ראיון אישי ונדיר: היועמ"ש אביחי מנדלבליט חוזר אל השורשים

בחודש שעבר עלתה משפחת מנדלבליט לבית העלמין ירקון כדי לציין שנה למותה של האם עדה ז"ל. באותה הזדמנות ביקרו גם בקברו של האב ברוך, שנפטר כבר לפני יותר מ־15 שנה. “בהתחלה לא קלטנו מה הולך", מודה הבת פזית מנדלבליט. “התחילו לשאול אם קרה משהו לאותיות שעל המצבה, אם קרה משהו לקבר. קרמשניט (נצ"מ בדימוס, אפרים ארליך - א"ל), ידיד המשפחה, היה שם ואמר ‘זו השחתה, כדאי שתתעדו'. מישהו ידע שאנחנו עומדים להגיע. היינו שם לפני כמה חודשים, באזכרה של אבא, וזה לא היה".
 

מול הקבר המחולל עמד באותן דקות גם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שנמצא בעיצומה של תקופה לא קלה בחייו. תיקי ראש הממשלה שבהם הוא צריך לקבל הכרעה, לחצים עצומים מכל עבר, אבל שום דבר לא הכין אותו לרגע הדרמטי. “מי שעשה את זה, צריך לרחם גם עליו", אמר היועמ"ש כששוחחנו. “אני לא יודע איך הוא יוכל לצאת מזה. מאוד קשה לבקש סליחה ממי שנפטר. זה מסובך מאוד".

 

“היה לנו קשר מעולה. אני לא אוהב את המילה הערצה, אבל זה היה באזורים שבין הערכה להערצה. הוא היה איש חכם, נטול אינטרסים. כשהתקבלתי ללימודי עתודה למשפטים היינו חמישה בלבד. אמרתי שאני מוותר, רציתי ללכת לגולני, שירות קרבי. ביקשתי לתרום. הוא התחיל לשכנע אותי והיו לנו שיחות ארוכות ולא בכוח, רק בטוב. אמר שעדיף שאלמד ושיהיה לי מקצוע ושאני אתרום למדינה בדרך אחרת. בסוף, בזכותו, נהייתי פצ"ר ואחרי זה היועץ המשפטי לממשלה. הוא הוביל אותי לדרך הזו, של עתודה אקדמית והתקדמות בצבא. ממש בנה אותי לדברים האלה. האדם היחיד שהייתי מתייעץ איתו בכל דבר וגם היום אני לפעמים חושב מה הוא היה אומר".
 

לא רק היועץ המשפטי, גם נשיא המדינה, ראובן ריבלין, היה מחבריו הקרובים של מנדלבליט האב, מאלה ששמחו לקבל ממנו עצה טובה. “התוודעתי לאדם נפלא שהיה לימים המחנך, המביא והמוציא לאדם שהיה הפרקליט הצבאי הראשי, מזכיר הממשלה והיועץ המשפטי", אומר הנשיא. “אני והוא נקשרנו בקשרים הדוקים. מיקי היה זה שאמר שמקומי בכנסת והציע לא ללכת לראשות עיריית ירושלים. שיתפנו פעולה בלא מעט תחומים. מיקי היה אחד שכולם האמינו לו, כי הוא לא היה עסקן".

נוצרת בן מלך

ללא מעט אנשים שצמחו בליכוד, בטח לוותיקים שביניהם, לא קל לראות את אביחי, הבן של ברוך, או מיקי, כפי שכולם הכירו, עומד בדרכו של ראש הממשלה להבטחת כהונה נוספת בבית ברחוב בלפור. גם כשניסיתי להעלות את הנושא הציעו לי “עזוב", הבהירו שהסעיף רגיש מדי. מנדלבליט האב היה חבר מרכז הליכוד, חרותניק שורשי ומיוחד. איש שהיה לו כוח עצום במפלגה, אבל אף פעם לא החזיק בתפקיד רשמי אף על פי שקיבל לא מעט הצעות.

ברוך (מיקי) הסתפק במשיכת החוטים מאחורי הקלעים ובמרכז בית"ר, שהיה אהבתו הגדולה, כי כפי שעוד תבינו כדורגל ופוליטיקה הלכו במשך שנים זה לצד זה.
 

