בהיעדר פתרון: האם אמהות הן שישימו קץ לאלימות ברחוב הערבי?

הגנה עצמית: אחד הנושאים המרכזיים המעסיקים כיום את החברה הערבית הוא האלימות הגואה במחוזותיה. מה שמפליא הוא שהנושא עדיין לא מעסיק דיו את דעת הקהל הלא ערבית במדינה, שהרי לפשיעה ולאלימות אין גבולות גזרה מוגדרים המבטיחים כי תופעות אלו ייוותרו אך ורק במרחב הערבי.
 

כבר מזמן לא מדובר בתופעה חריגה: מקרי האלימות מתרבים, תעוזת המבצעים הולכת וגוברת, והמעשים נעשים גם לאור יום, ללא מורא מפני רשויות אכיפת החוק. בשבוע שעבר אותר מטען חבלה בבית ספר יסודי בסאג'ור, הסובלת מעלייה דרמטית במקרי אלימות, וגבר נרצח בטמרה - עיר שבה תקריות ירי מתרחשות על בסיס יומיומי כמעט.
 

על פי מחקר שפורסם על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מרץ 2018, 45% מכלל מקרי הרצח בישראל מתבצעים בחברה הערבית. לא מדובר רק ברצח "על כבוד המשפחה", כפי שהיה נהוג לומר כדרך לטאטא את התופעה שוב ושוב מתחת לשטיח. 
 

בתגובה על אירועי האלימות ההולכים ומתגברים, הרחוב הערבי כמרקחה. המדיה החברתית בשפה הערבית מוצפת במסרים העוסקים בנושא, ותוכניות האירוח מעניקות לו משקל רב. והפתרון? אומנם קשה לצפות מעדי ראייה או שמיעה למסור עדות שתחשוף אותם לאיומים ואף לפגיעה בנפש, ועדיין אי אפשר לצפות מהמשטרה לעצור חשודים ללא שיתוף פעולה מצד הציבור. וכך האלימות גואה לממדים שהרחוב כמעט אינו יכול לשאת עוד, בעוד חוסר האמון בין הציבור לבין גורמי אכיפת החוק הולך וגדל. 
 

השבוע התארגנה מחאה של תושבי טמרה בעקבות מה שנתפס על ידם כאוזלת ידה של המשטרה בטיפול ברצח של ויסאם ג'ודאת יאסין, תושב העיר. גם בשפרעם התארגנה הפגנה דומה שיצאה נגד הפשיעה והאלימות הגואה בחברה הערבית. המפגינים שם קראו לנבחרי הציבור הערבים להתפטר עקב מה שנתפס בעיניהם כהיעדר נכונות מעשית וכנה מצדם לטפל בסוגיה. 
 

"נבחרי הציבור הערבים בישראל דנים בנושא האלימות הגואה ברחוב הערבי רק ברמת הססמאות", הדגיש בפני ראש עיר ערבי מוסלמי מוערך ממרכז הארץ. חלק מהבעיה, לדבריו, הוא חששם של המנהיגים להיתפס כמשתפי פעולה עם הממסד הציוני. מסיבה זו, ניסיון להקים ועדה של ראשי רשויות ערבים שיטפלו בנושא יחד עם נשיא המדינה ובשיתוף ועדת המעקב הערבית - לא צלח. 
 

צעדים יצירתיים נוספים ננקטו על ידי המדינה וגורמים ערביים, במטרה לנסות לגשר על פערים תהומיים ובעיקר על היעדר האמון בין האוכלוסייה הערבית למשטרה. בלוד, לדוגמה, התקיימו סדנאות לשוטרים, שבמסגרתן נחשפו לדמויות מפתח בחברה הערבית כדי ללמדם על אודות התרבות, המנהגים והפחדים המאפיינים את ערביי העיר. גיוס צעירים ערבים לשורות המשטרה קיבל אף הוא משנה תוקף על מנת לייצר מודלים של אכיפת חוק, שעמם יוכלו הצעירים הערבים להזדהות, במקום לראותם כאויבים. 
 

עם זאת, נראה שעד כה כל המאמצים מהסוג הזה הנם בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. "נראה שהעסק מאיים לצאת משליטה", אמר שוטר ערבי מצפון הארץ. עינאק, אם לארבעה מיישוב במשולש, הוסיפה: "המצב מפחיד ממש, ואין תחושת ביטחון. אין מספיק מסגרות לילדים לפעילות פנאי אחרי שעות הלימודים, ואין שיתוף פעולה מספק בין ההנהגות המקומיות בכפרים לבין מוסדות המדינה. אולי הפתרון יבוא דווקא מצד הנשים בחברה. כל אם רוצה שבנה ישוב לביתו בשלום. לכן אם תימשך האלימות הנוכחית, אני יכולה לדמיין מצב שבו תצאנה האמהות לרחובות. זה אומנם פחות נהוג אצלנו, אבל נראה כי המצב מחייב".
 

בסופו של דבר, המדינה אחראית על מה שקורה בתחומה. היא זו האמונה על הענקת תחושת ביטחון לאזרחיה, על כל המורכבות והקושי הכרוכים בכך. עליה מוטלת האחריות להחזיר את תחושת הביטחון לאזרחיה הערבים, ולמנוע את זליגת האלימות לשאר המדינה. הדבר כרוך בהחלטה אסטרטגית ברמת המקרו, שתאפשר הקצאת משאבים מוגברים לאכיפה ולמודיעין, וגם בתוכנית ארצית במסגרות החינוך הפורמליות והלא פורמליות. בכל מקרה, ואם עינאק צודקת, בהיעדר יד מכוונת, ייתכן שמי שיחולל בסופו של דבר את המפנה המתבקש הן דווקא האמהות.