"אות קין זה כלום": אסירה לשעבר מתארת בספרה את הכלא, והנשים שפגשה בו

לכל מי שיש לו ספק – להיות אסירה בכלא זאת חוויה איומה ונוראה. וזה בדיוק מה שזיוה יצחק מנסה להעביר ביומן הכלא שכתבה, ששמו הוא למעשה מספר האסיר שלה. יצחק מגוללת סיפור של אישה שחייתה חיים שמכונים "נורמטיביים": היא הייתה אשת קריירה שניהלה עסק, אמא וסבתא, אשר מצאה את עצמה בגיל 56 מאחורי סורג ובריח. 

בספרה היא לוקחת את הקורא למסע אותנטי, בלתי אמצעי, קולח ומחניק כאחד, לחיים הפרטיים ביותר של אסירה בכלא הנשים היחיד בישראל, נווה תרצה. הספר מכניס את האדם מהעולם הרגיל לעולם אפל, שרובנו לא מכירים כלל. כל פרק הוא יום שבו מתוארים קורותיה, מבלי לפסוח על אף יום מבין שמונת החודשים שבילתה בכלא, כולל שבתות וחגים. בספר שזורים גם שירים קצרים שכתבה. כתיבתה ממחישה את החוויות, הקולות, הפחד, הייאוש, האכזבות, הלכלוך והגועל. 

"רק דבר אחד לא הצלחתי להעביר בספר - את הריח", הוא אומרת. "רק מי שהיה שם יכול להריח. זה ריח איום ונורא של טחב שאת מריחה כל הזמן בלי הפסקה. ראיתי זוועות מול העיניים. נפגשתי עם נשים שהכלא זה הבית שלהן: רוצחות, רוצחות ילדים, גנבות גדולות שגנבו מיליונים. שאלתי את עצמי – 'איך בעצם הגעתי לפה?'". 

משיחה עם יצחק קל להתרשם כי היא עברה סוג של טראומה בתקופת המאסר. ובכל זאת, היא פותחת את הפצע שוב עם פרסום הספר לפני כמה שבועות וכן בהרצאות שהיא מעבירה. "אני רוצה להעניק כוחות לאנשים שחושבים שהם נמצאים בבור ולא רואים אור, אנשים שמתמודדים עם מצבים קשים", היא אומרת. "כאחת שהייתה במקום הזה, הבחירה שלנו היא לקום ולעשות ולהצליח כי הכל אפשרי. גם כשהכל נראה שחור, יש אור".

טינופת בקירות המתקלפים 

"הלילה יורד, ויחד איתו הסבל גם. במקום הזה אני מרגישה ענייה בנפש, בזמן, באוכל, בכסף, בבגדים... פשוט ענייה בכל דבר. אלוהים, תפילת האסיר צריכה להיות התפילה הראשונה שאתה שומע ומקבל, לפני כל התפילות, כי כאן אין זכויות. הכל עומד נגדך ולרעתך".

כיום היא בת 59, אמא לשניים וסבתא לנכדה בת 4. היא עסקה בניהול כספים וחשבונות ובמשך שנים שימשה כמנהלת אשראי לקוחות בחברה מסחרית בינלאומית גדולה, עד שעברה לתחום הבנייה. הצרות החלו כשנכנסה כשותפה בחברה עם מי שהיה בן זוגה אז. ב־2007 החלה התקופה הקשה בחייה של יצחק, כשהחברה נקלעה לקשיים כלכליים. בשיאה של התקופה, ב־2014, היא והשותף הורשעו בעבירות על חוק המע"מ ונידונו לשמונה חודשי מאסר כל אחד. ערעורם לבית המשפט העליון נדחה ונקבע כי ב־19 ביולי 2015, עליהם להתייצב לריצוי עונשם בבית המעצר "קישון". 

"לא חששתי מהמאסר כי לא ידעתי לאן אני הולכת. חוסר הוודאות היה מוחלט", היא משחזרת. 

את בית המעצר "קישון" היא מתארת בספר כ"גיהינום עלי אדמות". "בתחילה שמו אותי באגף מעבר, שהיה זוועת עולם", היא מספרת. "עברתי תהליך קליטה והכניסו אותי לתא ומה שנגלה לעיניי היה קטסטרופה: מגשי אוכל זרוקים, קליפות ביצים קשות. הייתה שם בחורה מסוממת שהייתה חצי עירומה עם בורות של פצעים ברגליים. היא צרחה וקיללה. זה היה פשוט נורא. אני אדם נורמטיבי, עבדתי כל החיים וגידלתי שני ילדים, ופתאום הגעתי לבור גדול כזה".

