קיבוץ לביא, נשוי לליאת ואב לשבעה ילדים. איש בריא לחלוטין המקפיד על ריצות ארוכות. טיפוס נמרץ שעד אותה החלטה גורלית ראה רופאים רק בפרסומות.
 

“ב־2007 היינו בשליחות בארצות הברית", אשכנזי מספר. “בפסח יצאנו לטיול לסן פרנסיסקו, שבע שעות נסיעה. שמתי דיסק ברכב, סיפור של הרב קרליבך. מישהו בא לבעל שם טוב וביקש כסף לצדקה. הבעל שם טוב אמר: ‘קח 5 רובל'. אמר האיש: ‘אני צריך 18 רובל'. הבעל שם טוב שאל: ‘למה אתה חושב שמגיע לך?'. ההוא הסביר: ‘הייתי עשיר, ירדתי מנכסי ואני לא יכול לחזור הביתה כשאין אוכל במזווה'. הבעל שם טוב ענה: ‘כספך נמצא אצל יהודי שתמיד היה בבית הכנסת. כשעברת וחילקת טבק, היית מתעלם ממנו. אם תבקש ממנו טבק והוא לא ייתן, כספך יוחזר'. ההוא הלך לבקש טבק וכל פעם הגביר מבית הכנסת נתן, עד שבסוף שאל: ‘תמיד אני נותן, למה אתה לוחץ עלי?'. אז הוא סיפר מה שהבעל שם טוב הבטיח. העשיר חייך והציע עסקה: ‘אתן לך מחצית מהכסף, אבל לעולם אל תגיד לא ליהודי'. זה הסיפור ששמענו בנסיעה.

"הגענו הביתה ואחרי תקופה מישהו דפק בדלת וביקש צדקה. אמרתי לאשתי: ‘למה את נותנת כל כך הרבה?'. הבן הקטן התערב: ‘לא שמעת שלא אומרים לא ליהודי?'. זה נתן לי אגרוף בבטן. אמרתי שמשימת חיי תהיה לעשות טוב למישהו אחר. לפני שלוש שנים ראיתי מודעה בעיתון של ארגון מתנת חיים. קראתי, התעניינתי. התקשרתי לאשתי ושאלתי: ‘את בעניין?'. אמרה שכן".
 

“אגיד לך מה שעניתי לאמי. אמרתי לה שבמערכת היחסים שלי עם אלוהים תמיד קיבלתי יותר ממה שנתתי. אני מאמין שאם יום אחד, חס וחלילה, אצטרך, אז כמו שהוא דאג לסער, הוא גם ידאג לי. בן אדם יכול להיות עם שתי כליות ולא עלינו למות או לחלות בסרטן ויכול להיות עם כליה אחת ובריא כל החיים. אני מאמין שהכליה ישבה לי בגוף במשך 41 שנה כדי שאוכל לתת אותה למישהו אחר".
 

“לקראת התרומה, העלו בפני את המשפט הבא בראיון במשרד הבריאות: ‘נניח, תיאורטית, אתה צריך לחיות עד גיל 82, אבל עם כליה אחת תחיה עד גיל 80'. עניתי: ‘אם אתם מבטיחים לי לחיות עד גיל 80, אני חותם עכשיו. אני הרי יכול לצאת מפה ולמות בתאונת דרכים תוך שנייה'. אני באמת חושב שצריך לעשות את כל המאמצים כדי להיות בריא, אבל גם מאמין שהכל מלמעלה. ככה חונכתי. ומי שלא מאמין, יש עליו מעמסה גדולה. אני מתחלק בצרות עם אלוהים. מי שלא מאמין אומר: ‘כל הצרות עלי'".
 

אשכנזי לא כל כך ידע למה הוא נכנס. מצא את עצמו באין ספור בדיקות, משום שבהשתלה המדדים צריכים להיות תואמים לחלוטין בין התורם למקבל, אחרת השתל יידחה. “לא רוצה להישמע מתחסד, אבל לא היו לי לבטים לשנייה", שלום מדגיש. “אף אחד לא ידע על התרומה חוץ מאשתי וילדי הגדולים, שאז היו בני 16. כמעט לא ביקרתי בקופת חולים בחיי ופתאום התחלתי ללכת לבדיקות דם וצריך לעשות איסוף שתן, כשכל השבת מסתובבים עם ג'ריקן. כשעשיתי בדיקת העמסת סוכר, אביה של אשתי ראה אותי במרפאה. הוא התקשר לחמותי ואמר: ‘לשלום כנראה יש סוכרת'. נסעתי לרמב"ם איזה 15 פעם". 
 

