הטרגדיה האיומה של המטפל ציון פרץ והנער חגי זבלבסקי

 "מצאו אותם כשאבא מחבק אותו", מספרת הבת, "עוטף אותו, כאילו מגונן עליו".

אהבה עד מוות.
"שניהם הלכו יחד. יש יותר חזק מזה?".

המונית המתינה לו כל בוקר ב־7:00. ציון היה יוצא מביתו ברחוב אהבת ציון בשדרות, נוסע לקיבוץ אור הנר השכן ואוסף את חגי. יחד הפליגו לבית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים בבאר שבע. אחר הצהריים היה שב להחזיר אותו לביתו. לפני כחודש, בבוקר של חול המועד סוכות, משאית גרסה את המונית שנסעו בה. ציון פרץ (70), אב לשלושה וסב ל־11, מת במקום. חגי זבלבסקי (19) דקות אחריו.

מכאן והלאה התנהלו יקיריהם בשני עולמות נפרדים של כאב. במסלולים מקבילים של תוגה. בתמונות מהלוויה של ציון נראית כל שדרות בוכה. משפחתו של חגי ביקשה לסגור את הלוויה לתקשורת. הוריו באצילותם באו בשבעה לחבק את משפחת פרץ, אך בפגישה עם עיתונאי לא יכלו לעמוד. שעות לאחר שקבענו כתב לי האב: "עוד מוקדם לנו להתראיין, מבקש לא לבוא ביום רביעי. סליחה. איציק ז.". שושנה, אלמנתו של ציון, ויתומיו גלית ואלעד פתחו לנו את ביתם בשדרות, ולקראת השלושים למותו חצבו מלבם סיפור על האיש שהיה אביהם.

הגיבור עם הקומנדקר

ציון נולד בקזבלנקה ב־1949. האמצעי משמונת הילדים של פיבי ושלום פרץ. "ילדותו עברה עליו בטוב", אומרת שושנה. הם גרו במתחם משפחתי עם דודו, אחיה של אמו. אביו עבד בנגריית אחיו, ניהל מאה פועלים שביצעו הזמנות מצרפת, מספרד ומפורטוגל. הים היה קרוב והגלים זמינים. החוף שימש ארגז החול של הילדים, והם בנו בו את חלומותיהם.

פעם אבדו ציון ובן דודו בים והעמידו את כל המשפחה על הרגליים. אחרי שעה מורטת הגיחו מהאטלנטי והונצחו בתמונה שהתנוססה שנים בבית הוריו. למרות החיים הטובים החליטו לעלות, כי "נהיה בלגן עם הערבים", כדברי שושנה. פורעים חטפו בנות יהודיות, והיו ששלחו תחילה את הבנות לארץ. גם במשפחת פרץ גבר החשש עם הולדת הבנות.

כשמלאו לציון שש שנים, עלה עם הוריו ואחיו. הם נחתו במעברת גבים־דורות, שממנה תצמח שדרות. שלום, נגר במקצועו, התקבל לחברת לפידות והקים צריפים לעובדים באתרי קידוח הנפט. פיבי עבדה בחקלאות ואחר כך במפעל עוף־קור בשער הנגב.

הם שמרו על המסורת ובעיקר הקפידו לא להדליק אש בשבת. בפרנה, מעין טאבון מרוקאי שבנו עם עוד כמה משפחות, אפו בשישי חלות. מיד אחריהן הכניסו את החמין, שחומו נשמר עד שבת. באוויר הייתה אחוות ראשונים, אך הימים היו קשים. מזון רק עם תלושים, צרכנייה אחת עם מדפים ריקים רוב הזמן. כשעברו מהמעברה לצריפים, החיים התחילו איכשהו להסתדר. עם הזמן צצו כ־150 יחידות דיור. כ־15 משפחות פלשו לבתים שעדיין לא הושלמו. אז מצאו גם שם ליישוב: "שדרות", כשדרות האקליפטוס שניטעו לצד כבישי הנגב.

ציון למד בבית הספר שקמים. כשהגיע לגיל תיכון נשלח לישיבה באלנבי, תל אביב. שושנה יודעת שזאת הייתה ישיבה אשכנזית, אך אין היא זוכרת את שמה. הגעגועים הכריעו את פיבי, ובנה שב אליה לשדרות. ציון למד עוד זמן מה אך נאלץ להתגייס לפרנסת המשפחה. הוא התחיל בבית אריזה ועשה כמעט הכל. לעתים היה מתלווה לנהג משאית שהוביל עופות לאילת ועזר לו בטעינה ובפריקה.

