לפני שבועיים, בשעת ערב מאוחרת, צלצל הטלפון בבית משפחת בן חנן בירושלים. “אורי?", שאלה האישה בצדו השני של הקו, “זאת רבקה שרגא", הזדהתה. “אתה יושב? אני רוצה להזמין אותך להקרנה מוקדמת של סדרת טלוויזיה שבה השתתפתי", הוסיפה ואמרה. “רבקה'לה, נהיית שחקנית", צחק בן חנן.
ימים אחדים אחר כך ו־44 שנים מאז נפרדו דרכיהם, התחבקו בהתרגשות רבה שלושה אנשים מבוגרים: מירה פיקלר ברגר, רבקה שרגא ואורי בן חנן, בכניסה ההומה של אולם הקולנוע סינמה סיטי בגלילות, שבו התקיימה ההקרנה המוקדמת לפרקי הסדרה החדשה “צל של אמת: רוצח כביש החוף".
באמצע שנות ה־70, בהיותם בני 18־19, התגוררו השלושה בקומונה של תנועת הצופים, ששכנה ברחוב גאולה 16 בשכונת הדר בחיפה. יחד איתם היו עוד שני קומונרים, בוגרים מהם בשנים אחדות, חגי גבעון מקיבוץ גשר הזיו ועירית יעקובי ממעגן מיכאל. את ימי התום ושמחת הנעורים של הקומונרים חדורי השליחות האידיאולוגית, שהדריכו בשבטי הצופים בחיפה ובקריות, קטע אירוע נורא ואיום. בסוף נובמבר 1975 יעקובי נאנסה ונרצחה באכזריות. גופתה נמצאה ימים אחדים לאחר הרצח במטע האבוקדו של קיבוצה, מעגן מיכאל.
“44 שנים הדחקתי את הסיפור. ואז בתוך שניות מהרגע שעניתי לטלפון של רבקה, כאילו נפתחה לי במוח מגירה סגורה, וכל הזיכרונות צפו. מדהים לגלות אילו מנגנונים יש במוח האדם שמאפשרים לו לנעול ולהמשיך הלאה, גם לאחר טראומה נוראה", אומר אורי בן חנן, שהדריך יחד עם יעקובי בשבט “גלים" בטירת כרמל.
יעקובי הייתה אחת מבין כמה נשים צעירות שנרצחו לאורך כביש החוף בשנות ה־70 וה־80. הרוצח (או הרוצחים) לא נתפסו, ותעלומת רציחתן נותרה בעינה. זכורה לכל החיילת רחל הלר שנאנסה ונרצחה ליד שדות ים, וסיפורה נשזר בסיפורו הטרגי של מי שהואשם לשווא ברציחתה, עמוס ברנס. סיפורם מלווה את הפרק הראשון של הסדרה המצמררת.
נישאים על גלי הסערה שחוללה העונה הראשונה של “צל של אמת", שעסקה בפרשת רצח תאיר ראדה, יצאו הבמאים יותם גנדלמן וארי פינס ואיתם המפיקה מיקה תימור לחפש, לתפיסתם, רוצח סדרתי שביצע את הרציחות בכביש החוף, וחזרו עם חומרים שהפכו לעונה השנייה של הסדרה, ארבעה פרקים המשודרים החל מהשבוע בהוט 8 ובהוט VOD. הפרקים יתמקדו בסיפוריהן של חמש מהנרצחות, ובהן גם עירית יעקובי.
ב־26.10.1975 חגגה עירית יעקובי את יום הולדתה ה־22 בקומונה החיפאית. חבריה הקומונרים אפו לה עוגה והיא, נרגשת מאוד, נשפה על הנרות. “אולי גם קנינו לה מתנה", רבקה שרגא מנסה להיזכר. בסוף המסיבה וכשהחברים התפזרו לענייניהם, נותרו בקומונה רבקה שרגא ויעקובי וניצלו את הזמן לעוד שיחת נפש של בנות.
