"אני דואג למטופלת כמו לאמא שלי": המטפלים הזרים בארץ חיים בשני עולמות

כשוורה בייצ'ב הגיעה לפני שנתיים וחצי ממולדובה לישראל כדי לסייע לחנה, היא לא ידעה מילה אחת בעברית. "ידעתי בולגרית, רוסית ורומנית", היא מספרת כעת בעברית כמעט שוטפת. "המשפחה שאליה הגעתי ידעה בולגרית, אבל הבולגרית שלי ושלהם הייתה שונה. לא ידעתי מה לעשות, לא הצלחנו לתקשר. הבנתי שאני חייבת ללמוד עברית".

העזרה הגיעה מכיוון לא צפוי: אברהם, בעלה של חנה ומורה בעברו, הציע את עצמו למשימה. "הוא אמר שהוא ילמד אותי וככה עשינו", מספרת בייצ'ב (57). "בכל ערב אחרי האוכל היינו יושבים ליד השולחן, פותחים מילון ולומדים מילים חדשות. אחרי שלושה חודשים אמרתי לו: 'אברהם, בלי בולגרית. כבר נהיה לי סלט בראש. מעכשיו אנחנו מדברים רק עברית'. עכשיו הוא לא מוותר לי ומלמד אותי גם לכתוב בעברית".

"אני מקריא לה ספרים והיא כותבת, ואחר כך אני בודק לה את השגיאות", מספר אברהם. "ככה כל ערב, בלי הפסקה".

למרות הגעגועים לשתי בנותיה שנשארו במולדובה עם נכדותיה, בייצ'ב שומרת על החיוך והאופטימיות. "היא זקוקה לכסף כדי לעזור לבת שלה", אומר אברהם, ומספר שמהרגע הראשון שבו הגיעה אליהם הביתה היא הפכה לחלק מהמשפחה. "אמרתי לה: את המטפלת הראשונה והאחרונה שלנו", הוא אומר. "היא אוכלת איתנו, ישנה בביתנו. אנחנו סומכים עליה ועושים הכל יחד. אנשים שומעים רק את הסיפורים הלא חיוביים על המטפלים ומשליכים את זה על כולם. אני שמח לספר על ורה, כי פרסום חיובי רק יעלה למטפלים את המורל".

ורה לא לבד: על פי הערכות גסות, ישנם כ־30־50 אלף עובדים זרים בישראל, שהשאירו את חייהם מאחור והגיעו לארץ כדי לסייע לקשישים סיעודיים לחיות בכבוד על אף מחלתם. "אין לי מספיק מילים שיתארו את המתנה שקיבלנו", אומרת אסנת וידן על מריאן, המטפלת של אמא שלה. "אמא מתמודדת עם אלצהיימר מתקדם, והיא כבר לא במצב של תקשורת רגילה. מריאן הרגישה והחכמה מזהה כל הבעה ויודעת לפרש אותה. מריאן היא כמו האחות הרביעית שלנו. היא חלק מהמשפחה שלנו, מהחיים שלנו".

לפני שהחלה את עבודתה במשפחת וידן, מריאן בת ה־33, שחיה בפיליפינים, ילדה בת וטסה למסור אותה לחזקת הוריה, שיגדלו אותה. "לא קשה לי בלעדיה – קשה מאוד", היא אומרת, "אבל אין לי ברירה. החיים בפיליפינים קשים. אין עבודה, ואם מוצאים עבודה, מקבלים מעט כסף. מתי אחזור לילדה שלי? אני עוד צעירה, וכל עוד יש לי כוח אני חייבת לעבוד".

מ־2006 חיה מריאן בארץ. "שכן של ההורים שלי אמר לי שיש עבודה בישראל", היא מספרת. "בהתחלה פחדתי ולא ידעתי איך אסתדר בארץ זרה, אבל ההורים שלי אמרו לי שאם לא יהיה לי טוב תמיד אוכל לחזור". במשך 11 שנים עבדה אצל קשישה סיעודית, ולאחר שזו הלכה לעולמה ("זה היה עצוב מאוד. בכיתי כשהיא נפטרה") קיבלה אישור של ועדת חריגים והמשיכה אל משפחת וידן. "יש לי מזל שאני עובדת אצל משפחות טובות מאוד", היא אומרת. "באמת לא חסר לי כלום, אני רק רוצה להמשיך לעבוד".

