סביבות יום הולדתה ה־40, רגע אחרי גירושיה, גילתה עירית טיגר, אם לשלושה, גוש גדול בשד. "זה היה הלם טוטאלי", היא מתארת. "אמרתי שחטפתי כבר כאפה אחת בחיים עם הפרידה, ומה עכשיו? החודש שעבר עד שקיבלתי את התשובה היה הקשה בחיי, עם חוסר הוודאות, הספק והמתח. חשבתי על המוות, פחדתי מהכימותרפיה ובעיקר חששתי לאבד את השיער הבלונדיני היפה שלי. ביום שבו אישרו את החששות שלי, אמרתי לבת שלי, 'בואי, יוצאים לבלות'. נכנסתי לעשייה, עשיתי את כל הפעולות שצריך לעשות, ובמקביל הנשק שלי היה השמחה. בכימותרפיה הייתי שרה והפכתי לרוח החיה במחלקה. עשיתי דיקור, הילינג, מדיטציות, עטפתי את עצמי בחברות, למדתי לחיות וליהנות. החלטתי לספר לכולם והרשיתי לעצמי לקבל עזרה".
כיום, שנתיים וחצי אחרי, "המחלה נתנה לי בומבה, אבל זו הייתה בעיטה טובה. יש עליות וירידות ולא הכל ורוד, אבל אני חיה כל יום ונהנית מהרגע".
כדי לשמור על האופטימיות, טיגר מוסיפה לפקוד את המערך הפסיכולוגי בבית חולים מאיר בכפר סבא, שם טופלה. "אני הולכת לטיפול כדי להתמודד עם הפוסט־טראומה והפחדים מהעתיד, וגם כדי להבין איך עושים את המעבר מאדם חולה לבריא", היא אומרת. "מדי פעם יש לי הבזקים מהשנתיים שעברתי ואני נזכרת ברגעים הקשים, אז אני מטפלת בעצמי כדי להגיע לאיזון".
שאלה של גישה
ההתמודדות של טיגר לא שונה משל רבים אחרים במצבה. לצד המאבק הקשה במחלת הסרטן, החולים עוברים גם התמודדות נפשית לא קלה, שלא תמיד מקבלת פוקוס כשכל המשאבים מופנים אל הצלת חיים.
"יש אנשים שזקוקים לעזרה בהתחלה, בשלב האבחנה וההתארגנות לקראת הטיפולים, כי אז רמת החרדה וחוסר הוודאות מאוד גדולה", מסבירה ד"ר שירלי אלון, מנהלת המערך הפסיכולוגי בבית החולים מאיר בכפר סבא. "מצד שני, יש אנשים שבשלב הראשון הם כמו טייס אוטומטי בעשייה, וכל הפונקציות הנפשיות נדחקות הצידה. זו דרך התמודדות שאינה הכחשה או הדחקה, אלא מנגנון הישרדותי בסיסי של אדם שמרגיש שאין לו לוקסוס לתת מקום לנפש. ואז פעמים רבות אותם אנשים מגיעים לתמיכה נפשית בסוף הטיפולים או אחרי שעברו כברת דרך".
מתי ההתמודדות הנפשית מסתיימת?
"זה אינדיבידואלי. יש אנשים שעבורם ההתמודדות הנפשית היא לכל החיים, משום הפגיעות שמגיעה עם המחלה. אדם שחלה מתמודד עם הפחד שהסרטן יחזור, בעיקר משום שהבדיקות התקופתיות מהוות תזכורת תמידית לכך. אנחנו יודעים ששיעורי המועקה הנפשית גבוהים בעיקר סביב האבחון ובמצבי סוף חיים. שיעור המצוקה הנפשית יורד כשהאדם עובר את תהליך ההסתגלות. צריך לזכור שיש גם חולים שלא מחלימים, וחיים במשך שנים עם מחלות אונקולוגיות. זו משימה לא פשוטה לחיות עם מחלה כרונית תנודתית, בצל הטיפולים והבדיקות, כשהאופק לא ברור. מצד שני, האדם הוא יצור עם יכולות הסתגלות מדהימות, ומי שמוצא את עצמו מתקשה בהסתגלות אנחנו פה בשבילו".
