החוב של ישראל: סיפורו של סוכן המוסד ראובן פלפול נחשף

הנשק הסודי: באחד מלילות חנוכה 54' עמד משה שרת על בימת בית העם ברחובות. כשקולו מתמודד עם פיצוצי שמיים בליל זלעפות הזמין אליו את מר ראובן פלפול. מהקהל עלה איש רציני, לבוש בחומרה וללא רבב. פפיון עיטר את גרוגרתו, חליפתו הייתה טרזנית. שערו המתדלדל היה מסורק לאחור, חושף מצח עגול. בחזותו המרשימה היה משהו לא רחובותי, סותר את החולצות הלבנות עם הצווארון הפתוח על הז'קטים הדוביים של הפרדסנים. שרת לחץ בחום את ידיו של פלפול, העניק לו תעודת הוקרה מטעם ממשלת ישראל ואמר לרחובותים: "מדינת ישראל חייבת הרבה מאוד לאיש הזה, אך לצערי אינני יכול לדבר על כך". באולם היה גם יוסי נחמני, אז בן 12. הוא סיפר לי על ההתפעמות, התימהון ובעיקר הרחרחנות שאחזה בשומעים: מי היה ראובן פלפול? ועל מה הטריח עצמו ראש הממשלה השני לרחובות כדי לכבדו?
 

שמו של ראובן פלפול הגיע אלי לראשונה הודות לחברי מילדות פרופ' עמיקם נחמני, אחיו הצעיר של יוסי. הצעתי לו את "נחל קופר" של אלן מורהד, על המאבק של ראשוני המתיישבים במדבר האוסטרלי. עמיקם כתב בתשובה: "אשמח לקוראו ולהחזירו, בזמנו גר ברחובות מישהו שהשאיל ספרים ובלבד שלא יחזירום. שמו היה רודולף פלפול, נולד בקהיר, כחייל בלגיון הזרים לחם נגד הנאצים, אותות הצטיינות, עו"ד במשרד בקהיר שטיפל בענייני חברת הנפט Shell, הבריח ארצה המיפוי הסיסמי של שדה חלץ, נמלט ארצה בעור שיניו עם גילוי 'עסק הביש', הצטרף לשירות החוץ והיה קונסול ראשון של ישראל באדיס אבבה". 
 

את הסיפור הזה שמעו האחים מפי אביהם שטיפל בפרדס של משפחת פלפול הסמוך לשלו. מעבר לעסקים, ברית של אאוטסיידרים הייתה כרותה בין אבינועם נחמני לראובן פלפול. פרדסני רחובות הביטו בעין עקומה על האיש עם ה־finesse (עידון) הצרפתי שנקלע למושבה. אבינועם נחמני נולד אומנם ברחובות, היה נואם סוחף ומראשי איכריה, אבל כאיש ספר מובהק, כמי שהיה אחד משני הבנים שנשלחו מרחובות לגימנסיה הרצליה, הגיע אל הטורייה בגלל מחויבות לנכסי הקרקע המשפחתיים. הוא התקשה לקושש סיפוק אינטלקטואלי אצל מי שרחב עולמם כרוחב גומת התפוז. ראובן פלפול היה לגביו לא רק מקור לסיפורי ריגול אלא גם שותף לדיון ערני על "אנה קארנינה".

ביקשתי לשרטט פרופיל אך יצאה לי סקיצה. פעילותו המודיעינית של ראובן פלפול התרחשה בקצה הדרך של המדינה שבדרך וגלשה לשנים הראשונות לקיומה. אלה היו ימי החשאיות והדממה. תקופה שבה הסתירו, למשל, את מספר החללים בקרב תל מוטילה. אבל גם מטיוטת דמותו של פלפול עולים קווים של אדם עז, פטריוט ללא פשרות, סוכן שפעל בלא הוראות ברורות, בלא שולחים מוגדרים. עווית היסטורית ב־15 במאי 1948 הזניקה את ראובן פלפול ממעמד של אספן מודיעין לראש רשת ריגול במדינת אויב. 