בסוף החודש יתקיים ערב חגיגי לזכרם של ברוך מנדלבליט, יוסף קרמרמן, מיכה רייסר, יגאל גריפל ואריה קרמר, בחסות מרכז בית"ר. לרוב הציבור השמות האלה לא אומרים הרבה, אבל עבור אנשי מפלגת השלטון הם היו הרקע מתקופת המחתרות, לפני הקמת המדינה, דרך המהפך ב־77' ועד ביסוס השליטה בשנים האחרונות.
 

ברוך מנדלבליט נולד ב־1926 בלובלין שבפולין ועלה ארצה עוד לפני פלישת הנאצים. הוא ומשפחתו הגרעינית הגיעו לחוף מבטחים כשהמשפחה המורחבת נשארה מאחור. “הוא אף פעם לא דיבר על משפחתו", מספר בנו, אביחי. “גיליתי עליה רק כשנסעתי לפולין כשהייתי אלוף בצה"ל, ממש לפני השחרור. עמדתי בראש משלחת ולפני הנסיעה חקרנו וגילינו שכל המשפחה מלובלין נמחקה. השם מנדלבליט נדיר מאוד, ובאושוויץ ישנו ספר המכיל מיליוני שמות של יהודים, שנרצחו בשואה. ספר ובו מאות מנדלבליטים, כולם מלובלין שאינם עוד. אבי בחיים לא דיבר על השואה ולא על הגרמנים. זה היה מרוב שנאה. אלה הבית"רים".
 

ברוך מנדלבליט, שגדל בבית רביזיוניסטי, על תורת ז'בוטינסקי, התגייס לאצ"ל, הגיע לשם עד לדרגת גונדר, שמקבילה למפקד פלוגה של היום. באפריל 1948, כחלק מהקרב על תל אביב במלחמת העצמאות, פתח אצ"ל במתקפה על יפו שנמשכה שלושה ימים, ובסופה הצליחו לנתק את רובע מנשיה ולכובשו. מנדלבליט נפצע קשה בפעולה.
 

“כשחלה בסרטן עשו לו בדיקת MRI", אביחי נזכר. “הם עדיין מצאו רסיסים מפגז הפיא"ט שפגע בו. אבי היה בכוח המרכזי ושילם בדמו על הקמת המדינה, כמעט נהרג שם. הבית"ריות מבחינתו הייתה חרות, בית"ר ומנחם בגין כמובן. זו הייתה אידיאולוגיה שכמובן דגלה בדמוקרטיה ובשלטון החוק".
 

הכינוי “מיקי" דבק בברוך דווקא מכיוון משפחתה של אשתו, עדה, שאותה הכיר באותם ימים. עדה הייתה ממשפחה של קיבוצניקים, אנשי ההגנה, והחיבור עם איש אצ"ל היה אז כמעט בגדר חטא. “כשהם היו חברים, הם נסעו לחיפה בתקופת הסזון, וההגנה תפסה אותם", מספרת פזית, אחותו של היועץ המשפטי. “שאלו אותה ‘איך את יוצאת עם בחור מהאצ"ל?', ואמי ענתה ‘לא משנה לי מי זה, העיקר הבן אדם'. לימים אמי נעשתה יותר רדיקלית מאבא".

 

עדה גרה אז במרכז תל אביב, מיקי באזור שכונת מונטיפיורי, והבריטים ישבו בסביבות שרונה. מאחר שאיש האצ"ל היה מבוקש בכיר, את הדרך לפגישות איתה עשה בקפיצה מגגות, דרך חצרות אחוריות, העיקר לא להיתפס. ילדיו מספרים שההתנהגות החשאית נשארה עד לימיו האחרונים. “הוא היה נוסע במונית לעבודה ויורד כל פעם במקום אחר ובשעה אחרת", מספר אביחי. “זה לא שהיה סנילי, זה פשוט היה מובנה בראשו, רק שהבריטים לא יתפסו אותו".
 

לעדה ומיקי נולדו שלושה ילדים: פזית הבכורה, סמדר ואביחי, בן הזקונים. משפחה לוחמת קלאסית שהתגוררה ברחוב רחל שבמרכז תל אביב, בין אבן גבירול לרחוב דיזנגוף. בסופי שבוע, בדרך ל"קפה אנגל", ברחוב הנרייטה סולד, הייתה המשפחה צועדת ושרה שירים של האצ"ל.
 