“פתאום עירית קמה והודיעה שהיא נוסעת בטרמפים לקיבוץ, כי היא חייבת לשירותים. באותו שבוע השירותים בקומונה היו סתומים", משחזרת שרגא. “אמרתי לה ‘עירית, לאן את נוסעת מאוחר בלילה? בואי נבקש מהשכנה שתאפשר לך להשתמש בשירותים שלה'. התחננתי בפניה שלא תיסע בטרמפים. ‘תראי מה קרה לרחל הלר', הזכרתי לה. היא הבטיחה שתלך לשירותים במשרדי הנהגת הצופים, ואז צחקה עלי ואמרה: ‘מה קורה לך, רבקה'לה, נהיית פסיכית?', סובבה את התחת והלכה. הייתי האחרונה שראתה אותה בחיים", היא מספרת.
ביום רביעי באותו השבוע, לאחר שעירית לא הופיעה לפעולה בשבט, הקומונרים התקשרו לקיבוץ לדבר עם החבר שלה. “החבר, נדמה לי ששמו היה יוני, הרגיע אותנו ואמר שעירית אוהבת להיעלם ולטייל, ובטח תחזור הביתה בשישי או בשבת. באותה תקופה לא היו טלפונים, ואפילו בקומונה לא היה טלפון, כך שבקיבוץ האמינו שהיא בקומונה, ובקומונה חשבנו שהיא בקיבוץ", אומרת שרגא.
אבל משיעקובי לא הגיעה גם לפעולה הבאה, רכז ההנהגה התקשר לקיבוץ להתלונן עליה. בחלוף זמן מה חזר אליו מזכיר הקיבוץ עם הבשורה המרה על מציאת גופתה של יעקובי במטע האבוקדו של מעגן מיכאל. בבוקר המחרת התהפך עולמם התמים של חברי הקומונה, שניעורו לקול הלמות דפיקות על הדלת. “'פה זו הקומונה של הצופים? זאת משטרה', נשמע הקול מעבר לדלת. שאלתי את השוטר אם קרה משהו, אבל הוא וחבריו השוטרים, שהיו ללא מדים, הורו לי ‘כנס, כנס לחדר'", נזכר אורי בן חנן.
“חקרו אותנו בחדרים נפרדים. מבחינת המשטרה היינו חשודים. ושאלו שאלות אישיות ונוקבות", מספרת מירה פיקלר ברגר, שהייתה אז מדריכה בשבט “עמית" בחיפה. “נחקרתי על ידי שוטרת שהייתה נעימה וקשוחה בעת ובעונה אחת. הייתי בתחושת לחץ גדולה. זו פעם ראשונה שלי בסיטואציה כזאת. בוודאי בנסיבות כאלה של רצח חברתנו. גם דאגתי מאוד לבנים, כי ראיתי שהחקירה שלהם ארוכה במיוחד. והם היו חשודים, קודם כל מעצם היותם בנים", מוסיפה פיקלר.
“נחקרתי ברצף במשך ארבע שעות ויותר. בשלב מסוים הלכתי למכולת השכונתית לקנות משהו לאכול, מלווה באחד השוטרים שבטח חשש ש'הקרימינל' יברח לו", אומר בן חנן בצחוק מר. בערב שקדם להסתערות המשטרה על הקומונה, רבקה שרגא שהתה בביקור בבית הוריה בירושלים כשהתקשרו מהמשטרה והורו לה להתייצב למחרת בבוקר בתחנת המשטרה בחדרה. “במונית, בדרך למשטרה, הצצתי בעיתון של הנוסע שישב לידי, ושם ראיתי את הכותרת על מציאת גופתה של עירית. כל הדרך לא הפסקתי לבכות", היא מספרת.
את השתלשלות החקירה בתחנת המשטרה תיעדה שרגא במכתב ששלחה לתמי, חברתה לגרעין, שנפטרה מסרטן בצעירותה. אבל רק כששבה לביתה מהקרנת הסדרה, העזה ושלפה את המכתב מתוך צרור מכתבים שהעבירה לידיה, חודשיים קודם לכן, אחותה התאומה של תמי. בשעת לילה מאוחרת קראה את מה שכתבה ב־4.11.1975, ימים אחדים לאחר הרצח (“הזדעזעתי לגלות ש־90% ממה שכתבתי במכתב לא זכרתי", היא מגלה).
“גבו ממני עדות במשך ארבע שעות. במהלך החקירה הגיעה הודעה שנמצאו פריטים שלה (של עירית - ר"ק), ואז לקחו אותי למעגן מיכאל ונתנו לי לזהות חלק מהתיק שלה, ואת היומן האישי שלה", כתבה שרגא. “היום קראו לי שוב למקום (למעגן מיכאל - ר"ק) לזהות תחתונים וחזייה ומכנסיים שלה. התחתונים היו מלאים בדם, המכנסיים היו שסועים לשניים כשהם מוכתמים בדם. וזה כל כך מזעזע כשאת רואה את המכנסיים שלה קרועים ונראים ממש כמו אחרי אונס".
