"אופטימיות זהירה": קציני המשטרה שחיפשו את נאוה אלימלך ורוצחה חוזרים לאירוע

שלשום דווח כי חלה התפתחות מפתיעה ודרמטית באחד מתיקי הרצח הבלתי מפוענחים שהסעירו את המדינה. בית המשפט אישר למשטרת ישראל להוציא מקברה את גופתה של אלימלך, שנרצחה בשנת 1982, לצורך ביצוע פעולות חקירה. לאחר בחינה מחודשת של תיק החקירה והממצאים שנאספו במהלך השנים, הוחלט, כאמור, ביחידה הארצית למאבק בפשיעה החמורה והבינלאומית (יאחב"ל) בלהב 433 להוציא את הגופה מהקבר. הוצאת הגופה תואמה עם משפחת המנוחה והיא הועברה למכון לרפואה משפטית באבו כביר. צו איסור פרסום חל על פרטים מהחקירה הנוכחית.

קוראות בקפה בפעולה

ב־20 במרץ 1982 יצאה אלימלך, בת 12, מבית הוריה בבת ים לבית חברתה. כשלא הגיעה אל יעדה החלו בני משפחתה לחפש אחריה. עשרה ימים לאחר היעלמה פלט הים באזור תל אביב חלקים מגופתה. תחילה נמצא ראשה עטוף בשקית, בהמשך נמשו שקיות נוספות.
 

הרפז שימש כראש צוות החקירה המחודש מטעם מפלג התשאול בימ"ר תל אביב. "קיבלתי את החקירה בשלב שבו עלו כל מיני דברים שהיה צריך לבדוק אותם", הוא נזכר. "הייתי אז תושב בת ים, ואני הראשון שחשב שיש רוצח סדרתי בעיר. כשאומרים דבר כזה נוצרת פאניקה. רפאל איתן אמר בזמנו שהערבים עשו את זה כמבחן קבלה לארגונים, וגם זה יצר פאניקה. גם היום אני חושב שזה היה רוצח סדרתי".
 

"בפרספקטיבה של חקירות אין דבר כזה חקירה שמתנהלת לנצח. בסופו של דבר כל אירוע ניתן לגילוי, בטח עם הטכנולוגיה שקיימת היום. בזמנו היינו שולחים דגימות DNA למשרדי הסקוטלנד יארד. העלויות היו אדירות. לפעמים היינו עושים שיקול של עלות־תועלת. היום כיף לשוטרים. תחום ה־DNA הרבה יותר מפותח היום מאשר היה בזמני".

הכרת את משפחתה של נאוה? 

"היו לי בעבר כמה מפגשים עם המשפחה. קורע לב. האמא היום בת 90. ראיתי את חלקי הגופה וזה היה מזעזע. היינו צריכים לשאול את המשפחה לגבי כל מיני אנשים, אם ייתכן שיש להם קשר למקרה. בחקירה הזאת הפעלנו גם כל מיני קוראות בקפה, כל מיני בעלות אוב. ניסינו כל דרך אפשרית, לא רצינו לפספס כלום. אני מחזיק בשיא של חקירות רצח במשטרת ישראל. כל הגילויים שלי באו מהפרטים הקטנים. ניסיתי גם כאן, אבל זה לא צלח. אני מקווה שסוף־סוף יהיה לזה סוף". 
 

"החוקר התורן בתחנה קיבל אירוע - ילדה נעדרת. אמרו שלא הגיעה לחברה, שהיא לא רגילה להיעדר", נזכר סגן ניצב בדימוס זמיר עזריה, מפקד תחנת בת ים בזמן האירועים. "במקרים כאלה, כשילדה לא חוזרת אחרי כמה שעות, אני לא מתחיל להפעיל מיד את כל המערך. אבל מישהו התקשר אלי זמן קצר אחרי קבלת הדיווח ואמר שהוא מכיר את המשפחה, שהילדה מאוד דייקנית ואחראית, שהשאירה מכתב שהיא הולכת לחברתה טלי. החלטתי להוציא לשטח את כל מה שאפשר להוציא, כולל כלבי גישוש ומשמר אזרחי, והתחלנו לחפש". 
 