בשנותיה הראשונות של המדינה עסק מיקי בקנייה ובמכירה של רהיטים עתיקים, חפצי אומנות, עבד עם ז'אן תירוש, שהיה מגדולי הסוחרים בתל אביב, אבל בסוף החליט למצוא את מקומו בשוק בצלאל בתל אביב, על פינת רחוב המלך ג'ורג' שוקק החיים. שם, לא רחוק מממלכת הפלאפל, הוא ניהל חנות שעסקה במכירת סטוקים. חולצות, כלי מטבח, רהיטי גן. 
 

חנות אחת מני רבות באזור, אבל היה לה מיקום אסטרטגי מדהים מבחינתו. היא עמדה מול מצודת זאב, ביתה של תנועת חרות, לימים הליכוד, שם מנדלבליט היה חבר מרכז ותומך נלהב.

כולם במפלגה הכירו את מיקי והחלו להגיע אליו לדיונים, בקשות, סולחות. “הוא היה החבר הכי טוב של יוסף קרמרמן (ח"כ לשעבר, נפטר מדום לב ב־1981, אביה של הדוגמנית לשעבר איה קרמרמן - א"ל), שהיה גזבר הליכוד ואיש מאוד עשיר ועסוק", מסביר המשפטן וח"כ לשעבר מיכאל קליינר, שבילה בליכוד מגיל צעיר. “אם רצית משהו מקרמרמן, הכתובת שלך הייתה החנות של מיקי. הוא היה יושב ליד הקופה, וממול היה שרפרף שעליו היית מתיישב. היה לו עוזר בשם יעקב שהוא היה שולח אותו לקיוסק ממול, להביא קפה שחור והיה מנהל שיחות שכומר מנהל עם צאן מרעיתו. מאוד דיסקרטי. ידעת שלא ימכור אותך ובדרך כלל בסוף גם היה מסדר את העניין".
 

מנדלבליט לא רצה דבר בתמורה. “היה לו טוב בבסטה בשוק בצלאל", מספר בנו אביחי, בן ה־55. “היו באים אליו וגם אני הלכתי לשם לא מעט. זה היה המקום שהכי אהבתי כילד. הייתי יושב שם ושומע המון סיפורים. אחד היתרונות הגדולים של אבי היה שאי אפשר היה לתת לו כלום, בגלל שלא רצה שום תפקיד. לכן זה היה מקום שתמיד היו באים שיסגור ויכוחים, ישכין שלום ויפתור בעיות. פוליטיקאי רוצה להיות מפורסם ושיכירו לו תודה, אבל אצלו זה לא היה. היה לו רק את הצד של הנתינה. רצה לעשות טוב".

על כל מעצור ומצר

רק לדבר אחד מיקי לא סירב. כשיעקב מרידור הנחה ב־1962 על הקמת מרכז בית"ר, שיהיה הזרוע הספורטיבית של התנועה ושייתן קונטרה להפועל האדומה, הוא היה בין המובילים לצד חברו הטוב יוסף קרמרמן ואיתם יגאל גריפל ואריה קרמר, חרותניקים ותיקים, נאמנים, אנשי החבורה התל אביבית.

“בזמנו היה לנו מנהג", סיפר ארצי בן־יעקב, שהיה שחקן מיתולוגי בבית"ר ירושלים. “כל בית"רי היה ביום ראשון בבוקר פותח את עיתון ‘חדשות הספורט' ובודק מה עשו בית"ר חדרה, בית"ר ראש העין, בית"ר נהריה. ככה גדלנו. אל תשכח שזו הייתה התקופה האדומה של מפא"י. היינו חצי מוקצים, אז בית"ר זו הייתה חבורה של אנשים עם אידיאולוגיה וסמל". 
 

רק שזו לא הייתה בית"ר ירושלים שהייתה בראש מעייניהם של ראשי מרכז בית"ר, אלא בית"ר ת"א, קבוצה קיקיונית יחסית, אבל כזו שעמדה ראש בראש מול האויב האדום - הפועל ת"א. 