שרגא: “היה לי קשה מנשוא. הלא ראיתי אותה באותו ערב בקומונה מתלבשת באותם בגדים, שביקשו ממני לזהות. עם קריאת המכתב היו לי פלשבקים, נזרקתי לאחור בתחושת סחרחורת עזה כשנזכרתי איך עמדתי שם עם החוקרים, בלי אף מורה, מדריך מבוגר או הורה, יוצאת לזהות את הבגדים של חברתי שנרצחה".
זה לא נגמר בכך. “כעבור יום או יומיים הגיעו לקומונה אמה ואחותה של עירית וניסו ללחוץ עלי שאזהה את גופתה. בשלב זה, חגי שהיה החבר שלי, התפרץ לחדר וצעק: ‘על גופתי המתה'. פתאום הבנתי למה במשך 44 שנים אני שרויה בטראומה", מתרעמת שרגא.
למה חשדו בכם?
“בראש של השוטרים האהבלים, המילה ‘קומונה' עוררה אסוציאציות של שנות ה־60־70, וודסטוק, סמים, אלכוהול, בקיצור אנרכיסטים. רק שאנחנו היינו חננות, הכי יורמים במזרח התיכון. טיפת בירה לא שתינו. היינו צעירים חדורי שליחות עם תחושת אחריות לאומית, שלפתע מצאו עצמם מול מערכת משטרתית דורסנית".
בסדרה, אגב, נחשף שיעקובי נסעה למעגן מיכאל באוטובוס שאליו עלתה בתחנת בת גלים בחיפה. “אולי בסוף היא נסעה באוטובוס כי אמרתי לה לא לנסוע בטרמפים", אומרת רבקה שרגא. "אבל בגדול עשיתי כל מה שיכולתי באותו לילה. חוץ מלקשור אותה השתדלתי לעשות הכל. היא הייתה סוס פרא. אני זוכרת שהיא הייתה אומרת שמי שינסה לגעת בה היא תהרוג אותו".
יעקובי הצטרפה לקומונת הצופים החיפאית כחמישה חודשים לאחר שחבורת הצעירים כבר התגבשה כחבורה אידיאליסטית ומגניבה. הם היו יוצאים מדי יום לעשות נפשות לתנועת הצופים, ולהדריך ילדים בשכונות הקשות של חיפה בטירת כרמל, ואדי סאליב, ואדי חליסה ואדי ניסנס, קריית אליעזר ועוד. בערבים הכינו ארוחות, השתובבו, רבו והתפייסו, כיאה לנערים ונערות הרחוקים מעינם הפקוחה של הורים. בחודשים האלה הם קבעו בבית הרגלים וכללים, למשל שמירה על כשרות במטבח מתוך התחשבות בחברתם רבקה שרגא, שהגיעה מהצופים הדתיים בירושלים.
“בחודשים אלה גרנו יחד רבקה, מירה'לה, חגי ואני והיינו כמו משפחה", אומר אורי בן חנן. בספטמבר 1975 הגיעה יעקובי, שהייתה אחרי צבא והצטרפה לקומונה כמי שבאה לעשות שנת שירות, כמקובל אז בקרב בני קיבוץ.
“היא הייתה יפהפייה שלא רואים כמותה. הייתה מודעת מאוד ליופיה. עיניים ירוקות ושיער בהיר, תמיד במכנסיים קצרים וחולצת גופייה. לעירית הייתה נפש חופשית, היא עשתה מה שבראש שלה, ואיזה פה היה לה. וואו. לא הייתה לה עצם בלשון, היא אמרה כל מה שהיה לה בלי מעצורים", נזכרת שרגא.
בתוך זמן קצר הופרה ההרמוניה בקומונה, כשהתגלעו עימותים בין הוותיקים לקומונרית החדשה, שגילתה חוסר התחשבות בכללי הבית, תוך הפגנת זלזול בשמירה על כשרות. “היא שמה דאם על הכל", מצהירה שרגא.