"הייתה לי תחושה שמדובר בהתנכלות פלילית כלשהי. בחצות של אותו יום גם פרסמו הודעה בטלוויזיה, אבל הילדה לא נמצאה. קיוויתי שאולי נמצא אותה, אבל שום דבר. למחרת קיבלנו גיוסים של מאות אנשי משמר אזרחי שהגיעו מכל האזור וגם שוטרים נוספים לטובת החיפושים. עשינו סריקות, לא השארנו בבת ים אבן על אבן באותם עשרה ימים, עד שנמצא ראש הילדה בחוף תל ברוך. ברגע שמצאנו את הראש הוקם צוות חקירה גדול מאוד. העמדנו חוקרים רבים מול המשפחה, מול בתי חולים לחולי נפש. ככה היה במשך שלושה חודשים, אבל לא מצאנו קצה חוט. הוחלט להעביר את החקירה לצוות מצומצם ולהמשיך לחקור. בשלב מאוחר יותר זה הלך ליאחב"ל".

 

"אפשרות אחת היא שינוי כיוון. לנסות לבדוק דברים, להוציא DNA מהגופה שיהיה אפשר להשוות עם משהו. DNA כזה מיועד להשוואה למשל עם עצמים, עם אובייקטים, עם בני אדם. לרצוח ילדה, לבתר את גופתה, לשים בשקיות ולהשליך לים - זה מראה על רצון להעלים אותה לגמרי. לפי הערכתי, זה משהו נקמני או פסיכופת שמסוגל לכל. אבל אנחנו לא נביאים. המשטרה עובדת לפי ראיות, לפי ממצאים. קשה לי להאמין שימצאו את הרוצח, אבל אני כמובן מאחל הצלחה לצוות החקירה".
 

"הייתי אז חוקר צעיר", משחזר ניצב משנה בדימוס יצחק גטניו, שבזמנו סופח לצוות חקירת הרצח. "היו לי צילומים של הזירות. ראיתי ילדה כל כך קטנה, יפה כמו בובה. אני אפילו לא מסוגל לתאר לך את הסיטואציה שבה הייתה הגופה. זה היה מאוד קשה, מזעזע. הייתי בשוק באותה תקופה. לא העליתי בדעתי שאטפל בתיקים כאלה. מבחינתי זה היה אירוע טראומטי כחוקר מתחיל, אבל זה גם חספס אותי". 
 

גטניו ממשיך ומספר שלפענוח הרצח הייתה חשיבות לאומית. "זה היה קשור גם בנושא הביטחון האישי של האזרח", הוא מסביר. "ילדה קטנה יוצאת מהבית ובמרחק של 400־300 מטר נרצחת בצורה כזאת. זה פגע בביטחון האישי באותה התקופה. היו גם סברות שמדובר בפעילות חבלנית עוינת. גם האפשרות הזו עוררה פחדים אצל אנשים. הציבור ציפה מהמשטרה לפענח את הרצח, בדיוק כמו שאנחנו ציפינו. השקענו בכך משאבים רבים".

מה היו ההשערות שלך?

"הייתי קצין משטרה 37 שנים. אני משתדל לא להיאחז בתחושות אלא רק בנסיבות, בראיות שקושרות או לא קושרות. היו לנו כיווני חקירה והם התמקדו בעברייני מין, בפדופילים פסיכופתים. באזור עצמו התגוררו באותה עת הרבה עברייני מין. היה שם לא רחוק בית חולים פסיכיאטרי. באופן טבעי הוא ריכז שם כל מיני דמויות". 
 

"מיד אחרי הרצח הם עברו דירה, לחולון. אבא שלי היה קבלן בנייה באותה תקופה והם פנו אליו כדי לקנות בית בחולון. היה קשר מצומצם. אני גם לא הייתי אמור להיות איתם בקשר".

