את כל כך יפה, לנוצ'קה", אמרה לי פתאום בקול משונה. "חשבתי להביא אותך לבורסה, שתעבדי איתי". היא עושה צחוק, חשבתי. אולי לקחה איזה סם אחר חוץ מאלה שלוקחת כל יום. "די, אמא, זה ממש לא מצחיק", חייכתי.
אבל אז היא דחפה אותי בחזרה למיטה. היא גם לא חייכה יותר. "את צעירה, את יפה, כרגע אין הרבה בחורות שם, זאת הזדמנות ממש מצוינת", אמרה.
"בשביל מה?", צעקתי וקמתי בעצבים מהמיטה. "בשביל שאהיה זונה כמוך? זה בחיים לא יקרה".
"זה יקרה ועוד איך", ענתה בקול שקט. "אין אפשרות אחרת".
"זה יקרה ועוד איך", ענתה בקול שקט. "אין אפשרות אחרת".
"אבל איך את יכולה לבקש מהבת שלך להיות זונה? מה, אין לך לב?", השבתי. ואז הרגשתי שאני כל כך לבד, שאין מי שישמור עלי בעולם הרע הזה. במילים מצמררות אלה מתארת ליאת אלעזר את הרגע שבו חברתה הטובה לנה, שכבר אינה בחיים, הפכה לזונה בלחץ אמה. בספר חדש שחיברה, "נערות אובדות", היא מגוללת את סיפורה של לנה ודמויות נוספות ומספרת על חייה שלה, כמי שעסקה בזנות ונחלצה מהתחום כשהיא מצולקת לכל החיים.
“כל הנשים בעולם הזנות הן קורבנות”, אומרת אלעזר. “מצד אחד, את לא רוצה את זה. מצד שני, את אומרת לעצמך: ‘במה עוד אני יכולה לעבוד?'. זה כל עולמן. הן מאמינות שזה הייעוד שלהן בחיים. הן לא רוצות, אבל אין ברירה אחרת. בסיפור של לנה, חברתי הטובה, אני מתארת את היחסים בינה לבין אמה, שהייתה זונה ודרדרה אותה לזנות בכוח בגיל צעיר. היא נכנסה להריון ולקחו ממנה את התינוקת. בינתיים לנה מתה מסמים ואמה נרצחה. גיבורים נוספים הם זוג נרקומנים, בני 40 פלוס. האישה הייתה הכי קשוחה, שלטה ברחוב, או נהג מונית שסרסר בבחורה תמימה. וכמובן הסיפור האישי שלי. נשים סביבי נדקרו, נאנסו ונרצחו כל הזמן וכולם המשיכו הלאה כאילו כלום. כל אירוע כזה נחשב בעיני הרשויות כתאונת עבודה. ככה קראו לזה. הדימוי העצמי שלך כל כך נמוך, שאת לא רואה בזה פשע יותר”.
הייתי אטרקציה
אחרי 15 שנה בעולם הזנות, מקבלת אלעזר החלטה להיחשף בשמה המלא ולהוציא לאור את הספר על אודות חייה ותעשיית המין של שנות ה־2000 בישראל. כילדה למשפחה לא מתפקדת, כלשונה, היא מצאה עצמה במכונים ומאוחר יותר ברחובות. ספגה אלימות קשה, ניכור חברתי ולבסוף גם אשפוז בגהה. בימים אלה היא מגייסת כסף בהדסטארט בקמפיין מימון המונים, במטרה להוציא את הספר לאור.
“התחלתי בטרמפים בחינם”, היא מספרת. “שכבתי עם אנשים שהסיעו אותי. אני אפילו לא יודעת למה, טעות גדולה. חיפשתי אהבה וכסף. בגיל 18 הגעתי למכון הראשון, על ידי מישהו שאמר לי שחבל שאני נותנת בחינם. הייתי אטרקציה כי הייתי הכי צעירה. עשיתי המון כסף. אלפים. קיבלתי כעשרה לקוחות ביום. את הבעלים לא ראינו אף פעם. הייתי מאוד תמימה, אהבתי לקרוא ספרים, אהבתי אמנות ומוזיאונים. הייתי חנונית. הגעתי למקום כזה כי הייתי פתי, האמנתי לכולם”.
אביה נקלע לחובות וברח מנושיו מעיר לעיר. האם הייתה דיכאונית. היא עצמה סבלה מהפרעות אכילה. לאורך ילדותה הרגישה לא רצויה וחיפשה בית ושייכות. במכון שבו עבדה, הציעו לה גם קורת גג.
“נשארתי שם חצי שנה ואז עברנו למכון אחר בבורסה ברמת גן", היא מספרת. "בגיל 19 סילקו אותי משם כי לא השתמשתי בקונדום לפעמים. לא הבנתי שזה כל כך נורא. בדיעבד, ברור לי שזה נבע מחוסר אכפתיות לקיום שלי. לא היה אכפת לי אם אחיה או אמות. הדימוי העצמי שלי היה נמוך מאוד”.
משם אלעזר התגלגלה בין מכונים בערים שונות. עדיין ילדה תמימה, לדבריה, שטרם הפנימה את גודל הצרה שאליה נכנסה. “המכון בחיפה גרם לי לטראומה של ממש”, היא נזכרת. “זה היה מקום של נשים ממורמרות ומבוגרות מאוד וחטפתי כל הזמן מכות מהן. הייתי עדיין ילדה ודיברתי איתן על אהבה וחלומות ושאיפה להתחתן עם מישהו שיאהב אותי. זה חרפן אותן, ובכל פעם שדיברתי על זה הן היכו אותי כדי שאשתוק”.