“אנחנו הירושלמים היינו אי בודד, רחוקים לגמרי מהמרכז התל אביבי, רחוקים ממרכז העניינים", מספר הנשיא ראובן ריבלין, שהיה במשך תקופת מה יו"ר בית"ר ירושלים. “לייזי - אחי הצעיר המנוח - ואני התחלנו לפתח מערכת ספורטיבית, כשבאותם ימים בית"ר הייתה בית"ר ת"א וכל השאר לא נחשב. בנינו קבוצת נוער, שילבנו צעירים כמו מלמיליאן ודני נוימן. בית"ר ירושלים הפכה לדגל המוביל של הבית"רים ועדיין במרכז בית"ר לא קיבלנו תהודה, אלא פנו אלינו רק כשהיו צריכים אותנו. התעלמות מוחלטת. עד שבאנו אל ראשי המרכז ושאלנו ‘למה אתם לא מערבים אותנו?'. עשיתי מרד. שמע את זה יוסף קרמרמן, קרא לי ואמר ‘אני אכניס אתכם'. הוא הודיע לקרמר וגריפל שהוא רוצה אותי בהתאחדות לכדורגל. תמיד הייתי בידידות רבה עם החבורה התל אביבית, הייתי יכול לקבל מהם קומפלימנטים, אבל כל עוד המערכת נשמרת בידיהם".
 

בבית מנדלבליט נשמו וחיו בית"ר ת"א. בהפסדים דלת הבית הייתה נטרקת בכעס, נזכרת פזית. “גם אני עדיין מקפיד לבדוק מה הקבוצה עשתה בליגה, אבל מגיל 5 אני אוהד מכבי ת"א", מפתיע היועץ המשפטי. “אבי, כל עוד זה לא היה הפועל, זה היה נסבל מבחינתו. אני זוכר שכילד הייתי הולך איתו להצגות כפולות באצטדיון בלומפילד. בית"ר שיחקה במשחק המוקדם ומכבי ת"א אחריה. תמיד החברים שלו, קרמר וגריפל, היו אומרים ‘מה אתה מביא, הוא המנחוס שלנו'".
 

אביחי חזר בתשובה בגיל צעיר, אבל לפני כן פנטז להיות כדורגלן במכבי ת"א, שיחק שם בקבוצות הצעירות, בן מחזור של בוני גינצבורג ומוטי איוניר, שהפכו יותר מאוחר לכוכבים גדולים. 

“אבי אהב מאוד כדורגל, אבל לא אפשר לי לשחק באופן מקצועני, למרות שהייתי שחקן לגמרי לא רע", מספר היועץ המשפטי. “אמר ‘לך תשחק בשכונה'. מאוד רצה שאלמד, מאוד היה חשוב לו, כי הוא לא למד. הכל בטוב ולא בכפייה. במשך שעות דיבר בהפוך על הפוך. ‘אני בא מהכדורגל, אתה הבן שלי ויכול להיות שיש לך פוטנציאל, אבל לא תלמד אם תשחק כדורגל מקצועני'. מה שהיה נכון, בטח באותו זמן. לא יודע לאן הייתי מגיע, אבל הצד הלימודי היה מוזנח ללא ספק. אז כדורגל בשכונה הייתי משחק ארבע פעמים בשבוע ואני חולה כדורגל עד היום".
 

רק שזה לא היה המכשול האחרון שעמד בין האב ובנו. אביחי, שבא מבית חילוני, חיפש כבר בצעירותו כיוון בחיים. הייתה תקופה שבה הוא נבר בכתבי נוסטרדמוס, לפני שהתעמק בכתובים וחזר בתשובה.

“הוא דיבר איתי הרבה, אבל בעניין החזרה בתשובה לא אמר מילה", אביחי מספר על אביו. “באיזה שלב זה הציק לי ושאלתי ‘למה?', והוא ענה ‘על דברים שיש בהם שכל והיגיון אני מדבר איתך. אתה מאמין, ועניין של אמונה אין בו שכל. או שאתה מאמין או שלא. ראשית, אני לא יודע מי צודק. אולי אתה, אולי אני. שנית, אני לא יכול לשכנע, אז אין טעם לנסות. לי רק חשוב דבר אחד, לא לאבד אותך. אתה תישאר הבן שלי ואני אשאר אביך, נהיה ביחד ונאהב אחד את השני'. אחרי כמה חודשים שוב שאלתי: ‘לא מפריע לך שאני עם כיפה וציצית?'. הוא ענה, ‘ראיתי, הבנתי, אני מכבד אותך'. זהו, מוצה. איש חכם, בן אדם שמבין. אמי, לעומתו, כן דיברה, זה הציק לה ‘מה אתה צריך את זה? מה רע לך? מה קרה?'".
 