אבל לפלפול היו גם חיים מחוץ להיסטוריה. הוא העריץ את אייזק שטרן, אהב ללגום דרמבוי צלול, הקפיד שליד הכוסית ימתינו המקטרת או הסיגר, ידע להביט לאישה בעיניים ולשגר אליה את חץ המחמאה הממיסה. ומלאה חצים אשפתו. “גבר כובש שעולמו שחור־לבן", תיארה אלמנתו ענת, “קיצוני מאוד, אינטליגנציה בשמיים, מזל עקרב 'פר דפינישן'". הוא גר על הנילוס, אך נפשו נדדה לגדות הסן. נזקק לצרפת ולתרבותה על בסיס יומי. לוחם ורומנטיקן. אהב כבודלר, חי כליגיונר. שירותו בלגיון הזרים במלחמת העולם השנייה גיבש תודעה ציונית, אבל פלפול לא הרבה להתפלש בזיכרונותיו. מסך הברזל שהוריד על ההרואיקה הפרטית מסביר את נפקדותו מהזיכרון הלאומי. גם בראיון שנעשה איתו עשרות שנים אחרי וישולב בהמשך, דיבר טלגרפית וסירב להקלטה. “איש הסוד והחידה", חרוט על מצבת הבזלת השחורה ברחובות. 

בשלהי המאה ה־19 עלו מקייב ומאודסה ורה קזרנובסקי ומרדכי (מרקוס) פלפול. היא הביאה כנדוניה כרם שנקנה עוד ברוסיה, הוא פרדס ברחובות. לאחר שסיים את "מקווה ישראל" במחזור הראשון או השני, הם התחתנו, כנראה ביפו. מרדכי קיבל עבודה ביקב של ראשון לציון, בניו נולדו באחת הדירות שכרמל מזרחי הקצתה לעובדיה. פסקל יהיה רופא נערץ בבית שמש, וז'אק יהיה מהנדס שיחיה בפריז ולעולם לא יראה את הארץ. ב־1911 נשלח מרדכי פלפול לקהיר כנציג כרמל מזרחי. הטיפול בפרדס - על שטחו מתנוסס כיום המאיץ של מכון ויצמן - עובר לידי מרדכי נחמני ואחריו לידי בנו אבינועם. כ־50 שנה תדאג משפחת נחמני לפרדס פלפול. 
 

רודולף פלפול נולד בקהיר ב־29 באוקטובר 1910. "זאת הייתה שבת", מדגישה אלמנתו ענת, בעלת תשובה. ילדותו עוברת עליו בין הורים שדיברו ביניהם יידיש לבין מטפלת שתקשרה איתו בלדינו. הנער עצמו מתמכר לדף יומי ממילון לארוס. 

כשהוא יוצא ללמוד משפטים בסורבון, שפתו של וולטר כבר מאירה לו פנים. הסטודנט כותב לשבועון הסאטירי "לה קנאר אנשנה", ובשובו לקהיר הוא מתמנה לשליח “ל'אורור" במצרים. במקביל מצטרף עו"ד פלפול ל־L.I.C.A (Ligue Internationale Contre L' Antisemitisme) בקהיר. הוא מתמנה לדובר הליגה נגד האנטישמיות ומייסד חוג ציוני. בדצמבר 1940 פניו של רודולף פלפול למלחמה. הוא מבקש להתגייס ל"דמי" (demi), מחצית הבריגדה ה־13 בלגיון הזרים שנענתה לדה גול והצטרפה לצרפת החופשית. "אבל על נתין מצרי נאסר להתנדב לשרת", סיפר כעבור שנים לדוד (ויקו) ברסי ושלמה ברד מ"יד טבנקין". פלפול מתעקש. טוען שהינו אזרח עותמאני, שכן אביו הגיע בראשית המאה שעברה בשליחות יקבי ראשון לציון לקהיר. הוא מזייף מסמכים מתאימים ומגויס עם אחיו ז'אק לאותה יחידה. בנו של ז'אק ישרת בצבא צרפת באלג'יריה ויאבד את מאור עיניו במלחמה במורדי פ.ל.ן. 

בינואר 1941 יוצאים המתנדבים לגמבוט שבגבול המדבר הלובי, עוברים אימונים מפרכים תחת מפקד ה"דמי". כשהיא מראה לי את ה"קארט דה קומבטאנט", תעודת הלוחם של בעלה, אומרת ענת: “הליגיונרים הם עם מטורף". הוא סיפר לה איך גנבו תרנגולות, איך הפיקו אלכוהול מקליפות תפוזים ותפוחי אדמה, איך בישלו גרביים במרק כדי להסמיך אותו. כשביקשו לקחת פסק זמן משדות הקטל היו הליגיונרים יצירתיים במיוחד. הצמידו תפוז לברך, חבשו וזכו בגימ"לים בגלל נפיחות מייסרת. 