אחרי חצי שנה של בדיקות מקיפות התקשרו לאשכנזי ואמרו שנמצא מועמד להשתלה. אבל התברר שזו הייתה אזעקת שווא, המדדים של השניים לא תאמו. “כל אותו זמן הרב ישעיהו הבר ממתנת חיים ליווה אותי", שלום נזכר. “הוא היה מתקשר: ‘אל תדאג, זה ייקח עוד קצת, אבל יהיה בסדר'. אני אדם עסוק, עובד, ובדיקות העמסת סוכר, דם, שתן ואולטרה־סאונד שעשיתי לפני חודשיים כבר לא הספיקו. צריך היה לעבור אותן שוב. הייתי יוצא בשעה שש ורבע בבוקר מהקיבוץ, נוסע לרמב"ם כדי להיות ראשון בתור, ובשמונה וחצי חוזר. יום אחד התקשרה מתאמת ההשתלות ואמרה: ‘מצאנו מועמד מתאים, אבל אתה צריך להגיע לבדיקות בפורים'. רציתי להיות עם הילדים בחג, אבל אמרתי לאשתי שלא עוצרים. נסעתי למשרד של המתאמת וישב שם מישהו. ראיתי שכתוב לו בוואטסאפ ‘נחמני'. אמרתי שזה בטח הוא, אבל שתקתי".
 

“לפני התרומה מקיימים ראיונות עם עובדת סוציאלית ופסיכולוגית ושואלים שם שאלות. למה אני תורם? האם אני מעוניין לפגוש אותו? עניתי שאני לא מעוניין לפגוש. שאלו למה, כי יש הרבה משפחות שמתאחדות ועושות שמחות משותפות. אמרתי שהתרומה היא משהו שביני לבין עצמי, אני רוצה לעשות מעשה טוב ולא רוצה שהבן אדם יחיה כל הזמן בתחושה שהוא חייב לי".
 

בכל זאת השניים נפגשו בבית החולים בפעם הראשונה והתקיימה שיחת חולין קצרה. “הייתי רואה אותו מניח פח זבל ומקיא את הנשמה", שלום מספר. “הוא אמר לי: ‘כשאני בא לכאן בשעה שבע בבוקר, זה אומר שאני צריך להתנתק מהדיאליזה יותר מוקדם, וזה לא תמיד מספיק'. תבין, הוא היה צריך להיות מחובר לדיאליזה במשך שמונה שעות. אם היה יוצא מהבית מוקדם כדי להגיע לבדיקות, זה פגע בטיפול".

 

הניתוח נקבע ל־17 במאי 2016. שלום היה אמור להשתתף בקבוצת שליחים במרוץ יוקרתי, אבל הודיע למארגנים שייאלץ להיעדר, יש דברים יותר חשובים. “עמדתי לצאת מהבית בדרך לבית החולים ואז התקשרה אלי מתאמת ההשתלות. אמרה: ‘אל תבוא. לסער, כנראה מההתרגשות, יש דלקת'", אשכנזי נזכר. “כבר ביטלתי את יום העבודה, אז אמרתי לאשתי: ‘ממילא תכננתי ללכת לבית החולים, אז אסע ולפחות אדבר איתו פעם אחת'. ראיתי את סער וידעתי שאם אני הייתי מאוכזב, הוא בטח היה מאוכזב פי עשרה. זוכר שהוא אמר לי: ‘אני עושה לך צרות'. עניתי: ‘אל תדאג, הכליה שלי הולכת רק אליך. לא קרה כלום'. הספקתי להגיע למרוץ בזמן".
 

סער זוכר היטב את אותו יום: “זו לא הייתה רק אכזבה, הרגשתי תסכול אדיר. לא היה לי נעים משלום. הרי אני הכנסתי אותו לסיטואציה הזו. אני אומנם מחכה לכליה ויודע שמדובר בעולם אחר, הבדל בין אדם בריא לאדם מוגבל, אבל יש גם אותו ואת המשפחה שלו ששקועה בעניין".
 