שמחתי שיש לי עבודה

הדרך לקבלת היתר להעסקת עובד זר מתחילה במבחן תלות לקבלת גמלת סיעוד שמבצע המוסד לביטוח לאומי, שמעריכה את המצב הפיזי והמנטלי של הקשיש. אדם שמקבל מעל 4.5 נקודות במבחן זה זכאי לקבלת היתר העסקה שאיתו הוא - או מי מבני משפחתו - מגיש בקשה לרשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים. "בפני המשפחות עומדת האפשרות להעסיק עובד שנמצא בארץ וסיים את העסקתו אצל מטופל ישראלי או להזמין עובד מחו"ל", מסבירה נורית מזור, מנהלת תחום עובדים זרים בעמותת מטב. לדבריה, הטיפול בהזמנת עובדים מחו"ל נעשה על ידי לשכות פרטיות מורשות לתיווך וטיפול בעובדים זרים בענף הסיעוד. "היתרון בהזמנה מחו"ל הוא שיש יותר אופציות ושאפשר להיות ספציפי בדרישות שלך", מסבירה מזור. "למשל לבקש גבר או אישה, עובד שדובר שפה מסוימת, עובדת שהיא אחות במקצועה ושתדע לטפל במצב רפואי מורכב או מישהו חזק מבחינה פיזית. מהצד השני קיימים יתרונות בהעסקת עובד שכבר נמצא בארץ, כמו למשל ידיעת השפה העברית והעובדה שתקופת ההסתגלות הראשונה לארץ הסתיימה, והעובד מכיר כבר את התרבות ואת המאכלים הישראליים. במקרה כזה אפשר גם להניח שהעובד הנו בעל ניסיון בטיפול סיעודי ואפשר גם לבדוק המלצות ממעסיקים קודמים".

תהליך קבלת ההיתר אורך כשלושה שבועות, והזמנת עובד זר מחו"ל תימשך עוד כמה שבועות עד חודש וחצי, תלוי מאיזו מדינה הוא מגיע. "העובד שמגיע מחו"ל עובר שם תהליך ארוך של בדיקות, ובהן בדיקות רפואיות ושלילת מחלות מידבקות", אומרת מזור. "עליו להביא תעודת יושר מהמשטרה בארץ מגוריו ולעבור ראיונות אישיים". לדבריה, ויזת העבודה ניתנת לתקופה של שנה, ויש להאריך אותה.

"אחד החברים שלי אמר לי שיש עבודה בישראל", מספר פליקס נורוודין, יליד הודו. "הגעתי מקרלה לסוכנות במומבאי. הם סיפרו לי על העבודה ומה אני אצטרך לעשות, ואז מילאתי טפסים וחיכיתי עד שהגיעה התשובה שאני יכול לעבור לישראל".

נורוודין לא ידע הרבה על הארץ שאליה הוא מתעתד לעבור. "אמרו לי שבישראל יש אנשים חמים שנותנים תנאים טובים ושהארץ יפה ויש קשר טוב בין הודו לישראל", הוא מספר. "בעיקר שמחתי שיש לי עבודה".

בשלוש וחצי השנים האחרונות הוא מטפל בקשישה בת 93 שאותה הוא מכנה בחיבה ובכבוד "אמא". "אני דואג לאמא כמו לאמא שלי", הוא מספר. "היא אמא טובה ואוהבת שעושה הכל בשבילי". את הוריו הביולוגיים, כמו גם אחיו ואחיותיו, נורוודין רואה פעם בשנתיים, ובמשך השנה מעביר להם חלק ממשכורתו. "לא קשה לי להיות רחוק מהבית", הוא אומר. "אני מרוצה. יש לי משכורת טובה ותנאים טובים והמשפחה טובה. גם אם הממשלה בהודו הייתה נותנת יותר הזדמנויות לאנשים שם, הייתי מעדיף לבוא לישראל".

הכנסת עובד זר הביתה יכולה להיות מאוד מורכבת מבחינה רגשית. "משפחה שמחליטה על כך צריכה להביא בחשבון את המשמעויות של המהלך בהיבט המשפחתי, בהיבט של האינטימיות ובהיבט הכלכלי", אומרת מזל גולדשטיין, מנהלת חטיבת הסיעוד במטב.

על פי החוק, משכורת הבסיס שמגיעה לעובד זר היא לפי שכר המינימום הנקבע בישראל. השתתפות הביטוח הלאומי בעלות זו נעשית במסגרת גמלת סיעוד, והיקפה תלוי ברמת הזכאות ובמבחן ההכנסות של הקשיש, כשאת ההפרש המשפחה משלימה. בימים אלה, בעקבות השינוי בחוק הסיעוד והחלוקה לשש רמות זכאות במקום שלוש, מעסיקי עובדים זרים ברמות 5־6 קיבלו תוספת בזכאות שמקלה עליהם כלכלית.

בנוסף לשכר החודשי, חובה לשלם לעובד הזר את כל הזכויות הסוציאליות שקבועות בחוק בישראל, ובהן דמי הבראה, גמל וביטוח לאומי, כמו גם לתת להם חופשות בחגים הלאומיים שלהם ולאפשר להם לצאת לחופשה שנתית.

"אפשר לקבל את גמלת הסיעוד כגמלת שירות או כגמלה כספית", מסבירה מזור. "כשבוחרים בגמלה כספית, המשפחה היא המעסיקה היחידה של העובד וכל החובות חלות עליה. כשמקבלים את גמלת הסיעוד כגמלת שירות, חברת/עמותת הסיעוד מעסיקה את העובד בשעות הזכאות. מעבר לזה, המשפחה מקבלת מעטפת רחבה ותמיכה מאנשי מקצוע שמכירים את הקשיש, העובד ובני המשפחה ומהווים עבורם כתובת להתייעצות, עזרה והכוונה.