לעומת זאת, יש אנשים שטוענים בדיעבד שהסרטן הוא "מתנה".
"אני אומרת למטופלים שטוענים כך שסרטן הוא לא מתנה, שלא נייפה את המציאות. אבל הוא יכול להיות תקופה של התבוננות פנימה, של חשבון נפש, של סדרי עדיפויות ואולי קרש קפיצה לעשות שינוי בחיים. לפעמים אנשים עושים שינויים דרסטיים בחייהם בעקבות גילוי המחלה, וזה המקום להציע להם להיעזר במישהו כדי לעשות את השינויים בצורה יותר מבוקרת ולא מתוך פאניקה, שכאילו עשיתי משהו לא בסדר ועכשיו אני חייב מהר לתקן אותו".
גם המטופלים של ד"ר ענת קדר, פסיכולוגית רפואית ופסיכו־אונקולוגית, מגיעים לעתים עם תפיסה שהמחלה הגיעה לגופם כדי ללמד אותם משהו על החיים. "החיים שלנו קדחתניים ועמוסים והאבחנה של המחלה מחייבת את האדם להתמודד עם שאלות ומחשבות שעד עכשיו הוא לא היה מודע אליהן בכלל. הדבר הזה מביא איתו לחץ נפשי", היא אומרת. "המחשבה מה אפשר לעשות כדי להבריא מנהלת את החולים לפעמים, וגורמת להם להגיע למסקנות לא נכונות. למשל, יש מי שיגיד שהמחלה הגיעה כי החיים שלי לצד בן זוגי לא טובים והגיע הזמן שנתגרש, אבל הרבה פעמים התפיסה לאו דווקא נכונה והיא עלולה להוסיף משבר נוסף לזה הקיים".
בנובמבר האחרון התפרסמו בכתב העת Oncology Times תוצאות מחקר שנערך באוניברסיטה בהולנד, שבה נבדק אם גישה חיובית או שלילית של חולה סרטן לגבי הפרוגנוזה שלו (סיכויי ההחלמה מהמחלה) יכולה להשפיע על תוצאות מחלתו. הנתונים הראו כי תפיסה אופטימית של המחלה הייתה קשורה לא רק באיכות חיים טובה יותר, אלא גם בתוחלת חיים טובה יותר. אולי כי איכות החיים אפשרה היענות טובה יותר לטיפול. בעקבות הממצאים טענו החוקרים כי חשוב שהרופאים המטפלים יכירו בתפיסות הפסימיות בקרב מחלימי סרטן, מכיוון שהם עשויים להזדקק לתמיכה נוספת.
"אופטימיות יכולה להשפיע על ההיענות לטיפול, על תחושת מסוגלות להתמודד עם המצב וכתוצאה מכך על לקיחת אחריות אישית", אומרת ד"ר אלון. "זה נכון שאופטימיות וגישה חיובית לחיים עוזרים ל'וול בינג' של האדם, אבל גם אנשים פחות אופטימיים יכולים להתמודד בצורה טובה עם המצב, אם הם מקבלים כלים נכונים. למשל לקחת את הפסימיות למקום סתגלני ולא למקום שגורם להם לחוסר אונים; לקבל תמיכה משפחתית וסביבתית, שנמצאה כגורם המשפיע על אריכות החיים; ולהיעזר בטכניקות שונות להפחתת לחץ כמו יוגה, מדיטציות, מיינדפולנס וטיפול פסיכולוגי".