בניתוחי השתלה אין עיכובים. פותחים את בטנו של התורם, קוצרים את הכליה, תופרים ומיד אחרי כן מכניסים את המושתל לחדר הניתוח. הכל צריך להיות מדויק ויעיל. נקבע מועד שני להשתלה, הפעם ביום של אירוע משפחתי, שגם עליו אשכנזי נאלץ לוותר. “התאשפזתי ביום שני והיה צריך לגלח את הבטן לפני הניתוח", שלום מספר. “אמרו לא לגלח בינתיים כי התגלה בבדיקות איזה מדד בעייתי אצל סער. אבל ביום שלישי בבוקר הגיע המנתח ואמר: ‘לבש פיג'מה, יורדים לחדר ניתוח'. התרגשתי. לא פחדתי מהניתוח עצמו אלא מהחשש שהוא שוב יבוטל. לפני שמתחילים יש פורום, בנוכחות שני רופאים, שבו שואלים אם אתה מתחרט. אמרתי שאני לא מתחרט, רק ביקשתי דקה עם אשתי. לקחתי כיפה ובירכתי ‘שהחיינו', הרי פעם בחיים יוצא להציל חיים. פתאום אני רואה את הפרופסור נכנס בריצה ואומר: ‘עצרו, עצרו, יש מדד נוסף שאינו תקין'. יצאתי מחדר הניתוח על הרגליים, עליתי לסער ושוב אמרתי: ‘אל תדאג'. הפעם הייתי בתסכול עצום. אמרתי לעצמי שאם זה כל הזמן נדחה, אז אולי לא".
 

מתאמת ההשתלות אמרה לשניים שייקבע מועד חדש ואם יהיו שינויים היא כבר תעדכן. סער הודיע לשלום שהפעם הוא יעבוד על עצמו, לא ייתן להזדמנות להתפקשש. “התסכול היה יותר גדול בדחייה השנייה", סער מספר. “לפני הפעם השלישית ממש הייתי בהסגר ולא יצאתי. עבדתי מנטלית על הראש, כי אני בטוח שעברתי קריסת מערכות מרוב לחץ, התרגשות, פחד, חוסר ודאות. עבדתי טוב־טוב על הראש שלי". 
 

בקיץ 2016 הניתוח סוף־סוף התבצע. “זה קרה ביום שלישי ועד יום שישי בבוקר אושפזתי", משחזר אשכנזי. “בחמישי התקשרתי לאמי, שלא ידעה דבר. היא שאלה מה נשמע. עניתי שהכל בסדר, אבל היא מיד הבינה: ‘לא הכל בסדר, בדרך כלל אתה מתקשר בשישי. מה קרה שאתה מתקשר בחמישי?'. אמרתי שאני בבית החולים. היא נבהלה: ‘אני באה, מה קרה?'. אמרתי שאין מה, מחר אני משתחרר, פשוט תרמתי כליה. היא אמרה: ‘השתגעת, יש לך שבעה ילדים. מה תעשה אם אחד מהם יצטרך?'. אמרתי שקודם כל לא בטוח שהכליה שלי תתאים לאחד הילדים, אחרת זה היה קל: בן תורם לאבא ואבא תורם לבן. דבר נוסף, יש לי משפחה בריאה, פרנסה, חינוך, חיים טובים, מה חסר? כמו שאלוהים לקח אותי עד היום על כפיים, אני מאמין שהוא ייקח אותי גם כשאצטרך".
 

לא מעט עבר על אשכנזי מאז שהתעורר מהניתוח. “בהחלמה שכב לידי אדם ששאל למה אני פה. סיפרתי שתרמתי כליה והוא התחיל: ‘מטומטם, אצלי נדחה השתל, סתם זרקת כליה. מה עשית?'. אמי התחילה לשגר משלחות לבדוק שהכל בסדר. בחודש הראשון היה לי קשה להתרומם מהמיטה בבקרים. לא כאבים אלא חולשה. אני קם כל בוקר בחמש וחצי לתפילה והחודשים היחידים בחיי שבהם לא קמתי באופן סדיר היו אחרי התרומה. הופיעו לחצים בכתפיים בגלל הגז שמחדירים כדי לנפח את הבטן. אשתי אמרה שזה פחות קשה מלידה, אבל זו באמת התחושה הכי קרובה שגבר יכול להרגיש. אתה נותן חיים למישהו. אחרי שלושה שבועות חזרתי לרוץ".
 

