אלוף במיל' אלעד פלד עדיין מתגעגע לפלמ"ח

רק במלחמת העצמאות, כשאת הקרבות ניהל יגאל ידין, ממלא מקום הרמטכ”ל, בגיל 31, יכול היה צעיר בן 20 לפקד על הרובע היהודי הנצור בצפת. “לחמנו שם בידיעה שאולי לא נחזור”, אומר אלעד פלד (91), שכיום הוא וישעיהו גביש הם האחרונים מאלופי מלחמת ששת הימים - שהתנהלה כ־19 שנה מאוחר יותר - החיים עמנו.

“תושבי צפת, החלטתי לכונן בעיר שלטון צבאי והנני מכריז פיקוח צבאי על כל החיים וסדריהם בעיר”, הוא מציג מנשר שהוציא אז. “בשבילם זה היה כאילו שהמשיח הגיע”, הוא מספר בראיון במקום מגוריו בדיור המוגן העצמאי “נופי ירושלים”. “זאת בעוד שאנחנו, 35 פלמ”חניקים שנשלחו להציל את צפת, הבנו שאם לא נצליח זה יהיה הל”ה כפול שתיים”.

מה עובר בך, כמי שהיה מוכן לתת בתש”ח את חייו למען המדינה הנולדת, כשאתה שומע חבר כנסת משתלח ברמטכ”ל?

“כעס ובוז. מי הוא שידבר ככה? גדי איזנקוט פיקד על גולני שנים לאחר שאני פיקדתי על החטיבה, ולפי דעתי הוא אחד המפקדים המוצלחים ביותר שהיו לנו. זה שיצא נגדו, מה שמו, דוד ביטן? מי הוא בכלל?”.

ביטן מוזכר כאן רק כמשל. “לעומת תש”ח, אנחנו חיים בעידן אחר”, מציין פלד, שנולד בנובמבר 27’ עם השם אלעד רייספלד, ומשער שהוא אלעד הראשון בציון, כשמו של אלעד איש שבט אפרים המוזכר בספר דברי הימים. מראשית ימיו הסתמן אצל פלד הממושקף האינטלקטואל שבו, כחובב ספר וכתלמיד מצטיין שסיים תיכון לפני גיל 17, ומולו היה הביטחוניסט שבו.

הוא גדל במשפחת פועלים ירושלמית. את מסלול חייו החל בעקבות שלושה אלופים לעתיד אחרים - עמוס חורב, עוזי נרקיס ומתי פלד - בגן הילדים של חסיה סוקניק, אמו של ידין, לימים מפקדו בצה”ל. הוא למד בבית חינוך לילדי עובדים והיה פעיל בתנועת “המחנות העולים”.

בהיותו בגדוד הנוער של “ההגנה” היה עצור יום ולילה ב”בית ספר לפושעים צעירים”, כדבריו, באשמת הדבקת כרוזים של הארגון מתוך מחשבה תמימה שכך יניסו את הבריטים מהארץ. הפייטר שבו התגלה לראשונה בקיץ 46’, כאשר כחבלן היה ממפוצצי גשר אל־חמה בליל הגשרים. “הגשר שוכב שם עד היום”, מעיר בחיוך פלד, שכעבור 21 שנה סגר מעגל באזור בראש האוגדה שכבשה את דרום רמת הגולן בששת הימים.

כמו לפיד בוער

הפיקוד על הרובע היהודי בצפת בתש”ח, שאליו הגיע מתפקיד מ”מ בחטיבת יפתח, היה משיאי חייו. בגילו הצעיר הקים תחילה, כחודש לפני הכרזת המדינה, ממשל עברי ברובע הנצור, שממנו יצא לפקד על קרבות השחרור של העיר. למרות היתרון המספרי הניכר של הערבים בצפת, כוחותינו הכניעו אותם בפיקודו של פלד. רק על גג בניין המשטרה בעיר התבצרו כמה צלפים ערבים, שלא חדלו מלירות לכל עבר ולפגוע באנשינו. כששום דבר לא עזר, החליט להטיל למערכה להביור, יורק אש מתוצרת בית מלאכה מקומי, ואז נפצע קשה כשהסתער עליהם בראש לוחמיו.

“תקלה כיוונה את אש הלהביור אלי והתחלתי לבעור”, משחזר פלד. “למזלי הצלחתי להשתחרר מהחגור, אחרת הרימונים שבו היו מתפוצצים עלי. רצתי כמו לפיד בוער. החבר’ה הצליחו איכשהו לכבות את האש, אך עד היום אני נושא על גופי כוויות מאז”.

זה נכון שסירבת להתפנות על אלונקה לבית החולים בעיר?