כשהגיע יומו להתגייס, התנדב לצנחנים. הוא עבר קורס צניחה והיה נהג אמבולנס. כבר מראשית השירות אותת למפקדיו שהוא חייב להמשיך לעזור בבית. מדי פעם זכה לחופשה מיוחדת והתנפל על כל עבודה. כשסיים שירות חובה, המשיך לקבע ביחידת הכיבוי של חיל האוויר בחצרים.

במלחמת יום הכיפורים היה כבר במילואים ונשלח לתעלה. שירת באזור שבו נפצע אריק שרון וליווה בזחל"ם שלו את גולדה מאיר כשירדה אל הלוחמים. במו אוזניו שמע אותה "מקטרת" לקצינים שדיין לא דיווח לה, לא עדכן אותה כמו שצריך.

הוא היה בטח האזרח היחיד שהיה עד למלחמות בצמרת.
שושנה: "הוא היה טיפוס מאוד סקרן, חייב להיות בכל מקום, בטח נדחף גם שם ושמע אותה מדברת".

בדרך נתקע ורכב אחר הוזעק ללוות את ראש הממשלה. ציון הושאר לשמור על הזחל"ם, והשממה סביב הפילה עליו תרדמה. עם שחר פקח עיניים ומצא את עצמו בודד מול מערך מצרי דרוך. "איך עזבו אותי ככה לבד?", נרעש כשצה"ל סוף־סוף נזכר בו. עם שובו לבסיס נאמר לו לעלות על א' ולהתייצב במפקדה. הוא נלחץ. חשד שהולכים לסגור איתו חשבון, לא ברור על מה. אבל בשיחה התברר שצה"ל מנסה להסתיר לפחות את המחדל הזה. כדי שלא יתלונן שהופקר נוכח פני האויב, נשלח ל־48 שעות הביתה. לאחר ששב אל דרכי האש, עצרה לידו לפתע שיירת טנקים. מהמוביל ירד טנקיסט מאובק וחיבק אותו ארוכות. זה היה משה־אריה, אחיה של שושנה.

איך הכרת את ציון?
"בוא אספר לך סרט הודי".

שושנה נולדה בעיר רומן שברומניה. ב־1963 עלתה עם משפחתה לארץ. הם הונחתו בשכונת תלפיות, אז בשולי ירושלים. אלא שאמה רחל חששה מהקרבה לגבול ירדן ורצתה להתאחד עם משפחתה בראש פינה. הוריה ואחיה של האם הגיעו ב־1951, בימי העלייה ההמונית עם קום המדינה. מהאונייה הופנו ישירות לשער העלייה, במבואותיה הדרומיים של חיפה.

שער העלייה הייתה למעשה המעברה הגדולה ביותר בארץ. בין גדרות התיל עברו העולים ביקורת גבולות, ביקורת מכס, בדיקות דם, שיקוף ריאות וחיטוי. כמאות אלפי העולים ששטפו את המחנה נאלצו גם הוריה של האם לנווט בסערת הישראליות המתגבשת, לגשש את דרכם בבליל שפות, תרבויות ואמוציות. בתור רומנים מן השורה המשיכו לראש פינה, שעיקר מייסדיה היו חסידים ממוינשט שברומניה. כששושנה הגיעה למושבה שלמרגלות צפת היו סבה וסבתה ותיקים בארץ.

שושנה זוכרת ימים יפים בראש פינה. היא מצאה שם חברות כלבבה. פעם בשבוע הייתה יוצאת איתן לרקוד בחוף התכלת על שפת הכנרת. הן התנהלו בטרמפים, "כי אז זה לא היה מסוכן", אבל תמיד הקפידו לחזור הביתה עד 22:00 כדרישת אבותיהן.

ערב אחד, כשאצבעותיהן זקורות בטרמפיאדה, עצר לידן קומנדקר צבאי. מאחורי ההגה ישב חייל חמוש בקסדה ובמשקפי רוח. כל הדרך לא החליף איתן מילה. בכניסה למושבה הוריד אותן ודהר חזרה אל החושך.