מה המשמעות של הוצאת הגופה מהקבר? 

"מהניסיון שלי, אם יש התפתחות טכנולוגית שאפשר להשתמש בה, מנסים לבדוק תיקי רצח לא מפוענחים מהעבר. עשינו את זה בעבר והצלחנו בחלק לא קטן מהתיקים. זה אומר אולי שיש איזו ראיה פורנזית שאפשר לבדוק אותה מחדש. בזמנו לקחנו דגימות, שלחנו לאנגליה, ולא קיבלנו שום ממצא. אבל אז הטכנולוגיה הייתה רק בתחילת הדרך. אני רק יכול לקוות שהפעם תהיה בשורה. אני מניח שמדובר באופציה די חשובה, כי אחרת בית המשפט לא היה מאשר את פתיחת הקבר. זה לא אירוע פשוט במנהגים היהודיים לפתוח קבר".

עוד לא מאוחר

החוקר הפרטי מוקה קריגר, בעל משרד "שרלוק חקירות", החל לטפל בפרשה חמש שנים לאחר הרצח. "אחרי שהמשטרה מיצתה את הבדיקות והחקירות, פנתה אלי משפחת אלימלך בתקווה שאמצא מידע חדש", הוא מספר. "בצוות שלי היו קציני משטרה לשעבר, קציני מודיעין, אני עצמי בא מ־8200. עשינו קצת חשיבה מחוץ לקופסה והתבייתנו על כמה דברים שחשבנו שהמשטרה לא עשתה.

"למשל, חשבנו שיש צורך לעשות היפנוזה לטלי, החברה שנאוה כביכול הלכה אליה ביום שבו נעלמה. ההערכה שלנו הייתה שאולי היה לה איזשהו מידע, שאולי הדחיקה בשל הטראומה. רק על ידי היפנוזה אפשר להוציא דברים כאלה. אבל לא עשינו את זה כי המשטרה התנגדה, הטילה וטו על זה. טלי אמורה להיות בת 49 היום. גם עכשיו אני אומר שזה לא מאוחר לזמן אותה, לתחקר אותה ולעשות היפנוזה. יכול להיות שהיא פשוט הדחיקה דברים".

 
 

קרוגר ממשיך ומספר ש"כעבור כמה שנים הגענו בכיסוי מסוים לטלי הביתה, אבל אז הבילוש של בת ים עצר אותנו. נעצרתי ושוחררתי בערבות, כדי שלא אחקור את הפרשה, אף על פי שלא הפרעתי לעבודת המשטרה".

כמה זמן ארכה החקירה שלכם?

"בהפסקות קלות חקרנו מספר שנים. כשטלי התגייסה לצה"ל ניסינו להלביש לה חייל שידובב אותה. כמו שמפעילים מדובבים. ניסינו לעשות זאת בשוק האזרחי, אבל כל הזמן המשטרה איכשהו ידעה על הכוונות שלנו וזה סוכל. עבדנו במקרה של נאוה בהתנדבות. לא היו לנו מקורות בלתי מוגבלים של כסף. כעבור כשמונה שנים - אם כי תמיד השקפנו מהצד וליווינו את התיק - נאלצנו להפסיק. חשבנו שזה גם לטובת המשפחה".

מה הייתה ההשערה שלך?

"שזה עניין שהסתבך. שלא התכוונו לרצוח מלכתחילה". 
 

"בשנתיים האחרונות יש התקדמות מאוד גדולה בתחום הטכנולוגיה ובדיקות DNA. אבל אני רוצה להנמיך ציפיות. זה בסך הכל השלמת חקירה, מה שלא עשו אז, וכאמור התנאים החדשים, הטכנולוגיה, עכשיו מאפשרים זאת. אולי רוצים לבדוק לפי ה־DNA שנמצא במאגר המשטרתי אם הרוצח נמצא שם. אני כמובן רוצה שהמשטרה תצליח. הלוואי שהיא תמצא את הרוצח. יותר טוב מאוחר מאשר אף פעם. יש בי אופטימיות זהירה".