נשים שחוו אלימות במשפחה מספרות את סיפורן בספר חדש

"'את לא יודעת לשתוק, אושרית. את תמיד חייבת לענות!'. הוא הכה אותי, בעט בי, משך לי בשיער, שבר על גבי מקל של מטאטא, מכסה של אסלה. כשהוא קרב לעברי עם מספריים, חטפתי אותם, ואז הוא משך לי אותם מהיד. רק הדם גרם לו להפסיק. איך ייתכן שזה האיש אשר לו נשבעתי אמונים, שזה האיש שאיתו רציתי להקים משפחה? איך זה שדווקא הוא פגע בי הכי קשה שאפשר?". את התיעוד המצמרר הזה כתבה אושרית אלבז־כרמלי בסיפור "מחייגת 100". 
 

הסיפור שלה ועוד 15 סיפורים קצרים שנכתבו בידי נשים שחוו התעללות במשפחה ויצאו ממעגל האימה, מופיעים בספר "גחליליות בלילה" (הוצאת רימונים). כלולים בו סיפורים של נשים שהיו בגיהינום והצליחו לצאת ממנו, לצמוח מתוכו, ולהפוך לעצמאיות ובעלות כוח להשפיע. נשים שתיקנו את חייהן והמשיכו הלאה, מתוך מקום חזק ובטוח.
 

"הרעיון להוצאת הספר הבשיל אצלי לקראת סוף 2018, שנה שבה מדרגת האלימות נגד נשים נסקה לגבהים חדשים", מספרת יעל שכנאי, עורכת, סופרת והמו"לית של הוצאת הספרים "רימונים". "26 נשים נרצחו באותה שנה, בהן ילדה קטנה בת 12, שנפלה קורבן למאבק בין אמה לבן זוגה של האם, נאנסה באכזריות ונרצחה. רציתי לעשות משהו לטובת המאבק. משהו שיוכל להנציח את העניין, להעלות את המודעות וגם ייתן כוח לנשים שנמצאות במקומות האלה להצליח לצאת משם.

"אז עלה הרעיון לגבש אסופה של סיפורים קצרים של נשים שהיו במקומות האלה ויצאו ממעגל האלימות, ויכולות להוות מקור לתקווה ולהעצמה של נשים אחרות. הספר נוגע בכל מי שקורא אותו. זה וואו, תראו מה קורה שם במקומות האלה. תראו מה הנשים הללו עוברות ואילו גיבורות הן שהצליחו לצאת מזה ולשקם את עצמן. הרעיון הוא לתת תקווה, להראות שאפשר לעלות מהמקום הכי נמוך - גם אם עכשיו את מרגישה מתחת לאדמה". 
 

"פרסמנו קול קורא בפייסבוק וביקשנו מנשים לפנות אלינו ולשלוח סיפורים. אומנם הייתה היענות, אבל לא כמו שהייתה אם היינו מבקשים לשלוח אלינו סיפור בז'אנר מדע בדיוני. יש פחד מחשיפה בנושא הזה. התעצבתי מכך שמהמגזר הערבי קיבלתי מעט מאוד סיפורים. גם הנשים ששלחו התחרטו אחר כך וביקשו שלא נפרסם".
 

בסך הכל התקבלו במשרדי ההוצאה 150 סיפורים, שמתוכם נבחרו 16 "שממש נכנסו לי לבטן", לדברי שכנאי. מחצית מהנשים שסיפורן מופיע בספר מופיעות בשמן המלא, בהן שרונה בן אור, גרושתו של הרוצח שמעון קופר שכתבה סיפור בשם "שורדת האלמן הסדרתי". שאר הנשים בחרו בשם בדוי. 
 

"אי אפשר לבחור סיפור שהוא יותר זוועה מאחרים. יש מקרים קשים מאוד, למשל הסיפור 'פתולוגית' על בחורה שבמשך שנים עברה התעללות מינית מקרוב משפחתה, ואף אחד לא האמין לה. היא נעלמה בתוך עצמה נפשית ופיזית, פיתחה הפרעות אכילה. כיום היא נמצאת במקום אחר, יש לה בן זוג וילדים. הסיפור 'אני לא אהיה כמוהו' הוא על אישה שעברה אלימות פיזית קשה מאבא שלה, והפכה בעצמה לאמא מכה והיא כל הזמן נלחמת בזה. ב'ובחרת בחיים' כותבת אישה שחוותה אלימות קשה, הפכה לאנורקטית ושקלה 27 קילו. בציפורניים היא הצליחה לצאת מכך. כיום היא מנחה סדנאות לנשים שעוברות פגיעה במשפחה".

 

"100 - והשתחררתי"
 

"אני שרדתי כדי לספר, יש כאלה שלא שרדו", אומרת אלבז־כרמלי. "מחובתי להמשיך לספר את הסיפור שלי. כשאני הייתי שם, כמהתי למישהי שתגיד לי שאפשר אחרת, שאפשר להחלים. הכתיבה היא סוג של ריפוי בשבילי. חלק מההחלמה הוא לדבר על מה שעברתי".
 