כשהמצב נהיה בלתי נסבל, חגי גבעון קרא ליעקובי לשיחת הבהרה ותיאום ציפיות, ובעקבותיה חל מהפך. עירית הפכה להיות אדוקה יותר מחבריה בשמירה על הכשרות, ושתי הבנות, עירית ורבקה, שהיו צהובות זו לזו, הפכו להיות החברות הכי טובות. “היינו יושבות על מיטת הסוכנות בחדר ומנהלות שיחות נפש אל תוך הלילה", מספרת רבקה. "אז שמעתי ממנה על ילדותה כילדת חוץ במעגן מיכאל. על השונות שלה כשלשאר חבריה יש הורים ולה היו הורים מאמצים. היא סיפרה שנולדה בקריית טבעון, ובהמשך היא עברה למעגן מיכאל. היא תיארה באוזני את אהבתה לטבע ולטיולים, הנסיעות הרבות לסיני, ושפכה את הלב על אהבתה העזה לחבר שלה".
“לא הייתי בסט פרנד שלה. אורי הדריך איתה בשבט שבטירת כרמל, ורבקה'לה התקרבה אליה מאוד. עירית הייתה יפה מאוד ומיוחדת. מלאכיות אצילית ריחפה מעליה, בתוספת סטייל של פשטות משגעת. היא סקרנה אותי, אבל הייתה בלתי נגישה. רק הבחנתי שהיא קוראת המון ספרים", משחזרת מירה פיקלר ברגר.
לאחר ההלוויה במעגן מיכאל, ואף שהיו כואבים ומבולבלים, שבו ארבעת הקומונרים אל החניכים בשבטים, למלא את תפקידיהם בהדרכה. “ציפו מאיתנו, בקוד בלתי כתוב, להיות קשוחים. להגיד ‘זה קרה' ולהמשיך הלאה", מתאר בן חנן. “גם אנחנו ציפינו כך מעצמנו. לא חשבנו שיש לנו זכויות. האמנו שחובתנו לשרת את החברה ולהדריך את בני הנוער. נאמנים לדיברות הצופה: ‘היה נכון למלא חובתך לעמך ולארצך... הצופה אינו נופל ברוחו ובצר לו מצטחק'".
אבל הרצח שרט עמוקות את נפשם הרגישה של הצעירים. ממרחק הזמן הם מתקשים לעכל את העובדה שהותירו אותם ללא תמיכה או ליווי מקצועי אנושי כלשהו. “אני זוכרת את תחושת הקיפאון שאחזה בי ואת החרדה", מגלה מירה פיקלר ברגר. “כשחזרתי מהקרנת הסרט, חשתי איך הפחד חוזר וזוחל בתוכי ברגע שעברתי בגינה הסמוכה לביתי, שאני עוברת בה בכל יום ולילה בלי פחד".
וכשמירה מתארת את פחדיה, אורי נזכר בהתרגשות כיצד הייתה מבקשת ממנו בדמעות לחכות לה בערבים בפינת רחוב גאולה, בשובה מהפעולה. “הייתי עומד ומחכה למירה ברחוב מואר עד שתחזור מהפעולה. היא פחדה לחזור לבד לקומונה מחשש שמישהו אורב לה בכניסה", מגלה בן חנן. רבקה שרגא, שהייתה “אלופת הטרמפים", חדלה באחת לעצור טרמפים. בלילות הייתה בודקת באובססיה את סוגרי החלונות והדלתות, רק כדי להתעורר מחלומות וסיוטים בבכי רב ובדמעות.
“הרגשנו שהפקירו אותנו. במשך החקירות אף אחד מההנהגה של הצופים לא נראה בשטח ולא תמך בנו. ההורים שלנו בקושי ידעו מה עובר עלינו. למעט אמא שלי, שהתקשרה כמה פעמים למשרדים וחשבתי שהיא הכי נודניקית", אומרת שרגא.
היחיד שראה ללבם של הקומונרים והבין שחבורת הצעירים שרויה בטראומה היה יוסי בן חנן (לימים אלוף בצה"ל) ואחיו הגדול של אורי. “שבועות אחדים לאחר הרצח יוסי הגיע מיוזמתו לקומונה. הוא נראה לנו מבוגר וסמכותי, מוקף בהילת הגיבור מהתמונה ההיא במימי תעלת סואץ במלחמת ששת הימים, ושל קרבות יום הכיפורים ברמת הגולן. יוסי ניסה להרגיע אותנו ואמר לנו: ‘ילדים, אתם צריכים לדבר על מה שקרה'. עד היום אני לא יכולה לשכוח אותי ואת מירה יושבות מולו וממררות בבכי", משחזרת שרגא.