"חשוב לבחור בארגון איכותי, מוכר ואמין שיוכל לתת למשפחה מידע ולעזור לה להתמודד", מוסיפה מזור. "כדאי לבדוק ולשאול אם חברת הסיעוד מציעה קורסים והשתלמויות לעובדים הזרים. אנחנו מאמינים שהכשרה מקצועית היא חשובה ביותר, מעניקה מיומנויות נדרשות ומעודדת את העובדים להגיע להכשרות".

לקחת פסק זמן

אחרי שמולאו כל התנאים ונחתם החוזה, מגיעה תקופת ההסתגלות. כל מי שהעסיק עובד זר יודע עד כמה היא לא קלה. "אבא שלנו היה חולה במשך שבע שנים ונאלצנו להעסיק מטפל", מתארת וידן. "אז, כשאמא עוד הייתה בריאה, לא היה פשוט להכניס מישהו נוסף הביתה, כי הם גרו בדירה קטנה עם מטבחון וחדר שירותים אחד. לפני כשנתיים, כשאמא הפכה סיעודית ולא יכלה להישאר לבד, הבאנו את מריאן, ובהתחלה לא היה לה קל. אמא שמרה על העצמאות שלה ולא הייתה סבלנית. היה חשוב לנו לשמור על מריאן ולהגיד לה שההתנהגות של אמא היא לא אישית נגדה. עכשיו, כשהיא חוזרת הביתה אחרי שנעדרה כמה שעות, אפשר לראות את השמחה בעיניים של אמא".

"לפעמים ההתנהגות של הקשישים הסיעודיים כלפי העובד היא בעצם ביטוי של כעס כלפי בני המשפחה שהקשיש רואה בהם - ובפעמים רבות לא בצדק - כמי שהזניחו אותו והפקירו את הטיפול בו בידיים זרות", אומרת גולדשטיין. "הפתרון הוא לא רק בדיבורים, אלא במעשים. חייבים להיות כל הזמן בקשר עם ההורה, להיכנס הביתה, לראות מה קורה ולתת להורה הרגשה שהעובד הזר הוא רק עוזר, ושגם אנחנו פה. כך, לאט־לאט, ליצור את ההיכרות ואת הקשר. בדרך כלל נוצר קשר מאוד מיוחד עם הקשיש ועם כל בני המשפחה".

"משפחה שיש בה הורה סיעודי מכניסה לחיים שלה אדם נוסף, ומהרבה בחינות לוקחת עליו אחריות", מוסיפה גולדשטיין. "עובדים זרים הם אנשים שהשאירו משפחות בחו"ל, לפעמים את ילדיהם הקטנים, ובאו לארץ כדי לטפל בהורים שלנו. עם הבדידות, הריחוק מארץ מוצאם והניתוק ממקורות התמיכה כשהם בארץ – המשפחה שמעסיקה אותם הופכת למשפחה שלהם במידה מסוימת".

כדי למנוע אי־הבנות וחיכוכים, גולדשטיין מציעה להגדיר בבירור את הציפיות ההדדיות. "צריך להבהיר, למשל, מה לוח הזמנים של העבודה, מתי מצופה שהעובד יקום, מתי הארוחות ומתי הולכים לישון, מה מצפים שהעובד יעשה עבור הקשיש/ה, וכמובן מהן שעות המנוחה, מתי העובד יכול לצאת מהבית והאם הוא יכול להזמין חברים הביתה. כדי שתהיה תקשורת אפקטיבית כדאי לקבוע מראש קרוב משפחה אחד שמנהל את העבודה מול המטפל, והוא זה שיעמוד איתו בקשר, ולא שהמטפל יתנהל מול כמה בני משפחה שמבקשים ממנו דברים שונים. זה חלק מהשירות שאנחנו נותנים במטב. העובדים שלנו נותנים עצות למשפחות, מדריכים אותן כיצד לנהל העסקה נכונה, ולפעמים גם משמשים 'מתווכים' כשיש חילוקי דעות. העצה שלי היא להגדיר גבולות, אבל גם לנהוג ברוחב לב. בכל זאת, אלו אנשים שבאים לטפל בהורים שלנו".

לדברי גולדשטיין, רבים מהעובדים הזרים בתחום הסיעוד מעוניינים לעבוד ללא הפסקה, שבעה ימים בשבוע, כדי להגדיל את שכרם ולעתים תכופות מתנים את העסקתם בשבוע עבודה מלא, מה שדורש מהמשפחות לשלם להם תשלום נוסף. "העבודה שבעה ימים בשבוע אינה חוקית, וגם מבחינה מקצועית אינה מומלצת, שכן עבודה ממושכת עלולה להוביל לשחיקת המטפל מבחינת העומס הרגשי שמוטל עליו", היא אומרת. "מישהו צריך להחליף אותו, ועדיף שהמשפחה תתארגן ליום בשבוע כדי לאפשר לעובד להיות במקום אחר ולא רק עם אדם חולה. זה הזמן שלו לפגוש אנשים, לעשות קניות, לקחת פסק זמן מהעבודה". 

הכתבה מתפרסמת בשיתוף מטב