“שוב, שום דבר לא בכוח. בגדול זו הייתה הדרך שעל פיה גדלנו, אבל הוא לא הלך איתי לקלפי כדי לבדוק אם אני מכניס ‘מח"ל', ממש לא".

לכבוש את ההר

מיקי ראה איך בנו חובש הכיפה מתחיל לעלות בדרגות הפרקליטות הצבאית, אבל היה לו מרכז ספורט שהוא היה צריך לנהל ותנועה פוליטית שהוא היה צריך לשמור שלא תתסוס, ובליכוד אין ימים דלים. כשמנחם בגין פרש מהנהגת המפלגה ב־1983 התפתח קרב ירושה רווי אמוציות בין יצחק שמיר לדוד לוי, ובחנות של מנדלבליט לא פעם נערכו שיחות הריכוך והפיוס בין המחנות המתקוטטים.
 

“מיקי היה מאה אחוז במחנה לוי, חייל נאמן", מספר מיכאל קליינר. “היה ברור שהוא מצביע לפי קו המחנה, אבל הוא גם היה חבר מאוד טוב של מיכאל דקל, מהאנשים החזקים במחנה שמיר. כל פעם שנדמה היה שיש פיצוץ, שאי אפשר יהיה להתגבר עליו, מיכאל היה מגיע לחנות, מדבר עם מיקי שהיה מרים טלפון ומכנס אותנו אצלו בבית, ברחוב רחל. היינו יושבים ומדברים, זה היה המטבחון של הקבוצה התל אביבית".

חתן פרס ישראל, דוד לוי, זוכר היטב את אותם הימים. “האנשים האלה מהחבורה התל אביבית השאירו חתיכת היסטוריה מאחוריהם. תקופה שחברות הייתה חברות והאידיאל והשאיפה לפעול ולשנות את המציאות הפוליטית איחדה אותנו. זו הייתה אידיאולוגיה".

מה שמשונה זה שדווקא אנשי בית"ר ירושלים מצאו את עצמם זה אחרי זה בעמדות מפתח בפוליטיקה הארצית וגם בתפקיד נשיא המדינה: ראובן ריבלין, יהושע מצא, חיים קורפו וכמובן רוני בר־און. אנשי החבורה התל אביבית הסתפקו במועט יחסית. הם השתלטו על ראשות מרכז בית"ר שאת רוב ענייניו ניהלו מאחת המגירות בחנותו של מנדלבליט, וגם התבייתו על עמדות מפתח בעיריית תל אביב, שם לליכוד, בזמנו, היה הרבה כוח.

כששלמה להט מונה לראש העיר, יגאל גריפל מונה לממלא מקומו ואריה קרמר לסגנו. “קרמר היה האחראי על אגף התברואה", נזכר קליינר. “הייתי הולך איתו למשחקי כדורגל בבלומפילד ובדרך, בשדרות ירושלים, אם היה רואה בדל סיגריה היה מתכופף ומרים. סגן ראש עיריית תל אביב לא היה מסוגל לראות בדל ברחוב. תמיד הייתי צוחק ושואל ‘כמה אספת היום?'. זה האופי של האיש. מאוד יסודי".

קרמר וגריפל היו אנשים שונים מאוד באופיים. גריפל היה מלא חוש הומור וקסם אישי, ואילו קרמר היה ביצועיסט, רציני. מנדלבליט אומנם לא הסתובב איתם בבניין העירייה, אבל היה חלק בלתי נפרד מהטריו. “קרמר היה עובד קשה, וגריפל היה אומר ‘אני עובד ביחד עם צ'יץ' 24 שעות ביממה - הוא 20 ואני 4'", נזכר בצחוק הנשיא ריבלין. “גריפל היה איש בעל יכולות מופלאות של ביטוי ושל מנהיגות. הוא הבין את חוקי המשחק, שניהם היו בפרונט, נתנו את הטון, אבל בית"ר כמרכז ספורט לא היה שווה ויכול להתקיים בלי מיקי. כולם ידעו שאם הם רוצים לקבל החלטה, או תמיכה, מי שצריך להחליט זה מיקי".