“אילו אירוע דומה היה מתרחש היום, היינו מוקפים בפסיכולוגים ומטפלים ומקבלים עזרה מכל עבר. כולל תמיכה בחניכים שלנו. הרצח של עירית יצר תחושת אימה בשבט שבו הדרכנו עירית ואני בטירת כרמל. אנחנו המדריכים עמדנו כחומה בצורה כדי לוודא שהם ממשיכים להגיע לפעולות", מסביר בן חנן.
ואולם כחודשיים לאחר הביקור בקומונה של יוסי בן חנן, החליט אחיו הצעיר אורי לפרוש מהקומונה. “יוסי אמר ‘אורי, הגיע הזמן להפסיק לשחק במשחקי צופים. אם אתה רוצה לתרום תתגייס לצבא ותעשה משהו משמעותי'. ואף שהייתי נאמן מאוד לתנועה ולהדרכה, החלטתי. הרצח הרס לנו את הקומונה. החלטתי לעזוב מתוך הבנה שזה מה שאני צריך לעשות", הוא מגלה.
לפני הפרידה מהבית בגאולה 16 נסע בן חנן לקיבוץ צרעה כדי לבשר על החלטתו למוסה חריף (לימים חבר כנסת), שעודד אותו לצאת להדרכה. “אמרתי למוסה שאני מבקש להשתחרר מהבטחתי להדריך שנה. הוא לא הבין למה אני פורש. כי הוא האמין שאני הבטחה גדולה בהדרכה. אבל קיבל את החלטתי ואמר: אם כבר אתה הולך לצבא, לפחות תהיה קצין. ואכן התגייסתי ושירתּי כקצין בצה"ל", הוא מספר.
למרות ההדחקה והרצון לשכוח, הטראומה מהרצח עיצבה במידה לא מעטה את חייהם של הקומונרים שבגרו. “הבנות אומנם דאגו לבנים במהלך חקירות המשטרה, שנמשכו כמה ימים, אבל הן היו הקרבנות העיקריים. בעקבות הרציחות הן היו בהיסטריה מפני הצפוי להן ברחובות החשוכים כשהן חוזרות מהפעולה. ואכן נאלצתי לחכות ברחוב גאולה במשך כמה שעות כדי ללוות את מירה לקומונה. אחרת, כפי שהיא הבהירה, 'אני לא חוזרת'", אומר בן חנן, אב לבת, שמוסיף: “אומנם גנזתי את סיפור הרצח, אבל כאבא הנושא חוזר ומטריד אותי כשבתי לא חוזרת בזמן, או כשהיא לא עונה לטלפון. ולמרות שאני משתדל שלא לנדנד לה, הפחד מקנן בתוכי", הוא משתף.
“אני עשיתי דיליט על כל האירוע הזה, מה שעזר לי להמשיך להתקיים. כאישה צעירה אכן פחדתי. השתדלתי שלא לנסוע בטרמפים כרוח התקופה. אבל אף פעם לא היו לי טענות על שלא טיפלו בנו. אני חושבת שלא היה ביכולתם לסייע לנו. הדרישה הזאת היא כמו לבקש מחירש לשמוע. התייחסתי לאירוע הזה כאל שריטות חיים במעלה הדרך. עם הזמן פיתחתי חוסן פנימי ולמדתי לשוב ולבטוח בעולם. אבל הצפייה בפרקי הסדרה, עם מראה הגופות והאילוסטרציות המופיעות על המסך, החזירו את הפחדים כאילו פתאום יש בי שוב משהו שביר מול הקלות הבלתי נסבלת של הרוע", משתפת פיקלר ברגר.
רבקה שרגא אומרת, וכולם מסכימים, “העובדה שיותר מ־40 שנים לא שמרנו על קשר נובעת מכך שלא היינו מסוגלים להתמודד עם הטראומה. אבל כשביקשו ממני להתראיין לסדרה, נעתרתי מיד וברצון. הבנתי שבתוכי חיה עדיין הילדה בת ה־19 המשוועת שהפצע הזה יירפא".