סער לא זוכר בעיות מיוחדות אחרי שהתעורר מההשתלה, חוץ מחיוך רחב על הפנים. “אין מאה אחוזי הצלחה, הגוף יכול לדחות את השתל", הסביר. “אם זה קורה, מנסים לטפל בעזרת כדורים וזו ממש קטסטרופה. מחפשים תורם מיידי. אצלי ברוך השם הניתוח הצליח יותר ממאה אחוז. התעוררתי כאילו לא היה כלום. לא הרגשתי כאבים, ממש פנתר. פיפי נורמלי ויש כוח, אנרגיה. כמעט לא ישנתי באותו לילה מרוב זרימה של אדרנלין. פשוט קשה להאמין, אתה קם בן אדם אחר לגמרי".
 

האישה לאה נזכרת: “אי אפשר לתאר את השינוי שקרה אצלנו בבית. אחד הדברים הראשונים שסער אמר אחרי שהתעורר מהניתוח היה: ‘לא ידעתי כמה הרגשתי לא טוב'. לכל דבר מתרגלים והייתה לנו כבר שגרה של מחלה. אז אחרי הניתוח הוא ביקש שנקיים את ההבטחה לבן שלנו, טיול בר מצווה לארצות הברית".
 

סער ניגב דמעת התרגשות, ושלום מיהר לשים עליו יד חברית. “סער הזמין אותי לבת המצווה של בתו", סיפר אשכנזי. “מאוד התביישתי ללכת, כי אולי יגידו: ‘הנה הכליה של סער'. הלכתי ואמא של סער התיישבה לידנו בשולחן. לא יודע אם אפשר להגיד את זה לפרוטוקול, אבל היא דברנית".
 

סער צחק ואישר: “דברנית חופשי". שלום המשיך: “אמו סיפרה לאשתי שאחרי ההשתלה הם טסו לחופשה בקפריסין ואיך שהגיעו למלון סער קפץ לבריכה. היא שאלה אותו מה פתאום הוא קופץ, והוא ענה שכל כך הרבה שנים חיכה לרגע הזה, כי לא יכול היה לשחות בגלל הקתטר. אמרתי לעצמי באותו רגע שיש לנו בקיבוץ בריכה ואני כמעט לא הולך אליה, אבל בכל רגע שאני רוצה, אני יכול. פה יושב בן אדם שאת הדבר הכי בסיסי, ללכת עם ילדיו לשחות, הוא לא היה מסוגל. אתה מבין? מישהו שאל אותי למה כליה, שאתרום כסף. אמרתי שמי שיש לו כסף תורם כסף ומי שאין לו תורם כליה. אם הייתי נותן לסער מיליון שקל, זה לא היה עוזר. הוא היה צריך כליה. לכן כל ערב אני מסתכל על הצלקת. סער לא יודע, אבל כשקצת קשה בעבודה, אני אומר לעצמי: ‘עזוב, תרמת כליה, כל השאר קטן'". 
 

שלום הוא אדם מאמין. סער אומר שהוא מאמין שיש מי ששומר עליו, אבל לא יותר. יש פה מקרה קלאסי של דתי מול חילוני ועדיין הקשר ביניהם הוא חזק. “אני מאמין בחיבור בין דתיים לחילונים ובין אנשים שונים, אבל לא תמיד זה יוצא. פה אני מרגיש שהחיבור הוא אחר. לא כל היום ‘תודה, הצלת את חיי', אלא אמיתי", אשכנזי אומר. “כששאלו בוועדה במשרד הבריאות למי אני רוצה לתרום, אם יש העדפה, אמרתי שלא אכפת לי. הרבה דתיים אומרים שהם לא רוצים לתרום לערבי. לי זה לא הפריע שיהיה ערבי ישראלי. רציתי שלא יהיה מבוגר מדי, כדי שיוכל ליהנות מהכליה במשך שנים ארוכות. בתוך תוכי קיוויתי שהיא תגיע למישהו שדומה לי, עם סולם ערכים כמו שלי, וזה מה שקרה. לי ולסער חשוב שהילדים יתרמו למדינה, חשובה לנו העבודה. בפריפריה זה לא מעניין ימין או שמאל, העיקר שיהיה טוב. אותי מעניין אם תהיה רכבת לטבריה, יהיו כבישים טובים ושלא יהיו פערים חברתיים. כן אכפת לי משטחי יהודה ושומרון ומהצביון הדתי של המדינה, אבל זה מקבל חשיבות משנית".
 