ד"ר קדר מספרת על מטופלת שהגיעה אליה בהמלצת רופאי המערך האונקולוגי בבית החולים רמב"ם אחרי שאובחנה כחולה בסרטן השד בשלב התחלתי. הרופאים הכינו עבורה תוכנית טיפולים, אבל היא סירבה לה בכל תוקף. "בשלבים הראשונים של השיחה היא סיפרה שאמא שלה נפטרה מסרטן, והצלחנו להבין שהעובדה הזו מהווה אצלה את התפיסה שמסרטן מתים", מספרת ד"ר קדר. "התפיסה הזו יצרה אצלה הרגשה של חוסר שליטה על המצב וחוסר אונים, שלא חשוב מה היא תעשה - היא בכל מקרה תמות. כשהיא הצליחה להבין שזו התפיסה הסובייקטיבית שלה, ושבמציאות האובייקטיבית הסיכויים שלה להחלים מאוד גבוהים, היא אפשרה לעצמה להשתחרר, ובאמצעות כלים שעזרו להפחית את המתח והחרדה היא יכלה להרגיש בטוחה יותר בטיפול הפסיכולוגי. לבסוף, היא הסכימה לעבור את הטיפול הרפואי, מה שהציל את חייה".
אילו כלים משמשים אותך לטיפול בחולה?
"עם קבלת אבחנה של מחלה שמוגדרת כמאיימת על החיים, התחושה היא שהאדמה פוערת את פיה והמטופל נופל לתוך חול טובעני, כששאלות רבות מציפות אותו. כשהשאלות עוסקות בנושאים הרפואיים, אני מציעה לפנות לרופא המטפל או לרופא אחר או לאחות ולקבל את כל המידע, מתוך הנחה שככל שיודעים יותר, זה מוריד את החרדה.
בתקשורת של אדם חולה עם המשפחה שלו, הרבה פעמים אנחנו עדים ל'הסתרה כפולה': החולה לא רוצה להעיק ולהדאיג את בני המשפחה שלו, ומסתיר מהם את תחושותיו, ובני המשפחה לא רוצים לשתף את החולה בדאגות ובחששות, וכך כל אחד נשאר עם המחשבות והייאוש, לא יכולים להיתמך ולשתף, ומפסידים יכולת התמודדות. אנחנו יודעים ששיתוף עוזר, ואם אי אפשר לשוחח עם בני המשפחה, פסיכולוג יכול להעניק את האמפתיה, ההבנה והתמיכה למצב וגם לתת כלים פרקטיים להתמודדות יעילה יותר עם המצב.
אחד הכלים שניתנים בטיפול להפחתת החרדה הוא דמיון מודרך, שהמשמעות שלו היא לאפשר לאדם החולה לשהות במרחב אחר, שונה מהחרדות והדאגות. המטרה היא לדמיין חוויה נעימה באמצעות כל החושים כדי לחוות אותה שוב. זה כלי שמאוד עוזר לרגיעה. גם הרפיה נשימתית עוזרת להתמודד עם מתחים ולחצים. אני ממליצה למטופלים שלי להצטרף לקבוצות תמיכה שמפיגות את הבדידות, נותנות תחושה של לכידות ועוזרת להכיר דרכי התמודדות שונים".
הנפש דורשת את שלה
עד לפני כמה שנים היו החולים מסתירים את העובדה שחלו בסרטן. "המחלה" , הם קראו לה. השתיקו את הדיבורים עליה כאילו האבחנה פירושה גזר דין מוות. כיום הרוב כבר לא מפחדים להגיד את המילה, אבל מעידים שלא תמיד הסביבה יודעת להתמודד איתם. "מאז שחליתי, הפכתי לפעילה בקבוצות של חולים", מספרת טיגר בעודה נמצאת ביום כיף עם 50 מחלימות מסרטן. "יש קבוצות תמיכה וקבוצות פייסבוק וקבוצות וואטסאפ. רק אנחנו מבינות אחת את השנייה, אף אחד לא באמת יבין אותנו ואת מה שאנחנו עוברות".
