הפיגוע בדולפינריום: "ממשפחה של חמש נפשות, הפכנו להיות שניים"

"חודש שלם אחרי הפיגוע היינו עם הדלת פתוחה בבית, לא האמנו שהן לא יחזרו. חשבנו שהן הלכו לרקוד ועוד רגע הן נכנסות", כך מתארת אלה נמילוב אימן של ילנה (18) ויוליה (16) ז"ל שנרצחו בפיגוע במועדון ה"דולפי" במתחם הדולפינריום בתל אביב בשנת  2001. "זה היה יום שישי" נזכרת אלה ביום האחרון בו הייתה עם שתי בנותיה. 

"שבוע לפני כן, ב-25 במאי היה יום ההולדת של יוליה, החלטנו שנלך לשוק הכרמל כדי לקנות להן בגדים חדשים למסיבה בערב. קנינו בגדים, קנינו נעליים וחזרנו הביתה. קנינו בגדים פשוטים, לא כאלה יקרים, הן גם לא רצו מעבר. לי היה קשה עם משכורת אחת ופנסיה של אמא שלי לקנות כל מה שרצינו. הייתי עושה מנהג בכל חודש הייתי קונה משהו לאחד משלושת הילדים. הפעם החלטתי לקנות לכולם. אחת קיבלה חולצה, השנייה מכנסיים והבן שלי הקטן עוד משהו ונהנינו מאוד באותו היום. היה יום מאוד שמח".

הם עלו לארץ בשנת 1995, "זה היה לפני ראש השנה והיה חם מאוד", נזכרת אלה. היא, שלושה ילדים ואימה הפנסיונרית. "היה לא קל עם השפה בהתחלה אבל מצאתי עבודה והילדים התחילו ללמוד באולפן והיה טוב". ילנה הייתה בת 12, יוליה בת 10 ואלכס בן 9. אלה מספרת על שתי בנות מיוחדות שהיו שונות אחת מהשנייה כמעט בכל. 

"הן היו אחרת אפילו במראה, יוליה, הבת האמצעית, הייתה קצת שחומה עם עיניים חומות ושיער שחור. ממש לא נראית רוסיה, היא נראה כמו תימנייה אני לא יודעת מאיפה זה אבל ככה היא נראתה, יפה מאוד. ככה יצא מהאלוקים. הייתה מאוד שובבה, מאוד אנרגטית. האהבה שלה הייתה תפירה, היא הייתה תופרת לבד, אבל החלום שלה היה להפוך להיות ספרית, מעצבת שיער,  בגלל זה אחרי כיתה י' העברתי אותה מבית הספר "שבח" ל"מפתן אלון" שם הייתה מגמה של ספרות. אני הייתי הדוגמנית שלה, היא הייתה עושה לי צבע בשיער וכשהייתי חוששת היא הייתה אומרת 'אמא אל תדאגי', היא הייתה ילדה שובבה כזאת".

על ילנה, הבת הבכורה מספרת אלה כי הייתה כמעט 180 מעלות מאחותה. "מבחינה חיצונית היא היא הייתה בלונדינית עיניים כחולות, יפות, גוף בהיר, היא הייתה גבוהה. מבחינת התנהגות היא תמיד הייתה מנומסת ושקטה, תמיד עם חיוך. המורים מבית ספר מזכירים לי עד היום כשהייתה נכנסת לכיתה זה תמיד היה עם חיוך. היא למדה ב"שבח" היא רצתה להיות אשת עסקים. היא חיכתה מאוד ללכת לצבא, היא קיבלה כבר ספרים ועוד התלבטה לאן כדאי לה ללכת".

אלה נזכרת בשעות האחרונות שלהן ביחד ואומרת שבדיעבד קרו דברים שהכינו אותה לפרידה מהן. "ביקשתי מהבנות שלי כמה פעמים שימדדו את השמלות שלי. הבאתי כמה וכמה שמלות מרוסיה שכבר היו קטנות עליי ותמיד רציתי שימדדו אותן ותמיד הן אמרו לי שאין להן זמן ופתאום הן הסכימו", נזכרת אלה, "הן לבשו אותן, אחת ירוקה ואחת כחולה ואז הן התחילו לרקוד ופשוט להיות שמחות חבל על הזמן. פתאום, עשיתי מה שאני לא עושה בדרך כלל, החלטתי לקחת את המצלמה ולצלם את הרגע השמח הזה, אולי זה היה סימן. צחקנו, הן רקדו עשו כל מיני פוזות ואחר כך הן יצאו לדיסקוטק".

בשעה 22:00 יצאו יוליה וילנה לכיוון מועדן ה"דולפי", "הן אמרו שיחזרו בשעה 5-6 בבוקר, כרגיל"' בשעה 23:37 הגיע מחבל מתאבד לפתח המועדון, נצמד לקבוצת הצעירים שהמתינה להיכנס פנימה ופוצץ את עצמו, 21 בני אדם, מרביתם בני נוער נהרגו בפיגוע. "החלטתי לצאת לטיול עם חברים", מספרת אלה, "לא זוכרת לאן נסענו והדלקנו רדיו וברדיו שמעתי. זו הייתה תקופה של פיגועים, ושמעתי שהיה פיגוע, שאלתי איפה? "בתל אביב בחוף", מה זה בחוף? ברגע הזה הלב שלי התחיל לדפוק. לא אמרו ישר שב"דולפי". 5 דקות אחרי אמרו בדולפי ואז זהו, לא ידעתי מה לעשות, איבדתי את עצמי. הם הלכו לחגוג את היום הולדת של יוליה, באותו היום היא קיבלה את תעודת הזהות". 