כשנה לאחר אותו טרמפ לילי עזבה משפחתה של שושנה את ראש פינה וירדה לשדרות, אל אחי אביה. האב חיים קיבל עבודה במאפייה, "והסתדרנו יפה מאוד". גם שושנה הסתדרה יפה מאוד. היא מצאה חברות חדשות ובשבתות - תמורת 2־3 לירות הביאה אותן משאית לים של אשקלון.

באחת השבתות אחד נדבק אליה. כבר בעבר לא נענתה לו והוא ניסה שוב. כשסירבה גם הפעם, עבר לאיומים. אפילו ביקש להרים יד. אבל אז שמעה מאחוריה מישהו זורק לו: "גיבור על בנות, הא?". האביר המזדמן גירש את המטריד מעל פניה ובתמורה ביקש רק חופן גרעינים מהערימה שלידה. נקשרה שיחה, והוא שאל: "לא גרת פעם בראש פינה?", והיא ענתה: "נכון", מופתעת. "ולא עלית פעם טרמפ על קומנדקר?", והיא ענתה נדהמת: "נכון", והוא שחרר: "אני הייתי הנהג של הקומנדקר ההוא".

ציון פרץ לא בזבז רגע. כבר באותו ערב הזמין אותה לסרט בקולנוע שבו היה סדרן. כשבאה לאסוף את הכרטיס, גילתה ששמורים לה שניים ביציע ה־VIP. "אבל אני צריכה רק אחד", טענה. אך הקופאי התעקש ואמר לה: "קחי". כשירדה אפלה על האולם הופיע ציון והתיישב לידה. "ומאז 49 שנה שאנחנו יחד", דיברה עליו בלשון הווה, "שלושה ילדים ו־11 נכדים".

זאת הייתה אהבה ממבט ראשון?
"קשה להגיד. הוא מזרחי ואנחנו אשכנזים, והסטיגמה אז על המזרחים לא הייתה כל כך טובה, אבל הג'נטלמניות שלו, הטוב לב שלו, הפשטות שלו - לא כמו ההוא שלא רציתי לדבר איתו - הוא היה משהו אחר".

איך אחר?
"עשה רושם של אדם טוב, נדיב. כשנכנסתי אליהם הביתה מצאתי אנשים פשוטים, טובים, לא מדברים הרבה".

איך המשפחה שלך קיבלה אותו?
"כשהתחיל להיכנס אלינו לבית וראו את הכבוד שהוא נותן, אז מאוד אהבו אותו. הוא טיפל בהוריי עד יומם האחרון. היה אומר לי: 'עזבי, לך אין סבלנות, אני אאכיל את אמא שלך'. כשאכלה - היה חוזר אליי זורח".

הם התחתנו ב"אולמי פאר" באשקלון. "כי הרומנים האשכנזים שלי לא רצו חתונה במועדונים של שדרות אלא באו־ל־ם", היא מותחת את המילה. שני אוטובוסים הביאו את האורחים משדרות לחגיגה הגרנדיוזית. שנה וחצי נאבקו הוריה עם חובות החתונה.

מטפל במלוא מובן המילה

הזוג הצעיר התחיל להיאבק עם החיים. היא עבדה במפעל לייצור מדחומים, הוא במאפייה עם אביה. לאחר זמן קנה "קו", וחילק לחם בשדרות ובקיבוצים ליד. כשנסגרה המאפייה עבר ללפידות והוביל ציוד לקידוחים. כשנסגר שדה הנפט בחלץ עבר לתפוד, תעשיות תפוגן בשער הנגב. כשנסגר תפוד עבר לאורלב, שסיפק מקלחונים לבתי מלון. כשנסגר אורלב עבר למפעל הזרעים הזרע. אחרי הזרע התגלגל לאסם ועבד כמלגזן וכמחסנאי. לפני כשלוש שנים יצא לפנסיה.