“סבלתי מכאבים איומים, אבל התעקשתי להתפנות ברגל כדי לא לפגוע במורל הלוחמים שלי. הגעתי לבית החולים שרוף מהבטן דרומה וצרחתי לא מעט. מכיוון שהיה חשש מפני פלישה של צבאות ערב, נשאלתי לאיזה בית חולים ארצה שיפנו אותי. השבתי שלסביבות תל אביב, לשם עברה המשפחה שלי מירושלים. נרדמתי באמבולנס. כשפקחתי את עיניי, מצאתי את עצמי עטוף בדגל צבא ההצלה של קאוקג’י, שמישהו השליך פנימה, והוא אצלי עד היום. התעוררתי ושאלתי היכן אנחנו. כשאמרו פרדס חנה, זכרתי שזה המקום שממנו באה חברתי, זמרה, מי שעתידה הייתה להיות אשתי. כתבתי פתק להוריה ובו הודעה שמעבירים אותי לבית חולים באזור תל אביב - וזרקתי אותו לכביש. לא להאמין, אך כעבור יומיים איתרה אותי אמה של זמרה בבית חולים בפתח תקווה שנקרא לימים ‘השרון’. בעקבותיה הגיעו לשם גם הוריי. הם באו אלי דקות לפני הכרזת המדינה. התבשרנו על כך יחד”.

מה עבר בך באותו רגע?

“כלום. לא רעדתי מהתרגשות. כל מה שרציתי זה לישון. כשראינו את הפצועים שהגיעו לבית החולים מהקרבות, אפילו לא יכולנו לשמוח. לי הייתה שמחה אחרת, כשבהפוגה הראשונה נשאתי לאישה את זמרה, שהייתה בין מלווי שיירות הפלמ”ח לירושלים”. כשחטיבת יפתח ירדה לחזית הדרום היה פלד, קצין המבצעים שלה, בין המפקדים בקרבות לשחרור הנגב. כשהוא נשאל אם כבר החלים, משיב פלד כי “הייתי עדיין פצוע, אבל על הרגליים”.

היה לך ברור שתמשיך לאורך שנים במסלול צבאי בצה”ל?

“האמת היא שלא. חשבתי על לימודים באוניברסיטה, אבל דברים התגלגלו אחרת. בתום המלחמה חליתי בקדחת ואז בא לבקר אותי מפקד החטיבה הירושלמית, מישאל שחם. ‘תישאר בצבא, אחר כך תלך ללמוד’, הוא הציע לי. אשתי טענה שבגלל החום של הקדחת אמרתי לו ‘בסדר’, ואכן נשארתי”.

פלד הקים את חטיבת המודיעין הקרבי ונמנה עם מקימי פו”ם, בית הספר לפיקוד ומטה בצה”ל, לאחר שנשלח ללימודים בבית הספר הגבוה למלחמה בפריז. במבצע סיני שירת כקצין אג”ם בפיקוד הדרום. פלד רואה את היותו מפקד חטיבת גולני מ־58’ כשיא השני בשירותו הצבאי לאחר הקרבות בצפת. זכורה אמירתו “ביקשנו להוכיח שבני אופקים אינם נופלים מבני אפיקים, ולהוכיח שאיננו נופלים מהצנחנים”. ב־60’ הוליך את הגולנצ’יקים שלו לפעולת התגמול הגדולה בתאופיק, לא הרחק מהגשר באל־חמה שפוצץ בליל הגשרים.

כשאלוף ישראל טל יצא ללימודים, החליפו פלד כעוזר ראש אג”ם יצחק רבין. “בדיוק ישבתי אצל רבין כשנודע על התפטרות בן־גוריון מראשות הממשלה בקיץ

63’”, נזכר פלד. “רבין רעד מהתרגשות באותו רגע. משום מה הוא חשב שלוי אשכול, מחליפו של בן־גוריון, לא יקיים את ההבטחה למנות אותו לרמטכ”ל”.

מה היה לגביך בן־גוריון?

“גדול המנהיגים. לעומתו אשכול היה כאחד האדם, איש חכם וחביב עם כל הבדיחות שלו ביידיש. כל אלה שהעליבו אותו צריכים לבקש ממנו סליחה. למזלנו אשכול היה ראש הממשלה בששת הימים”.

כאן אנחנו מגיעים לפרק פחות ידוע בעברו של פלד, לאחר שהיה אמור להיכנס להיסטוריה כמנהל הטלוויזיה הראשון. לשם כך הושאל על ידי צה”ל לתפקיד ראש צוות ההקמה שלה. “אלמלא מלחמת ששת הימים, שפרצה חודשיים אחרי המינוי שלי, כל מסלול חיי היה יכול להיות שונה”, הוא מעריך. “במקומי הביאו את אליהוא כץ כדי לנהל את הטלוויזיה”.