רודולף פלפול הריח מוות בקרבות נגד לגיונות רומל בלוב, בתוניסיה, באיטליה ובצרפת. במיוחד זכר את הנסיגה האמריקאית מול המתקפה של המרשל פון רונדשטאט. “באותו זמן הייתי תותחן נגד שריון", גילה למדור “מדינאי ישראל" של “מעריב" (22.2.62), “היינו שישה איש אחראים להפעלת תותח. שלושה נהרגו, ואנו - שלושת הנשארים - המשכנו לירות למרות שהיה חם מאוד מסביב. יריתי על כל מה שראיתי". 

בשובו מהמלחמה הוא מתקבל למשרד עורכי דין קהירי שמייעץ לחברה האנגלית־הולנדית Shell וגם מתחתן. מהנישואים האלה תיוולד בתו מיה, שתשרת בצה"ל. לאחר שתינשא ללא יהודי מקנדה, יישב עליה אביה שבעה. השנה היא 1947, ויולנד הרמר מבקשת מפלפול סיוע באיסוף מודיעין בשליחות המחלקה המדינית בסוכנות היהודית. את הרמר גייס משה שרתוק עם הקמת “הליגה הערבית" שנתיים קודם לכן. הרמר היא גברת חדה, יפה, מפזרת סביבה רסיסי קסם. אלמנה מבעלה השלישי, שמחזיקה בדרכון דרום אפריקאי. את הכינוי “מאטה הארי של המזה"ת" הדביקה לה מזכירתה אורה שוייצר, אז קלרט צוקרמן.

קשריה של הרמר מסתעפים לחצר המלך פארוק, ולמרותה סרים גם סוכנים ערביים. דוחות סודיים של הליגה הערבית מגיעים דרכה לירושלים לעיני שרתוק וראובן שילוח, שיקים את המוסד ב־1951. לפני שהיא מכניסה את פלפול עמוק לעניינים, היא לוקחת אותו אל אשר בן נתן בפריז. בן נתן, “ארתור היפה", הינו שליח המוסד לעלייה ב' ומפעיל זרוע המודיעין באירופה. הוא מחליט לגייס את עורך הדין הקהירי, וכך הוא מנמק באוטוביוגרפיה “החוצפה לחיות: פרקי חיים" (הוצאת משרד הביטחון): “לפלפול היו קשרים שאפשרו נגישות לידיעות חשובות על הנעשה במצרים. קבענו דרכים סמויות וקוד קבוע שבו ידווח לנו". 

בשובם לקהיר המצרים כבר על הזנב של הרמר. ידידותה ההדוקה עם שגריר שוודיה מעוררת את חשדם שהוא מקור מבעבע שלה. על פי דרישתם מוחזר השגריר לשטוקהולם. הרמר נעצרת, לוקה בסרטן העצמות בבית הסוהר, מגורשת לצרפת, ממשיכה לארץ, מתקבלת למשרד החוץ ומתה מסרטן ב־1957. מיד לאחר מעצרה עוברת הרשת לפיקודו של רודולף פלפול. “דין", כשמו המחתרתי, הוא עכשיו קודקוד ש"י (שירות הידיעות) במצרים. ביום הכרזתה של מדינת ישראל הוא מכנס במשרדו את הפעילים המרכזיים של המחתרת הציונית. מתדרך אותם כיצד לאסוף ידיעות במצב שלא היה כמותו.

בראשית הייתה הציונות חוקית במצרים, אך לאחר כ"ט בנובמבר חשו המצרים שמשהו חדש מתחיל. לתביעתם מסרו ראשי התנועות הציוניות את שמות פעיליהן. רק שליח השומר הצעיר אלי פלג חושד ומתחכם. הוא מעביר לשלטונות המצרים את שמות בני הנוער שלא היו בני מעצר. את הבוגרים נייד מהמועדונים לפעילות בבתים. ב־15 במאי 1948, כשמאות פעילים יהודים נעצרו, נותרו אנשי השומר הצעיר בחוץ. איתם גם פלפול שלא הופיע ברשימות של אף ארגון ציוני. “הם החזיקו את הקהילה בידיים", אומרת רות קמחי, שהדוקטורט שלה היה לספר של 850 עמודים דחוסים, ידעניים ושמו “ציונות בצל הפירמידות" (הוצאת עם עובד). 

