מרכז אדוה מפרסם היום (ראשון) את הדוח השנתי של חוקריו - “תמונת מצב חברתית”. בדוח, שחובר על ידי ד”ר שלמה סבירסקי, אתי קונור־אטיאס ואביב ליברמן, יש נתונים המלמדים כי מספר המפרנסים במשקי הבית אומנם גדל במרוצת שני העשורים האחרונים, אך ישראלים רבים מדי נאלצים להסתפק בשוק עבודה שאינו מחלץ אותם מהכנסה נמוכה ומרמת חיים נמוכה. 
 
“החברה הישראלית משוועת לפיתוח כלכלי מאוזן של כל חלקי הארץ וכל חלקי האוכלוסייה, להרחבה משמעותית של הרובד הבינוני, להרחבת הנגישות להשכלה גבוהה ודיור ציבורי אוניברסלי בשכירות לטווח ארוך, למימון מדינתי של שירותים רפואיים מלאים, ללא צורך בביטוחים משלימים ופרטיים ועוד”, אומרים החוקרים.
 
מנתוני הדוח עולה כי בין השנים 2000־2017 גדל מספר המפרנסים בעשירון התחתון ב־65%, בעשירון השני ב־56%, בעשירון השלישי ב־54% ובעשירון הרביעי ב־43%. גם משקל ההכנסה מעבודה בקרב משקי הבית גדל בשנים אלה בעשירונים 1־7, ובעיקר בשני העשירונים הנמוכים ביותר. בעשירון התחתון עלה משקל ההכנסה מעבודה מ־31.7% ל־52.3%, ובעשירון השני – מ־47.9% ל־60%. הגידול משקף עליית שכר, כמו העלאת שכר המינימום והשפעה של תוכנית מס הכנסה שלילי ושל התוכניות השונות לעידוד התעסוקה, אבל הוא משקף בעיקר את הגידול במספר המפרנסים במשקי הבית.
 

עד כאן הנתונים החיוביים, שגם הממשלה היוצאת הייתה שמחה בהם ועוצרת את המדידה כאן. אבל חוקרי אדוה מצאו כי אף שהגידול במספר המפרנסים העלה במעט את ההכנסה של משקי הבית, לא היה בו די כדי לשנות באופן מהותי את סולם ההכנסות. רבים מהמפרנסים החדשים נקלטו בענפים ובעיסוקים נמוכי שכר ו/או במשרות חלקיות. למשל, בענפי שירותים כדוגמת מכירות, מלצרות, מטפלים סיעודיים, מאבטחים וכיו”ב. שיעור גבוה של עניים נרשם בקרב עובדים ועובדות בענפים כדוגמת בינוי ותחבורה – 22.5% ו־12.2%, בהתאמה. 
 
זאת ועוד, הממשלה היוצאת מתגאה בכך שמדד הג’יני (מדד אי־השוויון והפערים החברתיים) המעודכן ביותר שפרסם המוסד לביטוח לאומי לשנת 2017, מייצג ירידה של 1.6% לעומת 2016, והוא הנמוך ביותר זה כשני עשורים. עם זאת, אי־השוויון בישראל עדיין גבוה מזה של רוב הארצות החברות בארגון OECD של המדינות המפותחות בעולם, והוא בא לידי ביטוי גם בפערי ההכנסות. 
 
אחרי שלוקחים בחשבון את הנתונים של העלייה במספר העובדים במשק בקרב העשירונים התחתונים, נמצא שב־2017 ההכנסה החודשית הממוצעת ברוטו של משק בית שבראשו שכיר/ה בעשירון העליון עמדה על 60,484 שקל בחודש, פי 12 מההכנסה המקבילה של העשירון התחתון, שעמדה על 5,079 שקל. שני העשירונים העליונים קיבלו יחד 3% מכלל עוגת ההכנסות של משקי הבית שבראשם שכיר. התפלגות זו כמעט לא השתנתה בעשור האחרון.
 
“מהדורה זאת של הדוח רואה אור ערב בחירות. לכאורה, בימים שכאלה אמור להתקיים דיון ציבורי ער ביעדי המדיניות הציבורית. למרבה הצער, לא כך הדבר. הרשימות השונות ממעטות לעסוק בסוגיות של מדיניות בכלל ושל מדיניות חברתית־כלכלית בפרט. אנו מקווים שהנתונים המוצגים להלן יסייעו לכל הרוצה לדון בסוגיות אלה”, אומר ד”ר שלמה סבירסקי, המנהל האקדמי של מרכז אדוה. 
 
“שוק העבודה, כפי שהוא כיום, אין בו כדי לאפשר לכל הישראלים רמת חיים נאותה, זאת כיוון ששורר בו פיצול עמוק, בין אומת סטארט־אפ צרה לבין פריפריה רחבה. על המדינה להוביל מהלך של פריצה מתוך גבולות אומת הסטארט־אפ ולהשקיע בפיתוח כלכלי מאוזן של כל חלקי הארץ וכל חלקי האוכלוסייה”.
 
לפי הדוח, למרות ירידה באי־השוויון בהכנסות בין גברים לנשים, ישראל עדיין קרובה לתחתית דירוג המדינות המפותחות בהיבט זה. הפערים בשכר בין קבוצות מוצא עדיין מטרידים, כשבראש טבלת השכר ניצבים גברים אשכנזים עם שכר ממוצע של 16,961 שקל בחודש, לעומת גברים מזרחיים עם 13,291 שקל. עוד עולה מהדוח, כי גברים יוצאי אתיופיה מרוויחים בממוצע 70% מהשכר ביחס לאחרים. במגזר הערבי נמצא כי גברים ונשים מגיעים לכשני שלישים משכרם של היהודים.
 
כמו כן, 28.3% ממשקי הבית אינם בעלים של דירה. רובם ככולם פונים לשוק השכירות הפרטי, המאופיין ברגולציה רופפת ביותר. שיעור הגרים בשכירות בקרב כלל משקי הבית עלה מ־24.3% ב־1997 ל־27.9% ב־2017. ההוצאה של משקי בית על ביטוחי בריאות פרטיים, תרופות וטיפולים, עלתה מ־4.6 מיליארד שקל בשנת 2000 (במחירי 2017) ל־13.9 מיליארד שקל ב־2017.