“שבו בשקט ואל תזוזו עד שנגמור את המצרים”, כך זוכר פלד, אז כבר אלוף, מפקד אוגדה 36 בששת הימים, את הוראת שר הביטחון משה דיין לכל הכוחות שפעלו בגזרה הצפונית. כשניתן אור ירוק, כבשה האוגדה שלו את צפון השומרון. בשכם הוא התבשר על שחרור ירושלים. “באותו רגע בכיתי”, אומר פלד. “כיבוש הכותל היה בשבילנו שיאו של הניצחון”.

דדו העיר אותו בטלפון מוקדם בבוקר ביום האחרון של המלחמה, ושלח אותו לפקד על הגזרה בדרום רמת הגולן. “זה היה בליווי הוראה להפסיק את הלחימה בשתיים או בארבע בגלל איום סובייטי לשלוח לכאן שתי דיביזיות”, הוא משחזר. אחרי המלחמה, שר הביטחון דיין אמר שיש לו במצבת האלופים אלוף מיותר. “ידעתי בדיוק למי התכוון - אני או גנדי, שלמד איתי מכיתה א’. החלטתי לפרוש מצה”ל”.

תפקיד החלומות

הקריירה האזרחית של פלד החלה ברגל שמאל. שר הפיתוח דאז, משה קול, הציע לו לשמש כמשנה למנכ”ל חברת החשמל עם הבטחה שיחליף את המנכ”ל, יעקב חושי, שלדברי השר פרישתו נראתה קרובה. חושי התמהמה ופלד פנה לתחנתו הבאה. למעשה, מי שמילט אותו מחברת החשמל היה יגאל אלון, מפקד הפלמ”ח במלחמת העצמאות, שהציע לו לכהן כמנכ”ל משרד החינוך, ג’וב שהתאים לתדמית האינטלקטואל שדבקה בו. “לתפקיד הזה חיכיתי”, אמר לו פלד.

שש שנים ניהל פלד את משרד החינוך, תחת השרים אלון ואהרן ידלין. נאמר עליו שניער שם את המערכת ועמד מאחורי העברת המורים לחמישה ימי עבודה בשבוע. “זאת שערורייה שכל שר שמגיע למשרד החינוך מביא איתו משנה חדשה”, אומר פלד. “הרי אי אפשר לשגע בכל פעם את המערכת”.

אתה עוקב אחרי פעילות נפתלי בנט?

“יש לו אידאה פוליטית, זה מה שמעניין אותו, ויש הדתה, מה שרואים כולם”. פלד, שבמקביל לשירותו בצבא למד באוניברסיטה העברית לתארים בכלכלה ובפילוסופיה, יצא ב־76’, אחרי שש שנים במשרד החינוך, ללימודי דוקטורט בחינוך באוניברסיטת קולומביה בארצות הברית. כשחזר, חבר לטדי קולק ברשימת 'ירושלים אחת' בבחירות 78’, ואחריהן מונה לסגן ראש העיר. הוא קיבל לידיו את תיקי השיקום, שיפור פני העיר והתברואה.

לא עמדת במילתך לא להיכנס לפוליטיקה.

“נכון, ואני מצטער על זה עד היום. לא היה קל לעבוד עם קולק”. בתוך שלוש שנים נפרד פלד מקולק, ופנה לממש את עצמו כמרצה לחינוך באוניברסיטת בן־גוריון. כ־70 שנה הוא חי עם רעייתו זמרה, שהייתה בעלת תואר ד”ר בחינוך והלכה לעולמה לפני כשלוש שנים. קצת לפניה נפטר פתאום בגיל 56 בנם, יובל, צייר ופסל. בתם, יעל, היא בעלת תואר ד”ר בביולוגיה. לפלד שישה נכדים ושני נינים. עד היום הוא מרבה לקרוא. בספרייתו ספרים רבים בנושאי צבא וחינוך.

לקראת סיום שיחתנו, אני חוזר עמו למאמר שפרסם לפני כמעט 50 שנה ב”דבר” וכותרתו “פני הצבא כפני העם”. במאמר הוא מציין שצה”ל נבדל מצבאות אחרים בהיותו הדגם המושלם של צבא עממי, המבוסס על שכבות העם הרחבות.

הכותרת תקפה גם היום?

“לצערי כן”.

מדוע לצערך?

“כי העם כיום איננו העם שהיה ב־48’. לכל היותר הוא בסדר. מהצבא מצפים ליותר”.

אתה מתגעגע לפלמ”ח?

“אין ספק שהפלמ”ח ייזכר כחוד החנית בתהליך שהביא להקמת המדינה. זו יצירה מופלאה. בלי חטיבת הראל, ירושלים אולי לא הייתה היום חלק ממדינת ישראל, ואז אני לא יודע אם המדינה הייתה קיימת”.