באותם ימים גם התפרק ארגון ההגנה, שהיה אחראי להגנה עצמית, ושליחיו שבו לארץ. את מקומם תפסו אנשי השומר הצעיר, שהמשיכו לחנך צעירים לעלייה וגם עזרו לפלפול בנושא המודיעיני. “היינו אוספים אינפורמציה מהקשרים שהיו לנו עם אנשי צבא, עם האנשים בחלונות הגבוהים על העומד להתרחש, על המצב הכלכלי", סיפר איש התנועה אמיל קסטל בעדות שהעבירה לידי ד"ר קמחי. “בחגים המיוחדים בהם היו תמיד מצעדים, היינו מתפזרים לכל אורך המצעד כשלכל אחד מאיתנו תפקיד, אחרי הדרכה (...) בסוגי הנשק השונים וסוגי החילות השונים הוטל עלינו לספור את הטנקים, את התותחים, את כלי הרכב, את החיילים (...) היינו אוספים כל זה וכותבים את הפרטים בכתב סתר שהיינו מעבירים על ידי נערים באוניות, בקופסאות של פודרה עם תחתית כפולה, בסבונים מיוחדים, בשפופרות משחת שיניים, בסוליות נעליים כפולות, בנרות ואם היו באוניות פצועים אז בין התחבושות (...) בלי שיידעו מה הם נושאים". 

חוץ מקסטל היו בקשר עם פלפול גם אנשי השומר הצעיר ויקו ברסי, רלף חודרה (הדר) ועוד איש שגם ממרום 91 שנותיו מבקש לא לחשוף את שמו. “היינו נפגשים בביתו של עו"ד פלפול, והייתי מוסר לו צילומים, קטעי עיתונים, מסמכים". פלפול היה מאחסן אותם בכספת מיוחדת עם חומר מודיעיני. הוא גר אז ליד תחנת הרכבת המרכזית ברובע מודרני שהוקם בהשראת ז'ורז' אוסמן - אבי הבולווארים בפריז. זה היה בניין בן 11 קומות, כשפלפול בשמינית עם אשתו השנייה פו - פורטונה לבית אשכנזי. בפגישותיו החשאיות עם בן שיחי דאג להרחיק את בני הבית כדי לא לחשוף אותו. “הייתי רק שומע את הקולות מחדרים סמוכים". פגישותיהם היו קצרות, “הייתי תיכוניסט בן 19, והוא היה גדול ממני כמעט ב־20 שנה". 

“גם על אירועי תרבות חשובים כמו ביקור הקומדי פראנסז או הבימה בקהיר". 
 

“איש על רמה, קורקטי, אתה יכול להגדיר אותו כטיפוס אנגלי". 

עדות מאוחרת לעלילות פלפול הביא "אל־אהראם" (19.3.59), שדיווח על משפטו של אחד, סלימאן ביאד. “ביאד נאשם בריגול חמור נגד מצרים ב'מלחמת פלסטין' (מלחמת השחרור - מ"ח) ובגניבת מכשיר הקלטה. בחקירותיו הודה וסיפר על פעולות הבגידה והריגול מאז שהתחיל לבצע את הוראותיו של העו"ד רודולף פלפול  (...) הפרקליטות המצרית השתלטה על הרבה ניירות המוכיחים שהנאשם הופעל בידי פלפול בפעולת ריגול שמקורה בישראל". 
 

את רוב החומר שצבר העביר פלפול לשלוחת המודיעין בפריז. לעתים בדואר באמצעות קוד ממילון “לארוס" של נעוריו, לעתים בעזרת שליחים וחפצי עולים. באותה כספת בביתו שמר גם רשימות יהודים שרצו לעלות ממצרים לישראל. בהגיעם לקהיר התייצבו לפניו שליחי המוסד לעלייה ב'. בהם שלמה כהן־אברבנאל, צייר שיהיה מבכירי המוסד ואחיו של שופט בית המשפט העליון חיים כהן. הוא מצליח לרקום ידידות עם ראשי הקהילה וגם עם פלפול, שמשבח באוזני הממונים את פועלו. 
 

שליח אחר שמגיע ב־1951 לקהיר הוא אברהם דר, שמנסה לגייס צעירים יהודים למה שיהיה “עסק הביש". לא ברור אם באמצעותו או באפיקים אחרים מציעים לפלפול להצטרף. על פי מה שסיפר לאבינועם נחמני דחה את ההצעה נחרצות. “אסור לערבב בין פעילויות מודיעין לפעילויות חבלה", הסביר. אנשי הלוחמה הזעירה נלכדים בדרך כלל ובחקירתם מפילים גם את אנשי הביון. “אני ממליץ לכם לא לעשות את זה", אמר בלי לדעת עד כמה צדק. אבל הרעיון ההזוי לחבל במצרים בשיתוף בני נוער יהודים לא נולד בפיאסקו של "עסק הביש", שהתפוצץ ביולי 1954. 
 