למחרת הועברה יצחק לנווה תרצה והוכנסה לתא עם חמש נשים נוספות. "הייתה שם ילדונת בת 19, שהספיקה בגיל צעיר כל כך לחוות כל כך הרבה זוועות", היא נזכרת. "הייתה אישה מבוגרת שדקרה את בעלה ועובדת זרה מטיבט, שהבן של הקשישה שהיא טיפלה בה אנס אותה ולאחר מכן הפיל עליה תיק שהיא גנבה". 

יצחק מתארת תנאים קשים ביותר בתא הכלא: "טינופת בקירות המתקלפים, מקלחון ושירותים לא ראויים לשימוש אדם, עובש ופטריות, ריח איום ונורא של טחב. בחודש יולי אין מזגנים, יש שני מאווררים בלבד שלא מספיקים לקרר, מיטות קומותיים מברזל חלוד, מזרנים מעופשים. שמתי מזרן על הרצפה, נשכבתי עליו ובמשך ימים בהיתי בתקרה ובכיתי בלי הפסקה. ביליתי 23 שעות ביממה בתא. יצאתי להפסקה אחת ביום, בין 12:00 בצהריים ל־13:00. בשאר השעות הייתי כלואה בתא מצחין ואין מה לעשות. אז ביקשתי נייר ועט והתחלתי לכתוב. הגעתי לנווה תרצה ביום שני ועד יום שישי לא יכולתי להתקלח, לא יכולתי לאכול או לשתות. אז הגיעה אסירה, שקראתי לה 'המלאכית שלי'. היא הייתה עליזה ושמחה וזה מאוד הפתיע אותי. היא הייתה לקוית ראייה ושברירית. אמרתי לה, 'את לא נראית כזאת'. ביום שישי היא עזרה לי לקום ולהתקלח ואמרה לי, 'בואי נדליק יחד נרות'".

אחרי שבועיים וחצי התייצבה יצחק מול ועדת המיון של הכלא. "הייתי בהלם", היא מספרת. "לפחות עשרה אנשים יושבים סביב שולחן ושואלים אותי מה אני יודעת לעשות. אמרתי שאני יודעת לכתוב, יודעת יישומי מחשב. אז הם אמרו לי 'את תלכי לעבוד במטבח'. הסברתי שכל חיי הייתי אשת קריירה ולא הייתי במטבח בכלל. הם אמרו לי שהם קובעים ולא אני. בסוף מנהלת האגף העבירה אותי לעבוד במפעל, שבהתחשב באיך שנראה האוכל בכלא, העבודה שם עדיפה בהרבה".

יצחק הושמה באגף "סביון" הנחשב "איכותי" ונקי מסמים ומאלכוהול. "הכי קשה היה לי לפגוש נשים שרצחו את ילדיהן", היא אומרת. "בימים הראשונים, כשפגשתי לראשונה את מארי פיזם (שמרצה מאסר עולם בגין רצח בתה בת ה־4, רוז פיזם - מ"ש), הייתי בהלם. התאבנתי. ברחתי ממנה לתא שלי. הייתה שם אסירה מאוד נעימה ושקטה, וכשהגעתי קיבלה אותי מאוד יפה. היא שאלה אותי מה קרה. אמרתי לה שראיתי את מארי פיזם ורעדתי כולי. אחר כך שאלתי אותה מה היא עושה כאן והיא סיפרה לי שהייתה שותפה לרצח של הבת שלה על רקע כבוד המשפחה, ואז הבנתי איפה אני נמצאת". 

"בחרתי בחיים" 

"אני שוכבת כל לילה על מזרן מסריח ובוהה. אני בוהה במשך שעות. חיכיתי שהבוקר יעלה כדי לשבת לכתוב. כשאני חושבת שיש לי עוד שלושה חודשים להיות כאן זה נראה לי כמו נצח־נצחים. איך אעבור את הימים ואת הלילות הארוכים? עוד בוקר חדש מפציע, שהוא בעצם עוד יום מגעיל שמצפה לי במקום הדוחה הזה".

"חברות אין בכלא", קובעת יצחק נחרצות. "יש הרבה מאוד שקרים, המון אינטרסים. אסירות ותיקות לא אוהבות את מי שמגיעות לתקופת מאסר קצרה. אם הן רואות שקשה לך, הן אומרות 'מה את בוכה? באת לפה לקפה ועוגה'. השתדלתי לשמור על אנושיות. לא צעקתי, לא רבתי. התחברתי עם אישה מהמגזר הדתי, שיכולתי לשבת ולדבר איתה. ברור שיש לך קשרים, אבל חברות אין באמת. את לא יודעת מאיפה תבוא לך המכה. יכולים להעליל עלייך משהו ואת אוכלת אותה ולא יודעת מי זה. הכל נורא מסוכן שם".

