אף אחד לא מכין אותנו לשיחת הטלפון הזו שאחריה החיים שלנו כבר לא ייראו אותו דבר. הרגע הזה שלפניו ההורה שלנו עצמאי, מתפקד, עוזר עם הנכדים, מארח לארוחות שישי, ולאחריו הוא נזקק למלוא עזרתנו. לא משנה אם את מנהלת בכירה, או אם אתה פרופסור באוניברסיטה או איש ציבור מקושר, הקושי להתנהל בסיטואציה הזו, הן מבחינה רגשית הן מבחינה בירוקרטית, הוא עצום. ליאור שטרסברג, שבשלוש השנים האחרונות מכהן כמנכ"ל עמותת מטב, מכיר זאת היטב. כמעט בכל יום מגיעות אליו שיחות טלפון מאישים בכירים שזקוקים לעזרה בטיפול בהוריהם. כאלו שעל אף הידע שלהם במערכת הציבורית אינם מצליחים לנווט בסבך הזכויות המגיעות להם.
הקושי שלהם גרם לשטרסברג להבין עד כמה חשובה תפיסת השירות של מטב, שמתמקדת לא רק בקשישים אלא גם בבני משפחתם ומסייעת להם גם ברמה הרגשית וגם ברמת מיצוי הזכויות בפועל. "כדי לעסוק בזקנה צריך להיות גוף מקצועי שמבין בזקנה ומבין את הנפש, לא רק של האזרח הוותיק אלא גם של בני המשפחה שלו", הוא אומר. "יש לנו אנשי מקצוע שתפקידם לדבר עם המשפחה שנמצאת במשבר וללוות אותה. הם יודעים לא רק מה אומרים ומה סל הזכויות שמגיע לאזרח הוותיק, אלא איך אומרים. זה אחד היתרונות שלנו כעמותה שיודעת לא רק לספק את המטפלת שהקשיש צריך, אלא מספקת גם את הצד הרך, את ההכלה הרגשית וההבנה".
בישראל חיים כמיליון אזרחים ותיקים, שהם 11% מהאוכלוסייה. ב־2035 הם יהיו 14%. קצב הזדקנות האוכלוסייה גדול פי 2.5 ביחס לאוכלוסיות אחרות, אבל המדינה לא ערוכה לספק את כלל הצרכים המתעוררים עם הגיל. "הזדקנות האוכלוסייה היא בין האתגרים החברתיים, הכלכליים והמוסריים הגדולים שיש לחברה הישראלית ב־20 השנים הקרובות, לכן אין ספק שצריך לייצר תוכנית אב מסודרת עם הקצאת משאבים", מבהיר שטרסברג.
אחד האתגרים הגדולים שעומדים בפני המדינה בבואה להתמודד עם העלייה בתוחלת החיים הוא ההתמודדות עם המבוגרים המוגדרים סיעודיים. כמחצית מבני ה־85 ומעלה מוגדרים סיעודיים על פי הגדרות המדינה. כלומר, אנשים שמצבם הבריאותי והתפקודי ירוד כתוצאה ממחלה כרונית, ליקוי גופני או ליקוי מנטלי קבוע והם נזקקים לסיוע ברוב הפעולות היומיומיות. המדד המסייע להגדיר אדם כסיעודי הוא מבחן ADL שמבצע הביטוח הלאומי.
על פי חוק ביטוח הסיעוד, שעבר ב־1988, סיפק הביטוח הלאומי גמלת סיעוד לקשישים. הסיוע ניתן בעזרה בפועל באמצעות מטפל סיעודי שמעניק לקשיש טיפול אישי ועזרה בפעולות היומיום ובניהול משק הבית. אלא שלאחרונה עבר בכנסת תיקון לחוק הסיעוד במסגרת חוק ההסדרים, שלפיו לקשיש הסיעודי תינתן זכות הבחירה בין גמלה בכסף או בשירותים. העמותות החברתיות, ובהן מרכז השלטון המקומי, איגוד העובדים הסוציאליים, איגוד הגרונטולוגים והסתדרות הגמלאים, התנגדו לשינוי בחוק בטענה כי הוא יפגע באוכלוסיית הקשישים הנמצאת במצב סוציו־אקונומי נמוך, שיבחרו לקחת את הכסף ויישארו ללא עזרה וטיפול.