רק שהבייבי של המרכז - קבוצת הכדורגל בית"ר ת"א, הלכה וקטנה עם השנים. בעבר האוהדים היו ותיקי המחתרות, אנשי ימין מובהקים. כאלה שכשנפגשו ביציע היו מחליפים ברכת “תל חי" מהדהדת, אבל הדור הלך ופחת, וגם בכדורגל נעלמה הזהות בין ההצבעה הפוליטית לאהדה על הדשא.
 

“גדלתי בבית כזה", מספר שמואל שניצר, מי שהיה בעבר נשיא בורסת היהלומים. “בית חרותניקי, אבי היה עם בגין באצ"ל, לכן זה לא היה בא בחשבון לא לאהוד את בית"ר. כשהייתי בן 3 ואחותי בת 5 היינו נוסעים עם אבא לכל מקום בארץ, טבריה, באר שבע, ימק"א. בית"ר אף פעם לא הייתה גדולה, אבל היינו יכולים להביא בזמנו 2,000־2,500 אוהדים בשקט. לצערנו, חלק גדול מהאנשים האלה כבר אינם, וילדיהם לא נכנסו לנעליהם. הסיבה? הקבוצה לא הייתה הכי מצליחה בליגה ומה לעשות, הטשטוש הפוליטי פעל לרעתנו".

בית"ר ת"א הלכה עם השנים ודעכה עד שב־1987 מונה ארצי בן־יעקב, פעם כדורגלן בבית"ר ירושלים ואז עו"ד, ליו"ר הקבוצה. “רובי ריבלין, שהיה יו"ר בית"ר ירושלים, חתם איתי על חוזה לשלוש שנים", מספר בן־יעקב. “הוא שאל באותה הזדמנות ‘למה שלא נחתום לחמש שנים?'. עניתי שאני מסיים משפטים בעוד שלוש שנים ולא יודע מה יהיה. סיימתי את הלימודים והייתי אלוהים בירושלים. התקשר רובי והודיע שהכין טיוטת הסכם חדש. הדהמתי אותו כשהודעתי ‘תליתי את הנעליים'".
 

כשבן־יעקב קיבל את ההצעה לקחת על עצמו את בית"ר ת"א, היו לו תנאים מוקדמים להנהלת המרכז - מנדלבליט, גריפל וקרמר. “אמרתי להם: ‘אין לי ניסיון בניהול, אבל יש לי תפיסת עולם שאם אני יו"ר אני ארצה ליישמה. אני צריך עזרה כספית מהמרכז, ואני כבר אומר לכם שאצלי יש דעה אחת ואין עשר. אחד מחליט'. הסתכלו עלי השלושה בעיניים פעורות ואמרו ‘אבל יש הנהלה ויש תורם'. אמרתי: ‘כבוד אני מוכן לתת לעשרה, אבל מול המאמן רק אני אתנהל'. באים לישיבת הנהלה ראשונה, יושבים כולם, אמרתי ‘ההנהלה הזו מפוזרת'. למחרת טלפונים ממיקי ומגריפל: ‘מה קרה לך, איך אתה מתנהג?'. אמרתי להם: ‘כל אלה ביחד, או אני? תחליטו'".
 

לבן־יעקב היה מסלול קבוע באותן שנים כיו"ר המועדון, כשבאמצעו הוא היה מגיע לחנותו של מנדלבליט כדי לבדוק איך מתקדמים. בית"ר ת"א הייתה אז קבוצה קטנה, אין כמעט כסף בקופה, תמיד צריך לשנורר. “יום אחד החלטתי לקנות את שחקן מכבי חיפה, ירון פרסלני", נזכר בן־יעקב. “נדמה לי שמחירו היה 250 אלף שקל. אין כסף. באתי למנדלבליט לחנות, ‘מה עושים?'. הוא אמר: ‘קרא עכשיו לאריה ויגאל'. יושבים אצלו ארבעתנו, מטכסים עצה, בסוף גריפל אומר: ‘מחר תבוא אלי לעירייה בעשר בבוקר יחד עם קרמר'. עולים לצ'יץ' ללשכה, ולא מדובר באיש קל. יושבים אצל ראש העיר וקרמר אומר לו: ‘מוכרחים לעזור לארצי'. צ'יץ' הסתכל עלי והתלונן, ‘למה אתה בא כל הזמן בבקשות לעזרה?'. תמיד ניגנתי לו, ‘יש לי המוני ילדים בבית הספר לכדורגל, אני מוציא אותם מהרחוב'. זה בדרך כלל קנה אותו. הפעם צ'יץ' אמר ‘אין צ'אנס'. קרמר שאל אותו, ‘מה עומד מחרתיים על סדר היום במועצת העיר? אני חושב שלא נופיע'. צ'יץ' אמר ‘תעלו לגזבר'. כך קניתי את פרסלני".
 