יולי 1948. בקהיר נוחת שליח מטעם “דעת", אגף החקר במשרד החוץ. אחת ממשימותיו: להסדיר קשר רדיו עם פלפול וסייעניו, לקבוע איתו סידורי תקשורת ולמסור לו הנחיות להמשך העבודה. אבל לשליח גם “שליחות מלחמתית מיוחדת", כפי שקמחי מצטטת בספרה. דוד מגן, כשמו העברי, או טד קרוס כשמו המחתרתי, היה הבן הסורר של משפחת גרוס החרדית והעשירה בבודפשט. בגיל 17 ברח מהבית, התגלגל לאיטליה ועשה קריירה כזמר. הוא המשיך למקסיקו, שר באופרה והתאהב באחת הקולגות. כשהרומן נודע לבעלה הגנרל, הוא רדף באקדח שלוף אחר קרוס שלא חדל לרוץ עד דרום אפריקה. הוא התגייס לצבא הבריטי וזרח באינטליג'נס. כשהסתיימה המלחמה התנדב למח"ל וגויס בידי בן נתן ל"דעת". 
 

עם בואו לקהיר הוא מבקש מאיש השומר הצעיר חודרה להקצות לו חמישה אנשים שיאומנו לחסל אנשי מפתח מצרים. ביום שבו עמדו לצאת למשימתם הודיע קרוס כי הכל בוטל ועזב את מצרים. ב־1 בספטמבר 1948 הוא שוב בקהיר. את העדות למעשיו מצאה קמחי במסמך שחיבר ושמו “מבצע ניילון". קרוס־מגן מדווח כי שוב נפגש עם פלפול והעביר לו כספים. לבקשתו הועמדו לרשותו שבעה בחורים קשוחים (My own group of toughs) לבצע סוף־סוף את שליחותו המלחמתית. לאחר 12 יום, על סף המבצע, הוא שוב מתעופף מקהיר ומדווח: “ענייני הפרטיים שם נעשו כה מסובכים שלא מאפשרים תיאור הגיוני על גבי הנייר". בן נתן מסביר בספרו כי מגן קטע את שליחותו משום שהסתבך עם בת משפחת המלוכה הנסיכה אמינה נור א־דין. איתה היה לו סיפור שהתחיל ב־1943, כששירת במודיעין הבריטי בקהיר. 
 

עם הקמת ה"מוסד למודיעין" עבד מגן בשלוחתו ברומא. כדי לפרנס אורח חיים פרוע הציע את שירותיו למצרים. לבסוף נתפס, נידון ל־14 שנות מאסר שקוצרו לשבע וזכה בדין לתואר “הבוגד העברי הראשון". בין הנזקים שגרם היה גם אחד שנוגע לסיפורנו: הוא הספיק להדליף למצרים את שמו - החסוי עד אז - של רודולף פלפול. האם קיבל פלפול אזהרה ממקורותיו שעלו עליו? ואולי היו אלה חושיו? בכל מקרה הוא מבין שבשלה שעתו לצאת ממצרים. אבל הוא חש שמשימה אחת עדיין לפניו. 
 

במשרד עורכי הדין שבו עבד החזיקה חברת shell סקר גיאולוגי שיזמה ממשלת המנדט ב־1933. הסקר העלה, בין השאר, היתכנות לשדה נפט ליד הכפר חוליקאת, כיום חלץ. בראיון לברד מודה פלפול שבארכיונים המתאימים בארץ נח דוח ששיגר על קידוחי הנפט של הבריטים באזור. “את שמעת ממנו משהו על זה?", אני שואל את ענת, “חשבתי אם להגיד לך או לא", היא עונה, “הוא אמר שקיבל מ־shell את כל הממצאים שלהם על נפט באזור סיני ועזה". 

“בוודאי. הוא הביא אבל אחרים התעשרו". 