קבוצות התמיכה של האגודה למלחמה בסרטן לא רק מאפשרות מקום מפגש, אלא מאפשרות לחולים להרחיב את החוסן הנפשי שלהם בכלים שונים. "החרדות והפחדים והמחשבות - יש קשת שלמה של נושאים שהחולים מתמודדים איתם", אומרת אורית שפירא, עובדת סוציאלית קלינית, מנהלת מחלקת שיקום ורווחה באגודה . "הרבה פעמים החולים עומדים מול הסביבה שאומרת להם 'תהיו חזקים' ו'יהיה בסדר', אבל המחשבות השליליות קיימות וצריך לעזור להם להתמודד".
ממה הם יותר מפחדים: מהחיים עם המחלה או מהמוות?
"הם מפחדים מהכל. הרבה פעמים המפגש הראשוני עם הסרטן מעלה את המחשבה על המוות. הם לא רואים את ההצלחות והטיפולים המתקדמים. בהרגשה שלך, הדבר הראשון המבהיל הוא המוות. התמיכה הנפשית נועדה להראות להם שהם לא לבד בסרט הזה, שזה לא סוף העולם, שאפשר לחיות עם המחלה. ואז למעשה בוחנים איך אפשר להתמודד עם המחלה ביומיום. הפחדים לא מסתיימים כשהטיפול האחרון נגמר, לפעמים הנפש דורשת את שלה דווקא כשאדם מקבל את האבחנה שהוא בריא. הוא נשאר עם הפחד מלהיות לבד, ובמקרה הזה אנחנו מנסים לעזור להם גם כשהכל נגמר. להשתתף בקבוצת תמיכה יכול להיות תהליך שאורך לפעמים שלוש שנים, לעומת הטיפול הפיזי בסרטן שמסתיים לעתים תוך כמה חודשים. הנפש דורשת את שלה".
קבוצות התמיכה באגודה למלחמה בסרטן הן "קבוצות רכבת", כלומר אנשים יכולים להצטרף ולעזוב לפי רצונם. "את יכולה לפגוש שם אנשים שבהתחלה בקושי רוצים להגיד את השם שלהם, ותוך זמן קצר הם מבינים שיש שם אנשים כמוהם, שמבינים מה הם עוברים. בקבוצה יכולים להבין שהמצב שבו אדם נמצא, גם אם הוא שפוף ומודאג, נמצא בהלימה למצבו הבריאותי", אומרת שפירא.
פעמים רבות, בני המשפחה של חולי הסרטן חוששים שהחולה בדיכאון קליני, אבל המומחים מבקשים לציין שלא תמיד מדובר בדיכאון קלאסי, אלא ב"דיכאון תגובתי" שמגיח בטבעיות כתוצאה מהמצב הרפואי. "חשוב לטפל בו, כמובן, אבל הוא חלק טבעי מהפחד שלנו לסבול, למות או להיות לנטל על אחרים", אומרת אלון.
"הנפש מתכנסת ומורידה הילוך כדי לאגור כוחות ולעזור לעצמה לעלות למעלה", אומרת גם שפירא. "אני מודאגת יותר מהאנשים שאומרים, 'אני חזק ולא מתרגש מהמחלה, החיים נמשכים'. כשאנחנו דוחקים את המחשבות ולא מטפלים בהן, זה לא יעזור, הנפש תדרוש את שלה והשבירה תגיע".
אז למעשה, כל מי שקיבל את הבשורה בדבר המחלה, כדאי שיטפל בנפשו במקביל לטיפול בגופו?
"בהחלט, אין מה לדבר. יש מי שמתאימה לו קבוצה, ואחרים צריכים תמיכה אישית ויש מי שמתאימה לו פעילות אחרת כמו מיינדפולנס, יוגה או מדיטציות. אנחנו רואים את השיפור: איך הם הגיעו לפעילויות ואיך הם יוצאים משם".
"כל החיים אנחנו דואגים לכולם ומזניחים את עצמנו", מסכמת טיגר. "המחלה היא בעיטת התעוררות, שמאותת לנו לאהוב את עצמנו, לשים את עצמנו במרכז ולטפל בעצמנו".