ציון פרץ לא העלה בדעתו לכלות את ימיו עם עיתון על מרפסת. "הוא איש מאוד פעיל", מסביר - גם הוא בזמן הווה - בנו הצעיר אלעד. "הכי התאים לאבא לעבוד עם ילדים, כי הוא מאוד אהב ילדים". אלעד הציע שיהיה שומר בבתי ספר, אך ציון חיפש את האקשן, את הניידות. עמידה משמימה ליד שער נעול לא הייתה בשום אופן עושה לו את זה. כשהתפרסם שהמועצה האזורית שער הנגב מחפשת מלווים לילדים בחינוך מיוחד, הגיש מועמדות. לאחר ראיון עם רכז המלווים של המועצה התקבל.

שלושה חודשים לאחר שפרש לגמלאות פגש ציון פרץ את חגי זבלבסקי. הוא היה הנער הראשון שאיתו עבד. הם הכירו בבית הנוער בקיבוץ אור הנר. ה"קליק", כך ברור עתה, היה מיידי. ציון הפליא לזרום עם חגי. "איזה חמוד", סיפר נלהב בשובו הביתה. "ואיזה הורים מקסימים, נראה שהם דואגים לו מאוד".

אבל אלעד ניסה להזהיר אותו שאין זה סיפור פשוט. שילדים כחגי לא בהכרח מתקשרים, שעלולים להיות להם התקפים, "אבל הוא לא נרתע, לא ייחס לזה שום חשיבות". גלית: "הוא לא היה מלווה, הוא היה מטפל. במלוא מובן המילה מטפל".

ציון היה יוצא מביתו כל בוקר ב־7:00 ומתיישב לצד נהג המונית. כשהגיעו אל חגי באור הנר היה עובר למושב האחורי. לעתים, כך מספרים לי, התעקש הילד וסירב לצאת. ציון היה נחלץ לעזור להורים, אומר: "קדימה חגי", וחגי היה קם, לוקח את התיק שלו, נותן יד ועולה למונית המובילה לבית הספר בבאר שבע.

אלה היו 55 קילומטרים של אושר. טוב הלב של חגי ושמחת החיים שלו הדהדו בנפשו הנדיבה, המטפלת של ציון. "כימיה שלא ניתן לתאר הייתה ביניהם", נזכרת גלית. הם נהנו זה מזה ואהבו את הדרך. המלווה הקודם היה מושיב את הנער ליד הנהג ומוריד את המראה שלפניו. חגי היה עושה תנועות ומתכנס אל עולמו. אבל ציון - מהיום הראשון - הושיב את חגי לצדו, במושב האחורי.

הוא היה צריך את הילד לידו, כך ייטיב לדאוג לו, להביט בו, לנחש אותו. הוא לא השאיר לחגי רגע דל ולא נתן לו לבהות. כל הדרך העסיק אותו. עם צאתם היה מתקשר לגלית, מבקש לדבר עם נכדו ואומר לו: "אורציון, הנה חגי, דברו", ואורציון היה מבקש מחגי: "תשיר לי היום יומולדת" וחגי היה שר "היום יומולדת". ואורציון היה מבקש: "תשיר לי 'פומפה פומפה'", וחגי היה שר לו "פומפה פומפה". וגלית הייתה נלחצת עם כל לו"ז הבוקר המטורף, מתחננת לאביה שינתק, "אבל זה לא עניין אותו, כל בוקר אותו טלפון, כל בוקר אותו משפט: 'אורציון, הנה חגי, חגי הנה אורציון".

כשהסתיימה השיחה הפקיד את הנייד בידי חגי. לא הייתה לו שום בעיה עם זה. לימד אותו לשחק בו. עשה איתו סלפי. המון. תרגל איתו משפטים כמו: "הנה אמא", "אמא הביתה". הם בראו להם שפת חושים שלא נזקקה להברות ולסימני שאלה. "מאז שהוא איתך, לא היה לו שום התקף", היה הנהג אומר לו.

ב־7:45 היה מוסר את חגי בשער בית הספר בבאר שבע. לא בלי לתת הנחיות למקבלי פניו: "תיקחו אותו לשירותים", "הוא לא הספיק לאכול ארוחת בוקר", "תדאגו לו". הם לא תמיד אהבו את המעמד. "ציון", היו מתריסים, "אנחנו מכירים את חגי, לא?". הלימודים הסתיימו ב־16:45, אבל הוא היה מתייצב ב־15:55, מאיץ במנהלת ובמחנכת לשלח את הנער. "הוא צריך להגיע לבריכה (לטיפול הידרו־תרפי - מ"ח) בשער הנגב, אסור שיאחר, אתן מכירות את באר שבע בשעות האלה, הכל פקקים".