באותה שנה - 1951 - היה שלמה הלל שליח המוסד לעלייה ב' במצרים. הוא נהג לפגוש את פלפול בבתי קפה ובגן החיות של קהיר. כשאני מבקש את תגובתו לסיפור על מסמכי llehs, הוא עונה: “בהחלט יכול להיות. בסיפורים האלה הכל סביר והכל לא סביר". בקיץ 1951 חמוש בדרכון מצרי מזויף, מלווה כנראה בפו אשתו ובמיה בתו, הוא עוזב את קהיר ונוחת בפריז. כשהמוחאבראת מצלצלים בדלת ביתו בקהיר, הם מוצאים את ורה אמו, את פסקל אחיו ואת בטי אחותו הצעירה. המצרים, למרבה האירוניה ההיסטורית, עלו על פלפול בעקבות מבצע ניילון, “'עסק הביש' שלא היה", כהגדרתה של קמחי. 
 

רק 15 יום לאחר נחיתתו בארץ מתפנה ראש המוסד שילוח לקבל את פלפול. הוא נשלח לאולפן ובמשך שנה דואג המוסד לקיומו. “אבל הבטחות רבות", התלונן, "לא כובדו". כשמראיינו שלמה ברד מבקש ממנו לפרט, מתעטף המרואיין בשתיקה צוננת. “הוא ביקש ממני עזרה בקליטה", מספר לי שלמה הלל בן 96, “אבל לא הייתי בתפקיד שיכול להושיט סיוע של ממש". לצד פלפול מתייצב שלמה כהן־אברבנאל ומזכיר לאנשי המוסד את תרומתו במצרים ואת מחויבותם. רק כשלוש שנים לאחר בואו הוא נקלט במחלקת הייעוץ המשפטי של משרד החוץ. 
 

ב־17 באפריל 1956 מביא שר החוץ משה שרת לאישור הממשלה מינוי קונסול ראשון באדיס אבבה. “המועמד הוא ראובן פלפול, יהודי מצרי", מסבר את אוזני השרים האיש שחלק כבוד לפלפול בבית העם ברחובות. פלפול, שלרגל המינוי עברת שמו מרודולף לראובן, יוצא לחבש ומתחיל לעבוד, כפי שמתברר מהמברקים של גנזך המדינה. 
 

17.10.56: "שר העם שישב ליד אשתי בארוחת ערב בארמון מסר לה שמנוי וגמור עם הקיסר להכיר במדינתנו"; 6.11.56 (יממה לאחר תום מבצע קדש): “אתמול נפגשתי עם בלטה דיוויס מ"מ שה"ח להסביר פעולתנו הצבאית. ביקש לדעת על ההתגרות המצרית שגרמה לפעולתנו. הכריז כי הדבר היחידי המדאיג את חבש הנו ההתערבות הצבאית האנגלית־צרפתית. אחרת חבש הייתה רק שמחה מהתמוטטות אמביציות נאצר"; 10.2.57: "הקיסר קיבלני בסבר פנים יפות. הכיר במיוחד כי בניגוד לאנגליה וצרפת, ישראל אינה תוקפנית אלא נאלצת להגן על קיומה. הביע הבנה מלאה לעמדתנו האיתנה שלא לפנות עזה ושארם אל שיך (במקור) בלי ערובות מתאימות. לפי בקשתי הבטיח שייתן הוראות לשיגור מברק למשלחת חבש באו"ם שתנהג בהבנה כלפי דרישת ישראל לערובות. סבורני כי חבש לא תצטרף לסנקציות ואף תתנגד להן בקרב הגוש האפרו־אסיאני"; 13.3.57: “אשת ציר שוויץ המאומן גם בקהיר מסרה כי הכרחי שהיהודים יברחו מיד ממצרים כי נאצר יגביר הרדיפה בקרוב. לא להפיץ (במקור)"; 5.9.57 סודי ביותר, לנמען בלבד: “הקיסר הזמינני הבוקר לשיחה...(מסר) שרה"מ סודן מסר לו שמוכן לקבל נציג ישראלי ובעל סמכות בלונדון או שוויץ לשיחות סודיות בדבר היחסים בין ישראל לסודן"; 24.9.57 סודי ביותר, לנמען בלבד מירושלים לפלפול: “בקשר למברקך בענייני סודן, מבקש נחמיאס, סגן המנכ"ל, ראיון עם הקיסר ועם שר העם מוקדם ככל האפשר"; 25.9.57, סודי ביותר לנמען בלבד: “למנכ"ל. אמלא הוראותיכם. אך אינני יכול לקבל שלא להיות בתמונה בעניין שהייתי היוזם ואינני יכול להמשיך בעבודתי בהרגשת המרירות שיש לי אשר משפיעה קשה על בריאותי. מבקש אפוא החזרתי המיידית. פלפול". 
 