סער: “גילינו שאנחנו דומים באופי. שלום, בגדולתו, אמר ישר אחרי הניתוח: ‘אל תודה לי, עשיתי את זה בשביל עצמי'. הוא התקשר גם בראש השנה כדי להגיד: ‘תודה שנתת לי את ההזדמנות לתרום'".

כשיושבים עם שניהם קשה להבחין בנקודות דמיון. סער הוא השתקן מבין השניים, שלום זוכר כל פרט ומספר. לפני כמה חודשים אשכנזי ביקש מנחמני שיבוא לקיבוצו לביא ושניהם יפרשו בפני החברים את המקרה.
 

“ידעו בקיבוץ שתרמתי כליה, אבל לא הכירו את כל הסיפור", שלום אומר. “לאנשים אין מודעות. יש כאלה שאומרים לרב הבר, מארגון מתנת חיים, שיקים גם עמותה לתרומת כבד. זה לא הולך ככה, לא כל איבר אפשר לתרום. אני לא מנסה לשכנע, רק יודע שאני מרגיש פי מאתיים יותר טוב עם עצמי. המורה של בני תרם וסיפר שהמושתל ביקש לתת לו כסף והוא סירב. ההוא התעקש, המורה אמר שיתרום לפרויקט פרח לילדי הבקעה והרב הבר הציע שיתרום להגברת המודעות לתרומת כליה בקרב הציבור החילוני, כי הרוב המוחלט של התורמים הוא דתי".
 

שלום מרגיש היום צורך להעביר את סיפורו למען הגברת המודעות. לא פעם מגיעות למלון בקיבוץ לביא קבוצות והוא מרצה בפניהן. “אנחנו מארחים קבוצות בהתנדבות ואחת היא של ילדים מטופלי דיאליזה", הוא אומר. “אני רואה את הברק בעיניהם ויש כאלה שדחויים פעם שנייה. לא בטוח שגופם יוכל לעמוד בהשתלה נוספת. אני אומר להם שבשנה הבאה אני לא רוצה לראות אותם, רוצה שכולם יבריאו. רק שבמציאות יכול להיות שאת חלקם כבר לא נפגוש. אני באמת מאמין שבן אדם צריך לחיות למען מטרה גדולה ממנו. אם נעשה רק לעצמנו ולמשפחה הגרעינית, לא נוכל לקיים ככה את העולם. אחת מתחושות הפספוס שיש לי היא שאני לא יכול לחזור על התרומה פעם נוספת".
 

לא מזמן הודיעה הפרקליטות לרב הבר מארגון מתנת חיים שנסגר התיק שנפתח נגדו ברעש וצלצולים בחשד לסחר באיברים. השניים משוכנעים שנעשה עוול גדול לרב. שלום מסביר שהחליט לדבר גם כדי להאיר את פעילות הארגון. “היום זו הייתה התרומה מספר 600 של כליה מן החי", הוא סיפר. “הרב אומר שעוד מעט לא יהיה תור במדינה. בערב ראש השנה הוא התקשר ובישר: ‘שנה טובה וברוך השם שתי הכליות שלך בסדר'. אמרתי: ‘יש לי אחת'. הוא ענה: ‘יש עוד אחת בכרמיאל'. הוא בא לבקר כל מושתל וכל תורם. נוסע בכל הארץ, מקדיש את חייו למען המטרה".
 

סער נחמני ושלום אשכנזי הם ההוכחה להצלחת המיזם. שני אנשים המאושרים בחלקם, בריאים ושלמים. “המדדים של סער כעת הם אפילו טובים משלי", שלום ביקש להשוות. “הקראטינין שלך הוא כמה?".

סער: “1.3".

שלום: “אני 1.5. שאלו איך התרומה משפיעה על חיי. בעיקר שותה הרבה מים ועושה הרבה פיפי".
 

סער: “אני אקח תרופות נגד דחיית השתל כל חיי ואצטרך להתמגן מהשמש, כי המערכת החיסונית נפגעה. אני יכול להידבק מכל אחד שעושה לידי אפצ'י. אחד הכדורים גורם לי לרעידות בידיים, אבל לא יותר. מ־30 כדורים ביום ירדתי לארבעה, וכעת אני דוגל בכמה שפחות עבודה וכמה שיותר הנאה מהחיים. הפרופורציות שלי השתנו". 
 

“אחרי מה שראיתי בבית החולים וממה ששמעתי מסער, אני חוזר ואומר, כיהודי מאמין: ‘תודה לאל שאני בריא'".