אף שידע שאין הילדים אוכלים ממתקים, בימי שישי מלאו כיסיו סוכריות טופי. הוא פיזר אותן בין אנשי הצוות, "אם במקרה אחד הילדים ירצה נורא". אותם צייד בעיתוני סוף השבוע.

"אל תיתנו לחגי לחכות"

"החשש היה", אומרת גלית, "שאם יקרה משהו לחגי, אבא - מרוב שהיה מחובר אליו - לא יעמוד בכך". מחשבות מהסוג הזה התרוצצו בה לא פעם, והיא שיתפה בהן את אמה. "איך אבא יתמודד עם זה? איך יכיל את זה? תורידי אותו מהעבודה הזאת", הפצירה בה. שושנה ניסתה. התחננה, שייצא כבר באמת לפנסיה. "אנחנו מתקרבים ל־70", אמרה לו, "יש לנו ילדים מסודרים ברוך השם. זה הזמן שלנו".

מה ענה לך?
"אני חוזר ב־8:45, גג 9:00. עד 15:00 אני פה. פנוי. למה לאן את רוצה ללכת? אספיק לטייל איתך ולחזור אל הילד".

גלית: "היה מסבן אותה, מנסה למשוך זמן, מחרטט לה חרטוטים טובי לב כאלה".

ציון פרץ היה מאוהב. כשהיה נשאל: "איך חגי?", היה מעגל שפתיו, משמיע מצמוץ של נשיקה ומשיב: "מותק, מותק, מותק". לפני כל יום הולדת דאג לו למתנה. "בואי איתי, נבחר יחד", היה מבקש מבתו גלית, "לאמא שלך אין סבלנות". הזמין אותו ליום הולדת של נכדו אורציון. בפורים ביקש מבני משפחתו להכין משלוח מנות לנער, אף על פי שלא אכל ממתקים.

הנה רגע של אהבה כפי שסיפרה אמו של חגי ליקיריו של ציון: יום אחד בנה לא אכל כלל. לפני שנפרד ממנו בביתו, הציע להוריו להכין לו מרק ירקות. כעבור שעתיים נזכר ששכח לבקש שיוסיפו למרק גם עוף. אצבעותיו תקתקו מעצמן את המספר של ההורים: "הכנתם לו?", שאל בלחץ. רק כשבישרו לו שאכל יפה, הרשה לעצמו לצהול: "אמרתי לכם, אני מכיר אותו".

זאת הייתה התמסרות טוטאלית, רציפה, יורדת לפרטים הקטנים של היומיום. ציון פרץ היה מודע למצבו של חגי, אך רגשית התייחס אליו כאל אדם רגיל. שווה לו. פיתח אליו יחס חברי. שימח אותו, נזהר בכבודו, יצא מעורו שלא לאכזב אותו, קידש את מפגשיהם אפילו על חשבון המשפחה הקרובה ביותר.

שימו לב לסיפור הזה: את נכדתו, ליאור, דרבן ציון ללכת לקורס קצינות. היא עברה את המבדקים, התייצבה בבה"ד 1 ואמרה לו: "אני עושה את זה רק בשבילך, סבוש". אבל הקורס היה מפרך, רצוף משברים. לא פעם התקשרה לדווח לו: "אני עוזבת", והוא היה מקשיב ומעודד: "את חייבת להמשיך, ליאור, קטן עלייך, אני אצ'פר אותך". גאה כחתן ראה אותה מקבלת את סיכת המ"מ. אחר כך יצאה להשלמה חיילית והכריזה: "סבוש, רק אתה מעניק לי את הדרגה". אבל הטקס נקבע לשעת איסופו של חגי. סבא ציון שלח לה מעטפה עם 1,000 שקלים ולצדם מכתב. "מתנצל שלא הגעתי, אבל אין מי שיביא את הילד, תביני אותי".

פעם הרשה לעצמו סוף־סוף לצאת עם שושנה אשתו לחו"ל. נדמה לה שזה היה לרומא. והוא שיגע את המחליפה שלו. כל בוקר היה מתקשר: "לקחתם אותו?", "הגעתם בזמן?", כל אחר צהריים היה מתקשר: "אל תאחרו", "אל תיתנו לילד לחכות".