נוסף להתנגשות הזאת, יחסים של הסתייגות נרקמים בינו לבין הבוסית. שרת החוץ גולדה מאיר אינה משתגעת על "הצרפתי", שלא הגיע מאוגדת בחורינו המצוינים בפלמ"ח. הוא בתגובה מכנה אותה “צרת החוץ". להכעיס הוא גם מצמיח זקנקן צרפתי דק שממסגר את לחייו. רגע לפני שהוא עוזב, מגישים לו הצעה מפתה: "שר הפנים אמר לי בשם הקיסר שישמח אם אחזור לחבש באישור ממשלתי בתור יועץ או שופט עליון". פלפול דוחה את הרעיון ושב לארץ לצמיתות. 
 

הוא מתמנה למנהל מדור התביעות במשרד החוץ. משתתף במו"מ עם ממשלת סופיה על הפיצויים למשפחות נוסעי מטוס אל־על שהופל בשמי בולגריה. שדר מפריז מחזיר את הלגיונר אל מלחמת העולם השנייה. ממשלת צרפת מבקשת להעניק לו מדליה ועיטור על לחימתו בנאצים. אלה ימי ראשית עוינותו של הנשיא דה גול. ישראל מאבדת את מעמדה כבעלת ברית כשצרפת מריצה את מדיניות “היחסים המקבילים": יחסים טובים עם ישראל ללא התערבות הערבים, יחסים טובים עם הערבים ללא התערבות ישראל. התפנית מכעיסה את פלפול. כדי להימנע מנשיקה נשיאותית כפי שמחייב פרוטוקול הטקס, אין הוא יוצא לפריז. את המדליה והנשיקה מוסר לו השגריר ז'אן בורדייה שמגיע לרחובות. 

שנת המדליות - 1962 - היא גם שנת פרישתו משירות החוץ. החלטתו של ראובן פלפול נחושה להיות כורם. Vigneron, הוא מקפיד לומר זאת בצרפתית. האיש שהיה דייר קבע בארמון הקיסר באדיס אבבה מקים אוהל בחצר "מקווה ישראל" ובמשך שנה לומד איך מגפרים קברנה סוביניון ומתי מבשיל המרלו. "אבל הוא באמת לא ידע איך לעשות את זה", מספר עמיקם נחמני, “קרא ספרים, אך את העבודה עשה ג'אסם ג'ארושי מג'ואריש". 
 

בתקופה הזאת הוא נפרד מפו, מרצה בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב, וחי בגפו ברחובות. “כשהכרתי אותו", מספרת אשתו השלישית ענת, “היו לו עשרות חתולים. היה עובר בין קצבי רחובות לאסוף למענם ראשי תרנגולות שהחזיק במקרר מיוחד". ענת פלפול (76) חיה בבניין בסגנון הבאוהאוס ברחוב מנוחה ונחלה. ממרפסתה רואים את הבית שבו גרה רחל המשוררת. בסלון פורטרט של בעלה המנוח כפי שצייר חברו שלמה כהן־אברבנאל.

המדליות, העיטורים, תעודת הלוחם מפוזרים על השולחן. פעם הייתה להם קופסה, אבל הבוקסר של ראובן אכל אותה. לפני שמונה שנים עשתה תשובה ומאחוריה החלמה מופלאה מסרטן. היא מתנדבת בקפלן, שבו עבדה בצמוד לפרופ' בנטוויץ'. בעידודה הנמרץ הקימו בבית החולים את “נווה אור", המרכז לחולי איידס. היא טיפלה בראשון שהגיע מסן פרנסיסקו להתאשפז בארץ. את בן זוגו שיכנה בביתה, בברכת בעלה. 
 