הקבוצה של בן־יעקב כיו"ר ויצחק שום כמאמן הפכה לקבוצת צמרת בליגה הבכירה, הגיעה אפילו למפעל אירופי, אומנם זניח אבל עדיין נחשב - האינטרטוטו. הקבוצה הוגרלה לשחק בטורניר מול ויסלה קרקוב הפולנית. בשביל ותיקי בית"ר הנסיעה לפולין הייתה אירוע היסטורי. הנה הם, נציגי העם היושב בציון, מגיעים בגו זקוף למדינה שבה כמעט הושמדו. בראש המשלחת עמד אריה קרמר.
 

“כשהם הגיעו למשחק בארץ סידרנו להם את מלון 'הילטון'", בן־יעקב נזכר. “באים לקרקוב, קרמר הגאה דיבר פולנית כשפת אם. הם לוקחים אותנו משדה תעופה למגרש האימונים, שם יש חדרי שינה למנוחה. אומרים ‘פה תתארחו שלושה ימים'. הסתכלתי על קרמר וסיננתי ‘אנחנו לא יורדים מהאוטובוס'. אריה התחיל לדבר בפולנית עם המארחים וביקש ‘ארצי, אל תגרום פה לתקרית דיפלומטית'. עניתי: ‘רוצה? תישן אתה פה. אנחנו לא נשארים'. לקחתי מונית וביקשתי שיביאו אותי למלון הכי מפואר בעיר. נכנסתי למנהל: ‘צריך עכשיו 16 חדרים'. אמר שאין מקום. הוצאתי 200 דולר, שמתי לו ביד. ‘16 חדרים תוך שעתיים' אמר ‘תבוא בעוד שלוש שעות'".
 

תור הזהב הבית"רי לא ארך יותר מדי זמן. הכדורגל הפך לעסק יקר מדי, ובית"ר ת"א החלה להידרדר, ירדה לליגת המשנה. האנשים בראש הפירמידה התבגרו. מנדלבליט המשיך להיות מהפעילים הבולטים במרכז בית"ר, סגן יו"ר ההתאחדות לכדורגל, עד לימיו האחרונים, כשהוא בן 77. המחלה פגעה בו מהר וקשה. סרטן בלבלב שלא הותיר לו שום סיכוי.

“הוא סבל וסבל בשקט", מספרת פזית. “יום אחד לפני מותו, כשהייתי בהוספיס, שם אושפז, זו הייתה הפעם הראשונה שאמר ‘אני לא יכול יותר'. למחרת נפטר". קרמר, גריפל ומנדלבליט הלכו לעולמם וסיימו פרק בתולדות הספורט הישראלי ובטח בפוליטיקה. “לצערי הרב איבדנו אותם אחד אחד", אומר בצער נשיא המדינה, ראובן ריבלין. “כולם הלכו והשאירו אותי לבד".

לא רק הנשיא מתגעגע לחבריו משכבר הימים. נראה שבזמנים אלה במיוחד היועץ המשפטי לממשלה היה שמח במקום לנסוע לביתו בפתח תקווה לעצור לכמה דקות בשוק בצלאל של פעם, של החנויות הקטנות ומזללות הפלאפל. היה שמח להיכנס לחנותו של אביו, לשבת שם על שרפרף, לשתות כוס קפה שחור ולהתייעץ. הפעם האחרונה שהם עשו זאת הייתה כשהוא היה סגן הפרקליט הצבאי הראשי.
 

“אין הרבה אנשים שאני מחזיק מהם בצורה הזו", אביחי מנדלבליט אומר. “עד שהוא נפטר הייתי מתייעץ איתו הרבה על החיים. גיל 40, אלוף משנה בצה"ל ועדיין לא היה דבר שעברתי בלי לשוחח איתו. אחרי שהוא הלך, כבר לא נשאר". 

הוא היה מרוצה מאיך שהמדינה מתקדמת?

“בסוף ימיו הרבה, הרבה פחות. הוא לא היה נאיבי, היה מאוד מפוכח וראה שהדברים משתנים ולא כולם לטובה".