השעות הולכות ומתקצרות

אבל ציון פרץ היה מוטרד - ולא רק בגלל הילד. כשיצאו לסופי שבוע בארץ, שיתף את הנופשים בחוויות חייו בארץ הקסאמים. על החרדות שהירי מביא על נכדיו. "כל הזמן דיבר על זה, כל הזמן זה ישב לו בגרון", מספרת גלית.

שושנה: "גם על תאונות דרכים דיבר המון".

גלית: "מאז שנהיה מלווה, חשש כל הזמן, רבצה עליו האחריות הזאת לילד".

על מה התאונן?
"שהנהגים לא נוהגים בזהירות, שנוסעים מהר מדי, שמדברים בטלפון, שמסמסים. כל הזמן העיר להם".

נהגי המוניות שהסיעו אותם באו והלכו. איש מהם לא השביע את רצונו. ייתכן שבגלל זה התעקש לא להחמיץ ליווי. הרגיש שהוא חייב להיות כל יום על משמרתו.

כשהתחילה חופשת סוכות, היה לו ברור שאינו נוטש את חגי ושהכנרת תחכה.

זה היה השבוע האחרון לחייו. ייתכן שבתת־מודע חש ששעותיו מתקצרות. שעליו להשלים כמה מטלות. לאחר שהתחנן שבועות לגלית שתכניס את מכוניתה לטיפול, לקח את המשימה לידיו. בתה צילמה לבקשתו את מספר הרכב, והוא קבע לה תור למוסך. את יומו האחרון פתח בטלפון לבתו לוודא שהיא אכן יוצאת למוסך. כעבור כמה שעות התקשר כדי לשאול: "מה קורה?". המתנה האחרונה שקנה לה הייתה מצבר נייד, כדי ששוב לא תיתקע עם מכוניתה.

ב־11:30 בערך הגיעו הנכדים לנוח בבית סבא וסבתא. לאחר שהשתתפו באירוע "סוכה למחשבה" שהתקיים בעיר, ביקשו לשתות משהו ולכרסם משהו. ציון ראה שהחטיפים מתחסלים כהרף עין, יצא לסופר ושב עם כל הבמבה ששדרות יכלה להציע.

ב־18:30 התכתב עם נכדתו שני ולראשונה קרא לה 'שניה'. היא שיגרה אליו מדבקות, והוא השיב: "תלמדי אותי איך שולחים, אני רוצה לשלוח לבד". את המדבקות שהורידה לו לטלפון כבר לא יספיק לשלוח.

לפנות ערב הלך כתמיד לבית הכנסת. המשיך לחנויות להצטייד ב"דברים טובים" לנכדיו, אם גם למחרת יגיעו. שושנה, שעברה כמה שעות קודם לכן עקירת שן, הקדימה לעלות על יצועה. כששב הביתה מצא אותה ישנה. למחרת בבוקר יצא בדיוק כשהייתה במקלחת. "רציתי להספיק לומר לו 'שלום', אך שמעתי את השער נסגר מאחוריו", היא אומרת.

חמישי, 17.10, 7:16 בבוקר. במוקד 100 של מרחב לכיש במד"א מתקבל דיווח על תאונה בצומת איבים. "מצאנו מונית מעוכה", סיפרו הפרמדיקים שחשו לצומת, "הנוסע היה מחוסר הכרה, ללא נשימה, ללא דופק ועם חבלה רב־מערכתית. גם הנער היה מחוסר הכרה וסבל מחבלה רב־מערכתית. הענקנו לו טיפול מציל חיים ופינינו אותו לבית חולים מורדם ומונשם". חגי זבלבסקי הלך לעולמו בבית החולים ברזילי באשקלון. זמן קצר אחרי ציון פרץ. מחקירה ראשונה עלה כי נהג המונית נכנס לצומת בלי לתת זכות קדימה למשאית הפוגעת.