שטרסברג אומר כי יש דברים טובים וחשובים שנעשו ברפורמה החדשה, למשל תוספת השעות לסיעודיים ברמות הגבוהות, שעליה הוא מברך. אך הוא מביע את התנגדותו לתיקון החוק בכל הקשור לאפשרות לקבלת גמלה כספית. "לפני חוק הסיעוד קשישים הגיעו למצבים קשים מאוד ואף אחד לא ידע, כי אף אחד לא הגיע לבקר אותם בבתיהם ולא היה מודע למצבם. בעיני הביטוי הטוב ביותר של חוק הסיעוד הוא אותה מטפלת שמגיעה לביתו של הקשיש, מחייכת ושואלת מה נשמע, פותחת את החלון ומכניסה אור הביתה. עוד לא נתקלתי בכסף - ואני לא מזלזל בכסף - שמגיע ביום ראשון בבוקר, דופק בדלת ומחייך ונותן חיבוק וחום.
"אני אומנם לא חושב שחוק הסיעוד מושלם, ובוודאי יש מקום לבצע עדכונים בחוק, אבל התיקון הזה לחוק הפוך מהכיוון שאליו צריך ללכת ועלול להביא להעמקת הפערים החברתיים. יש קשישים שחיים רק מהבטחת הכנסה וצריך לעזור להם, אבל לא על חשבון הטיפול שהם צריכים. הרפורמה מאלצת את האדם לבחור בחירה שהיא בעייתית מאוד ברמה הערכית והמוסרית, בין המשאב הכלכלי שחסר לו לקניית מזון ותרופות ואפילו מתנה קטנה לנכד, לבין הטיפול שהוא צריך. מדינה שלוקחת אחריות לטיפול באזרחים הוותיקים חייבת להבטיח שהאדם יקבל את הסיוע שהיא עצמה קבעה שהוא זקוק לו".
שטרסברג מציין כי עיקר הנטל במקרה כזה ייפול על בני המשפחה. "למה נותנים לאנשים שמתמודדים עם הוריהם הסיעודיים את האחריות הזו והופכים אותם בעל כורחם להיות מעסיקים?", הוא תוהה. "למה משפחה שצריכה לטפל ביקירים שלה ולאגור כוחות צריכה להתמודד עם תשלום עבור ימי חג, פנסיה ודמי הבראה? זה אבסורד".
להפיג את הבדידות
לדבריו, השינוי האמיתי צריך להגיע דווקא בהקשר של המטפלים והמטפלות הסיעודיים. בישראל ישנם כיום כ־80 אלף מטפלים, 92% מהם נשים. כיום רק שליש מהן מחויבות לעבור הכשרה לפני כניסתן לתפקיד. "צריך לשנות את זה", קובל שטרסברג. "צריך להכשיר את כל המטפלות. כל שינוי שעוסק באזרחים הוותיקים הסיעודיים בקהילה שלא יעשה שינוי משמעותי בנושא של המטפלות לא יביא את התוצאות הרצויות.
"חייבים לדאוג שהאנשים שמטפלים בהורים שלנו יהיו אנשים שהולכים עם גב זקוף בגאווה, אנשים שעברו הדרכות והכשרות ושיש להם כלים אישיותיים ומקצועיים להתמודד עם הבעיות המורכבות שעומדות מולם. אנחנו מקדישים לזה משאבים ארגוניים רבים, אבל צריך להיעשות כאן שינוי מדיניות כולל".
העצמת המטפלות היא אחד האתגרים שאיתם מתמודדת מטב. לאחרונה חילקה העמותה למטפלות מענקי הערכה והוקרה בהיקף של מיליוני שקלים, מיוזמתה וללא שנדרשה לעשות כך. נוסף לכך יש לה קרן מלגות לילדי המטפלות שמעוניינים בהשכלה גבוהה וגם קרן לסיוע כלכלי, לצד פעילויות חברתיות. "המטפלות הן נשים מדהימות שבמקרים רבים הן האדם הקרוב ביותר לקשיש ואנחנו עושים כל שביכולתנו על מנת לתמוך בהם", מציין שטרסברג.