ליצחק חשוב להדגיש שרבות מהנשים שמאכלסות את נווה תרצה היו קודם לכן קורבנות בעצמן. "אם שרוצחת את בנותיה לא הייתה קורבן? ברור שהייתה", היא אומרת. "בוודאות מוחלטת. אני שמעתי מה הן עברו. חוט דק עובר בין המרחק של שפיות לאי־שפיות. זה עצוב וכואב. יש נשים שהכלא בשבילן זה בית הארחה: יש אוכל וקורת גג, לא מתעללים בהן. הן יוצאות מהכלא ומבצעות עבירה נוספת כדי לחזור לשם. הייתי בוכה רוב הזמן וכותבת וחושבת עם עצמי ומנתחת מצבים ואיך ולמה. כמעט לא אכלתי. בתקופת המאסר ירדתי כמעט 12 קילו. ריסקו אותי. כתבתי וכתבתי וכתבתי. הכתיבה השאירה אותי שפויה".

129 ימים בסך הכל שהתה יצחק בנוה תרצה. אחד הדברים שכואבים לה במיוחד הוא העובדה שלא הייתה לצד אביה האהוב, שהיה על ערש דווי כשנכלאה, והלך לעולמו. ועדת השחרורים כבר הספיקה לאשר לה ניכוי שליש, אך עוד קודם לכן היא זכתה לתשובה חיובית לבקשת החנינה שהגישה, בתזמון מפתיע. "בנובמבר אבי נפטר", היא מספרת. "יצאתי ללוויה ובאותו יום קיבלתי את החנינה ולא חזרתי יותר לכלא". 

אחרי שיצאה קיבלה תמיכה מילדיה ועידוד מנכדתה, שהייתה בת שבעה חודשים כשסבתה נכנסה לכלא. אבל יצחק לא הייתה אותו אדם יותר. "יצאתי מרוסקת, עם בעיות לחץ דם", היא מספרת. "רציתי להתאבד. פחדתי לצאת מהבית מהבושה. הרי מה לי ולכלא? יצאתי מהכלא במעמד של אסירה ברישיון, מה שאומר שהייתי מוגבלת מחוץ לבית אחרי השעה 22:00. מהחרדות בקושי יצאתי. לא יכולתי להסתובב בחוץ; אות קין זה כלום לעומת מה שהיה עלי. אבל בחרתי לקבל טיפול ולהשתקם. בחרתי בחיים".

תקופה ארוכה התקשתה יצחק לגעת בחומרים הכתובים עבי־הכרס שיצאו עמה מהכלא. "בשלב מסוים אילצתי את עצמי להתמודד עם זה", היא אומרת. "בהתחלה כתבתי בליווי זעקות שבר ובכי. היו קטעים שנשברתי ונפלתי ושוב קמתי. חברים אמרו לי, 'עזבי, אל תתעסקי בזה, היה ונגמר', אבל היה לי חשוב להוציא את האמת שלי ולהראות שגם כשאתה חושב שכל החיים שלך נרמסו, אתה תקום ותעשה ותיצור יש מאין. ואתה תגיע, אתה תצליח, כי הכוח הוא בנו. בתום השבעה על אבי, ולאחר העלייה לקבר, אני נוסעת עם החתן שלי לכלא נווה תרצה כדי לחתום על ניירות השחרור שלי. המראה של הכניסה לכלא נראה לי זר ומוזר, כאילו מעולם לא נכנסתי מכאן. יוצאת אלי קצינה, ואני חותמת על מסמך השחרור שלי. היא מוסרת לי מעטפה, שבתוכה יתרת כספי בחשבון הקנטינה. 164 שקלים. בגיל 56 אני יוצאת לחיים חדשים עם הסכום הזה. חסרת כל, תרתי־משמע ובמלוא מובן המילה".

משירות בתי הסוהר נמסר בתגובה: "בשירות בתי הסוהר רואים חשיבות רבה בתנאי כליאתם של האסירים והעצורים המוחזקים במשמורת. לאורך השנים נעשו ונעשים שיפורים במצב מתקני הכליאה ככל הניתן בהתאם לתקציב העומד לרשותנו. מפאת מרחק הזמן ופרטיותה של האסירה המשוחררת לא נוכל להתייחס לזיכרונות סובייקטיביים כאלה ואחרים".