כשהדם הופך לעופרת

לצומת מגיע באותה שעה איש איחוד הצלה מהאזור. הוא שולף תעודת זהות מכליו של ציון שכבר אינו בחיים ומצלצל לחברו אייל מלכה, בעלה של גלית. "הייתה תאונה בצומת איבים", הוא מבשר לו, "תגיע בלי גלית". כל הדרך לצומת אייל שואל את עצמו: "למה בלי גלית? ומה פתאום תאונה? ומי משלנו נסע הבוקר?". מרוב שאלות מתבלבלת לו הדרך. כשהוא מגיע מראה לו איש ההצלה את תעודת הזהות ושואל: "זה חמיך? הוא נהרג". איש ההצלה מציע לאייל להודיע במהירות למשפחה.

נהג המונית, הוא מסביר לו, יצא עם פצעים קלים, הוא דיווח לכל התחנות, והמשפחה עלולה לשמוע מאחרים. "רוץ מהר הביתה וקח מאשתך את הפלאפון". בדרכו הביתה מצלצל אייל לרונן, בנו הבכור של ציון שגר במיתר: "לאבא שלך הייתה תאונה, תגיע לבית של אמא". רונן יוצא מיד. הוא עוצר בצומת בית קמה, מפשפש בנייד, קורא דיווח שגוי שמדובר בהרוג בן 50 ומסיק שזה הנהג. אביו הרי בן 70. כשרונן עובר בצומת איבים ורואה את תא הנהג תקוע על השלט, הוא משתכנע סופית שאביו אכן שרד. רק כשהגיע לחזית בית אחותו והבחין באיש ההצלה הבין.

דקות קודם ניסה אייל להעיר את אשתו גלית. אבל היא - מדריכה חינוכית במעונות נעמ"ת - התענגה על תרדמת חופשת סוכות. הוא מחליט לתת לה עוד רגע לפני שיתהפך עליה עולמה וחש לבית אלעד שכנו. בשובו הוא מנסה שוב להעיר אותה, אך היא מסרבת להתעורר אל הבשורה: "למה, אייל? אני עובדת קשה כל השבוע, עזוב אותי לישון". לבסוף היא מתיישבת על המיטה והוא רק אומר לה: "צחצחי שיניים ותתלבשי".

"ואני, הלחץ שלי עולה, ואני נכנסת לצחצח שיניים ושואלת שוב: 'אייל, לאן הולכים?', ועדיין אני מנסה לחשוב על הטוב", היא משחזרת. "בדרך כלל אייל מפתיע אותי, אולי הכין משהו? אבל מיד הבנתי שלא ייתכן. בסוכות הוא לא זז מהסוכה שלו. ושוב אני עם ה'מה קרה?' שלי, והוא עונה לי 'תאונה קלה'. רק שמעתי 'תאונה קלה' חשבתי שאני מתעלפת. אני יוצאת ורואה את הבחור מאיחוד הצלה. ואומרת לאייל שוב: 'מה קרה?', איך שאמר לי שוב 'תאונה קלה', שאלתי: 'מי, אמא שלי?' אמר: 'לא'. צעקתי: 'אבא שלי'. אז אייל תפס אותי, חיבק אותי. אמרתי: 'מה מצבו? איפה הוא?', והוא שתק. ברגע ההוא נכנס איש ההצלה שאמר: 'ברוך דיין האמת'. ואז התחיל הסרט שלי".

מלווה בבחור מאיחוד הצלה, בשוטרים ובעובד סוציאלי צועד אלעד - הצעיר מבין שלושת האחים - לבית הוריו. "בואי, צאי החוצה", הוא מבקש מאמו. כששושנה רואה את השוטרים, היא שואלת את בנה: "למה המשטרה פה? אבא רב עם מישהו? באו לחפש אותו?" הבן מחבק את כתפיה ואומר: "הלוואי, אמא, הלוואי". ועדיין אין היא מבינה. ואז ניגש אליה שוטר שיורה: "בעלך היה מעורב בתאונה. הוא נהרג במקום". ועדיין היא מנסה להדוף את האסון המתדפק. רק כשאלעד לוחש לה: "אמא, אבא נהרג בתאונת דרכים, זהו...", הופך הדם בוורידיה לעופרת.

כל העיר ליוותה את ציון פרץ אל מנוחתו. ראש ישיבת ההסדר דוד פנדל כינה אותו: "הפנים היפות של שדרות". אחר כך קדרו פני שדרות. הרקטות שוב חתכו את השמיים, הבומים שוב זעזעו את האוויר, והאזעקות יבבו כצפירות זיכרון לאיש חסיד בארץ ללא חסד.