כשנה לאחר מכן היא חזרה לבורסה ברמת גן. “מישהו הביא אותי לעץ בכניסה לבורסה, בפינה של אזור תעשייה קטן, ואמר לי: ‘תעמדי פה ותבקשי 70 שקל'", היא מספרת. "ואני מיד ביקשתי 50 שקל, כי חשבתי שאין מצב שאני שווה 70, ונראיתי טוב: בת 23, בלונדינית עם שיער ארוך. יכולתי לבקש גם 100 שקל, אבל הדימוי שלי היה כל כך נמוך שלא הרגשתי שווה משהו. גם המשטרה רצתה לסלק את הבנות בתקופה ההיא. השוטרים אספו אותנו בניידות וזרקו אותנו בצמתים אחרים”.
לאורך השנים, אלעזר הרוויחה מספיק כסף והחזיקה דירה בנתניה, אבל בספר היא מתארת את המשמעות של עבודה בבורסה או בתל ברוך: אלימות קשה, חרדה, כל לילה מחדש. “את נכנסת לרכב ולא יודעת מתי תצאי”, היא מסבירה. “עשר דקות שאת רק מתפללת שייגמר כבר. פעם הייתי עם קבוצת נערים ואחד מהם לא היה מרוצה. ברחתי לקיוסק והוא דקר אותי בכל הגוף במברג. החברים שלו זרקו עלי לבנה. ירד לי מלא דם. עברו שוטרים בניידת, שאלו מה קרה ואם אני רוצה אמבולנס. זהו. לא התעניינו אם אני רוצה להתלונן, לא רדפו אחריהם. היינו אנשים סוג ז'. הייתי עדה לאונס קבוצתי ולהתעללות בבנות שאושפזו אחר כך, למכות ברחוב. ככה זה היה לפני 20 שנה. לאף אחד לא היה אכפת מאיתנו. לפעמים הגיעו מתנדבים מיופייפים לחלק קונדומים”.
נשים שעבדה איתן לא נמצאות היום בין החיים. “מתים מאוד מהר בעבודה הזאת”, אומרת אלעזר. “הרוב מתות מסמים או מרצח”.
אבל בשלב מסוים היא החליטה להיאבק והתנתקה מהזנות. “מישהו שמר עלי מלמעלה שלא אפול לסמים ושגם אצא מזה”, היא אומרת. “שאלתי את עצמי עד מתי אעבוד בזה. אני לא בת 20. התחולל בי מאבק פנימי. הנפש דרשה תאריך. ב־1 בינואר 2009 חתכתי, אין יותר זנות. בהתחלה עבדתי עם קשישים, כי חששתי שיזהו אותי. היו כמה מקרים שזיהו אותי וקראו לי בשם הקודם שלי, סיון, וזה הטריף אותי. כל מקרה כזה החזיר אותי אחורה”.
כיום, בגיל 45, אלעזר מתגוררת עם בן זוג ועובדת כקופאית בסופרמרקט. הוא מכיר את עברה ומקבל אותה כפי שהיא. הם מאושרים מאוד, לדבריה, אבל על ילדים היא לא מוכנה לשמוע. “אין לי מחשבות על ילדים. יש לי גנים מקולקלים ואני לא רוצה להעביר אותם הלאה”, היא אומרת, “הפגיעה היא בכל כך הרבה מישורים. יש לי עד היום בעיה לשמוע גברים מדברים מרחוק. אני לא יכולה לשבת ליד גבר באוטובוס. גבר עבורי הוא משהו מלוכלך, מטונף. המוח שלי כבר בנה את זה ככה וקשה לשנות את המצב. הגוף והנפש לא בנויים לעבודה בזנות. זה לא נורמלי. אז את מתנתקת, אבל אחרי שנים זה חוזר אלייך ואת מבינה את עוצמת הפגיעה בנפש”.
בור ללא תחתית
היא מבקשת לגייס 23 אלף שקלים בקמפיין ההדסטארט כדי שהספר יראה אור. כרגע הסכום עומד על 9,600 שקלים. היא מקווה שאנשים יתרמו ויקנו את הספר למען הנשים במעגל הזנות. היא מבקשת לשנות סטריאוטיפים, למשל שנשים בוחרות בזנות ומתעשרות מהמקצוע. לדבריה, הספר בא לתקן את ההנחות המוטעות הללו, לספר את האמת המכוערת ולתאר את המצב הנפשי שאליו נקלעות נשים שעוסקות בתחום.
“שום אישה לא יכולה להישאר בריאה נפשית בעבודה הזו”, היא אומרת, “אף אישה לא בנויה לשכב עם 30 גברים ביום. עד היום אני לא תופסת איך עשיתי את זה. ברגע שאת בפנים את לא רואה בזה משהו נורא, אבל אחרי כמה שנים, כשאת יוצאת משם, פתאום יש טראומה. את מתעוררת ומבינה כמה זה מעוות וחולני. חשוב שנשים יפנו לעזרה, ויש המון ארגונים שיכולים לסייע. זה לא כמו פעם. אם מישהי רק חושבת על זה, אני אומרת לה לא להתחיל אפילו. לא להגיע לעולם הזנות, כי זה בור ללא תחתית. זה משהו שנשאר איתך לכל החיים”.