לדבריו, יש לפעול לשינוי מדיניות: "חלק גדול מהמטפלות זכאיות להבטחת הכנסה ולכן אסור להן להרוויח מעל סכום מסוים, אחרת הן נפגעות. אם המדינה תחליט שהסיעוד מספיק חשוב לה, היא יכולה להעלות את הרף הזה למטפלות סיעודיות כדי לעודד אותן לעבוד יותר בתחום הזה. זו דוגמה לשינוי שאפשר לעשות כבר מחר בבוקר, הוא לא עולה כסף למדינה ויכול להזרים מאות אלפי שעות סיעודיות, שיקלו דרמטית על האזרחים".
אבל הבעיות לא נגמרות כאן: כבר כיום, עוד לפני שמדברים על הגידול הדרמטי בתוחלת החיים, יש מחסור אקוטי של אלפי עובדים. אולם תנאי העבודה של המטפלות יחד עם הדימוי של המקצוע מהווים חסם לכניסה של עובדים נוספים לתפקיד. "המטפלות עושות עבודת קודש", מבהיר שטרסברג. "צריך תעצומות נפש כדי לעשות זאת, ולא כל אחת יכולה. החברה בישראל והמדינה חייבות להוקיר את המטפלות שמשנות את החיים להורים שלנו ולא להתייחס אליהן כשקופות. הן אלו שדואגות שיהיה להם אוכל חם בצהריים, הן עושות להם קניות, מביאות תרופות ובעיקר הן מפיגות את הבדידות".
על פי סקר של הלמ"ס שהתפרסם החודש, שליש מהקשישים בישראל מדווחים על תחושת בדידות. וזה לא רק עצוב, אלא מסוכן לבריאות. מחקרים בינלאומיים הוכיחו כי קיים קשר בין הרגשת בדידות לתחלואה ולמצב נפשי ירוד, ובבריטניה השנה מינתה ראש הממשלה תרזה מיי שרה לענייני בדידות.
מטב מנהלת מספר פרויקטים שנותנים מענה לנושא הבדידות. "והדרת", פרויקט שנעשה ביוזמת ובשיתוף המשרד לשוויון חברתי ובמסגרתו בני ובנות שירות לאומי מבקרים קשישים בשנת ההתנדבות שלהם. במיזם "חברים לעת זקנה" המתנדבים מגיעים לאזרחים ותיקים בעלי חיות מחמד ועוזרים בטיפול בהן: להוריד את הכלב לטיול, לקחת את החתול לחיסון וכו', וכך הם מסייעים בהפגת הבדידות של האזרחים הוותיקים. פרויקט "עכשיו זה הזמן" ביוזמתן של הרשות לניצולי שואה בישראל ושל אש"ל, ובמימונן, מתמקד בהפגת בדידות בקרב ניצולי שואה. יותר מ־1,500 מתנדבים מכל הארץ וממגוון גילים מבקרים פעם בשבוע אצל ניצול שואה.
"אמא שלי, חנה, מתנדבת בפרויקט הזה, ואני רואה את הקשר המשמעותי שנוצר בינה לבין שושנה, ניצולת שואה מהוד השרון", אומר שטרסברג. "בכל הפרויקטים הקשר שנוצר בין המתנדבים לקשישים הוא חם ומשמעותי, והמתנדבים מספרים על תחושת עשייה ונתינה שתורמת להם לא פחות מלקשישים שלהם הם מסייעים".
אפיק נוסף שמסייע בהפגת הבדידות הוא מרכזי יום המיועדים לקשישים המתגוררים בביתם, שחלה ירידה בתפקודם וביכולתם לנהל את משק הבית והם זקוקים לעזרה בטיפול אישי. הקשישים מגיעים למרכזים אלו בשעות הבוקר וזוכים שם לארוחה חמה וגם לפעילות חברתית ותעסוקתית. "אנחנו מאמינים מאוד במרכזי היום", מציין שטרסברג. "אבל אני שואל אותך: בעקבות הרפורמה החדשה, אותו אזרח שצריך את הכסף, הוא ילך למרכז יום? התשובה שלילית לצערי".