בשלב הזה מנסה אלה להשיג את בנותיה בפלאפון ולא מצליחה, החברים מציעים לנסוע למתחם אבל היא מחליטה לעבור בבית ולקחת את הבן הקטן, אלכס. "נסענו לשם, לא אמרתי לאמא שלי כלום, כשהגענו זה כבר היה מאוחר מדי הכל כבר היה נקי. לא הבנתי מה אני אמורה לעשות עכשיו. אמרו לי לנסוע לבית חולים, היינו באיכילוב ובוולפסון, עברתי על התמונות של הפצועים על הרשימות. הן לא היו שם. אז אמרו לי סעי לתל כביר. אני בכלל לא ידעתי מה הם אומרים לי, לא ידעתי מה יש בתל כביר, רק ידעתי שיש שם בית סוהר. הגענו באמצע הלילה לשם, התחלתי לתאר להם את הבנות שלי, את הצמידים ברגליים שהיו להן, סיפרתי להם שעשיתי ליוליה שתי צמות יפות ושלילנה היה לק בצבע ירוק שלא אהבתי. אחרי חצי שעה הראו לי אותן".

אלה כועסת על עצמה שלא נפרדה מהן עד הסוף. "הייתה גם אפשרות להיכנס ולגעת בהן אבל לא יודעת למה, לא נכנסתי. אולי פחדתי, הייתי בטוח בהלם. עכשיו אני חוזרת 18 שנה אחורה ולא יודעת למה לא נכנסתי. לא האמנתי עד הסוף, ביקשתי שיראו לי את היד של ילנה שבאה עם הלק הירוק. ביקשתי שיתנו עוד משהו סימן. פשוט לא הצלחתי להאמין", מספרת אלה כשקולה נחנק, "הפנים שלהן היו בסדר, אמרתי שם לאנשים הן שלמות! תראו! אבל אז אמרו לי שהן חטפו את הרסיסים בבטן וברגליים".

אלה ובנה אלכס חזרו הביתה בשעה שבה היו אמורות הבנות לשוב. "אמא חיכתה להן ואז סיפרתי לה, היא התחילה לבכות, כל השכנות הגיעו, היא גידלה אותן ממש, אני הייתי כל הזמן בשתיים או שלוש עבודות כדי להצליח לפרנס את המשפחה. אמא שלי השתנתה לגמרי אחרי היא כבר לא הייתה אותה אישה חזקה שהיכרתי" שנה לאחר מכן חלתה אמא של אלה סבתן של יוליה וילנה "היא נכנסה לניתוח לב פתוח ולא יצאה ממנו בחיים. הרופא אמר לי שהלב שלה היה כמו סמרטוט. ברור לי שהמוות של יוליה וילנה השפיע עליה מאוד".

ממשפחה בת 6 נפשות בתוך שנה נותרת אלה עם בנה אלכס לבדם. "החלטתי שבשביל הילד שלי אני חייבת לקחת את עצמי בידיים וככה עשיתי. לא יכולתי אחרת".

הערב אלה תשתתף בטקס זיכרון מיוחד ליהדות התפוצות שכולו באנגלית ומתורגם סימולטנית לרוסית, ספרדית וצרפתית וישודר בשידור חי ברחבי העולם לקהילות השונות ובבתי הספר היהודיים. ייחודו של הטקס הוא בשימת הדגש על היהודים שהגיעו שעלו לישראל או לחיילים בודדים שנהרגו במהלך שירותם או בפעולות איבה. הטקס מתקיים על ידי ארגון "מסע" מטעם הסוכנות היהודית וייקחו בו חלק 6000 צעירים יהודים וראשי קהילות מרחבי העולם. מנכ"לית ארגון מסע, לירן אבישר בן-חורין, מסרה: "הטקס מאפשר לצעירי התפוצות להיות שותפי אמת במעמד שהוא בעל משקל אדיר בחייה של החברה הישראלית. הטקס, במתכונתו הייחודית, הפך במרוצת השנים למעמד זיכרון מרגש בו יהודי התפוצות מרכינים ראש יחד עם כל עם ישראל לזכר הנופלים".

בסיום השיחה אני שואל את אלה האם היא כועסת על מדינת ישראל שבגבולותיה היא איבדה שתי בנות. "ממש לא כועסת, המדינה נתנה לנו הרבה, המדינה לא אשמה, ממש לא אשמה", היא מבהירה ומפתיעה, "אני מאוד מאוד מודה למדינת ישראל היא נתנה לנו עבודה, כסף, חברים, לימודים אף מדינה לא נותנת ככה. היא קיבלה אותנו מאוד יפה".

"מי ידע שהמחבל יגיע לדיסקוטק? אני תמיד אמרתי לילדים 'אל תיסעו באוטובוס, תלכו ברגל, כדי שחלילה לא תהיו בפיגוע'. גם בערב שהם היו באים לעזור לי לנקות את המשרד באחת העבודות שלי היינו חוזרים ברגל ורואים את האוטובוסים ריקים. מי ידע שזה מה שיקרה? אני לא כועסת".