אנט אסרף נולדה במזגאן אל ג'דידה היפה, שכונתה “דוביל של מרוקו". משפחתה עברה דרך מארסיי, נחתה במעברת חצרים, ואנט הייתה לענת. מנהלת התיכון שלה בבאר שבע הייתה ד"ר פועה מנצ'ל, מייסדת החינוך העל־יסודי המקיף, ידידתו של קפקא ומורתו לעברית. כשהייתה בשנה ג' בבית הספר לאחיות בקפלן נסעה עם חברה לבקר את אחותה בבאר שבע. כשהמתינו לטרמפ בדרכן הביתה עצרה מיני־מיינור אדומה. בפנים, אפופי ניחוחות בורדו ממסיבת 14 ביולי שחל באותו יום, ישבו ראובן וחברו ז'אן. בדרך התגלגלה שיחה, נבטה סימפטיה, והם עצרו במסעדה ברמלה. משם המשיכו לביתו של פלפול ברחובות. ואז הוא פתח ספר כחול וקרא לה את "recueillement" (בצרפתית: התרכזות הנפש) של שארל בודלר: "שמש חולה נרדמת בענן כתכריך ארוך נגררת למזרח הקשיבי נא ללילה הקרב ובא...". 
 

"נכבשתי", היא מודה. המתנה הראשונה שקנה לה הייתה תקליט עם קונצ'רטו לפסנתר מאת גריג. הם היו לזוג. היא בת 20 הוא בן 53. הם היטלטלו בין מעגלי ההסתייגות של משפחתה מהפרשי הגיל, לבין תמיהה רחובותית בנוסח: “מה לילדה הזאת ולאיש הזה?", שלא לדבר על צרות העין. מספר עמיקם נחמני: “אבי היה יושב עם נקדימון אלטשולר, המאהב הראשון של רחל, והקנאה נוטפת משניהם על ה־affaire של ראובן עם איזו בחורה צעירה". כעבור ארבע שנות חיים יחד התחתנו בביתם ברחוב האחים טרבס ברחובות. נולדו שלושה ילדים. אחת עורכת דין כאביה ושמה הוא דנה, לזכר “דין", כינויו ברשת הריגול. פלפול המשיך להיפגש עם אבינועם נחמני, השמיע באוזניו את דעותיו על ענייני השעה. כשנכנס נאצר לתימן, טען שזאת ברכה לישראל כי תימן “היא ארץ אוכלת יושביה". בימי ההמתנה שלפני ששת הימים היה מצלצל נסער: “איבדנו את ההפתעה, היינו צריכים לתקוף מזמן אך כרגע אין ברירה אלא לחכות". ענת הייתה עסוקה אז בפינוי מחלקתה בקפלן לקראת פצועי המלחמה שתפרוץ. כשהתלקחה האש נעלם לה, חזר במדי אל"ם לביקור חטוף ונעלם שוב. 
 

“אמר שזה משהו עם שבויים". 

אולי חקר אותם?

“יכול להיות. הוא היה איש שלא דיבר הרבה. קבר לסודות". 
 

אבל לעתים הצליחו הסודות לעלות מהקבר. הוא כעס מאוד על אברי אלעד, “האדם השלישי", שהסגיר, לדבריו, את נידוני קהיר. “היה מוכן לחסל אותו במו ידיו", אומרת ענת. כשמלאו לו 70 התייצבו בביתו יצחק חופי (“חקה"), שהיה אז ראש המוסד, ושלמה כהן־אברבנאל הנאמן. מספר גדול שהביאו קראו לענת ולילדים פרקים נבחרים בפרשות גבורתו. בשלב מסוים התבקשה המשפחה לצאת מהחדר, וההקראה נמשכה לאוזניו של חתן השמחה בלבד. בתעודת הוקרה שהעניק לו כתב חופי: “לראובן, בתודה על פועלך בשנים תש"ח–תשי"א". 
 

בשלהי חייו חלה בסוכרת קשה אך המשיך להתפרע. שתה כצרפתי, עישן כטורקי. “שאזהר מהמחלה?", היה משיב לחרדים לשלומו, “שהיא תיזהר ממני". רגל ראשונה נכרתה ואחריה גם השנייה. ראובן (רודולף) פלפול מת ב־21 בפברואר 1991, בן 81 היה. ישראל תפסה אז מחסה מאחורי יריעות הפלסטיק של מלחמת המפרץ. ענת מציינת שזה היה ז' באדר, יום פטירת משה רבנו. שלמה, בכור בניו של אבינועם נחמני, ספד לו. על קברו השמיעה בתו את “הליגיונר שלי" מפי אדית פיאף: "עיניו היו גדולות וצלולות למרחקים לעתים חלפו בהן הברקים כשמיים זרועי סופות רעמים היה הוא מלא קעקועים... איני יודעת מה שמו, איני יודעת דבר עליו אהב אותי כל לילי הלגיונר שלי...".

בהכנת הכתבה הסתייעתי בספריית 

“מרכז מאיר עמית למורשת המודיעין".