פיצול רשויות
השנה מציינת עמותת מטב 60 שנה להיווסדה. זוהי העמותה הגדולה בארץ בתחום עם 20 אלף עובדים במגוון תפקידים ו־42 סניפים המספקים שירותים ליותר מ־30 אלף אזרחים ותיקים בכל הארץ. בראש הוועד המנהל עומד עמי ברגמן, בכיר בג'וינט ישראל לשעבר ויזם חברתי. "החזון של אותה קבוצת עובדים סוציאליים שהקימו את העמותה ב־1958 ודיברו על הזכות הבסיסית של אזרחים ותיקים להזדקן בכבוד בקהילה, הוא אקטואלי גם כיום", אומר שטרסברג. "כל המחקרים מוכיחים שככל שקשישים נמצאים בסביבה הטבעית שלהם, מצבם הפיזי ולא פחות חשוב, המצב הקוגניטיבי והיכולות שלהם, טובים יותר".
הוא עצמו הגיע לתפקיד אחרי שניהל במשך שמונה שנים את המשקם, חברה שמעסיקה יותר מ־3,000 אנשים עם מוגבלויות בכל רחבי הארץ ומשקמת אותם. "באתי לכאן עם חשש לקום כל בוקר ולעסוק בזקנה ובסוף החיים, תחום שנשמע קצת מאיים. מהר מאוד הרגשתי את הזכות שיש לי לעסוק בכך", הוא אומר. "לגרום לאותו ציבור גדול של אנשים לעבור את התקופה היותר מורכבת וקשה בחייהם בכבוד ובגובה העיניים עם רגישות וחמלה, לשם כך אנחנו כאן. זו לא עוד עבודה - זו שליחות. אצלנו מגיעים אנשים שמחפשים משהו אחר, מחפשים משמעות בתחום שלא נחשב זוהר, בלשון המעטה".
מטב לא רק עוסקת בסיוע לקשישים סיעודיים, אלא פועלת על כל הרף, גם בזקנה הצעירה. כלומר, אותם גברים בני 67 ונשים בנות 62 שרק עכשיו יצאו לפנסיה לפי חוקי המדינה. "אלו אנשים שנמצאים בשיא יכולותיהם, גם מבחינת הניסיון וגם הכושר האינטלקטואלי והיכולת לתרום לחברה. אנחנו שותפים בפרויקט בשם 'דרוש ניסיון' עם עמותת 'והדרת', פרויקט ששותף לו גם המשרד לשוויון חברתי, למציאת אפיקי תעסוקה עבורם, כי אנחנו מאמינים שהם יכולים לתרום לכלכלה ולחברה. נוסף לכך חלק הארי של אוכלוסיית המתנדבים שלנו מגיע משכבת גיל זו".
אפיק עשייה נוסף של מטב הוא יזמות וחדשנות. העמותה הקימה חממה טכנולוגית ופנתה לסטארט־אפים, כיום הם מלווים שלוש יוזמות בתחום הזה ומתכוונים להמשיך בכך.
גם עובדים זרים מהווים חלק מליבת הפעילות שלהם. "זו לא החלטה קלה להכניס מישהו זר הביתה", הוא מציין. "לא רק ברמה הרגשית אלא בעצם העובדה שהאדם הופך להיות מעסיק. המחסור במטפלות ישראליות מוביל פעמים רבות משפחות לפנות לכיוון של עובד זר, וגם זה מעמיק את הפערים החברתיים. זה לא רק הצד הכלכלי של אנשים שידם אינה משגת, צריך מישהו שינהל את זה".
לדבריו, המדינה חייבת להקים גוף מקצועי שיאגד את כל הרשויות הממסדיות שנותנות שירות בתחום. "יש הרבה רשויות שעושות דברים טובים, אבל כשיש פיצול הציבור לא מצליח להבין בזמן אמת מה מגיע לו וממי", הוא מבהיר. "אנחנו צריכים להסתכל במראה כחברה", הוא אומר. "אני מאמין שהחוסן של מדינה לא פחות חשוב ממספר המטוסים והטנקים שיש לה. ושאדם יידע שאחרי שנתן את הנשמה למדינה, בחלק האחרון של החיים יהיה מי שאכפת לו ושידאג לו. זה דבק שמייצר חוסן לחברה".