הסיפור של אלבז־כרמלי (40) התחיל כשהייתה סטודנטית. "פגשתי בחור שלא הפסיק לחזר אחריי חיזור מאוד אינטנסיבי, על גבול האובססיבי", היא משחזרת. "אז זה היה נראה לי כמו אהבה גדולה. קיבלתי ממנו מדי יום עשרות הודעות בטלפון. הוא ידע איפה אני נמצאת בכל שנייה. פירשתי את זה כהמון תשומת לב, בדיעבד אלה היו הסימנים לקשר אלים".
 

"הסטירה הראשונה הגיעה זמן קצר לפני החתונה. נסענו לקנות נעלי חתונה, היה ויכוח ברכב, ואז הוא הדף אותי. לא ביטלתי את החתונה כי היו רגשות מעורבים. הייתי מאוהבת, זו הייתה חתונה שתכננתי, הזמנות שהוצאנו. מצד שני הבנתי שמשהו לא בסדר. רציתי להאמין שאפשר לתקן את זה". 
 

אלבז־כרמלי מספרת על מסכת אלימות שהתגברה אחרי החתונה. "הוא איים שירצח אותי", היא נזכרת. "ברחתי לשבוע, עירבתי את ההורים שלי, סיפרתי לחברות. אחרי שיחה בין ההורים שלי לשלו החלטתי לתת צ'אנס אחרון. בחודש התשיעי להריון הייתה אלימות נוספת מצדו. אמרתי שלא אלד תינוק לבית של אלימות. חייגתי 100. מאותו רגע כבר הרגשתי שחרור. דבר קרה אחרי דבר: הגשתי תלונה, עצרו אותו, התגרשתי". 
 

היא עזבה שבועות ספורים לפני שבנה נולד. "אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי נשארת", היא אומרת. "שיקמתי את החיים שלי, הייתי בהרבה טיפולים, חזרתי להאמין בכוחות שלי. בתוך מערכת יחסים אלימה קל מאוד לחשוב שאת כלום, שאת אפס, שלא תסתדרי לבד. אבל הכוח שלנו בתוכנו. עדיף להיתקל בקשיים כלכליים מאשר לחיות בתוך בית סוהר. מגיע לך לאהוב את עצמך ושיאהבו אותך". 
 

לפני שמונה שנים היא התחתנה שוב, ומנישואיה השניים נולדו לה שני ילדים. כיום היא עובדת סוציאלית ומאמנת אישית. אלבז־כרמלי מדגישה שהיא לא מתביישת בסיפורה. "אני לא מסתתרת", היא אומרת, "המטרה שלי היא לתת כוח לאחרות, לא להסתתר. אני ניצחתי, שברתי את מעגל האלימות בחיי. היום אני בזוגיות בריאה, תומכת ושוויונית. המסר שלי הוא שגם אם גדלת בתוך אלימות וראית את זה כל חייך, את עדיין יכולה אחרת". 

 

צלקות שלא מגלידות 
 

סיפור נוסף שמובא בספר הוא של שרון בר־אל תמיר. "איך אפשר להרגיש משפחה כשאבא מקלל את אמא כל יום: זונה, בהמה, מזדיינת, כלבה, מרוקאית מסריחה. את שומעת אותו והלב שלך מתכווץ. את רואה אותה והדמעות שלך כבר יבשו", כך היא כותבת בסיפורה "ילדה בת עשר". "מגיל תשע הוא התחיל להרביץ גם לי. בגוף ובנשמה. מגיל תשע שמעתי ממנו עד כמה אני מכוערת, שמנה, ילדה בגוף של זקנה. בגיל ארבע עשרה הוא שדרג את הקללות שלו: זונה, כלבה, מטונפת. כשהייתי נכנסת לבית הוא היה מציין בקול, 'הנה, השמנה הגיעה'. וכמה שנאתי אותו".
 

הסיפור של בר־אל תמיר (47) מלווה אותה גם היום. היא הקימה את קבוצת הפייסבוק "כוכבים כחולים" נגד אלימות במשפחה וגם משתתפת בתיאטרון פלטפורמא - מאלימות לאמנות. 
 

"מגיל עשר אני כותבת שירים, כל מחשבה וכל תחושה. בגלל ההתעללות היומיומית שחוויתי, לא הייתי מתקשרת עם העולם. הכתיבה הצילה אותי. רציתי לשתף את הסיפור וגם להשמיע את קולי. זה משהו שאני עושה כבר עשר שנים, מאז השבעה של אבא שלי. אחרי שהוא נפטר היה לי יותר קל להשמיע את הקול הזה. רציתי גם לתת כוח לכל אדם שחווה אלימות".
 

הוריה של בר־אל תמיר היו מורים. "לאבא היה תואר שני בחינוך, אמא הייתה סגנית מנהלת בית ספר", היא מספרת. "היו לנו בבית כמויות של ספרים ואנציקלופדיות. מבחוץ זה היה נראה בית מאוד תרבותי. אבל כשנכנסים פנימה לקישקע, התמונה משתנה".
 

והזיכרון הראשון שלה מהאלימות הקשה שאביה הפגין כלפי אמה הוא – כשם הסיפור - מגיל עשר. "ראיתי את אבא שלי מפוצץ את אמא מכות. היו המון מקרים שהוא היה לוקח סכין, שם ליד הצוואר שלה ומאיים עליה שאם היא תעשה משהו, הוא יהרוג אותה ואותנו. אמא שלי מעולם לא התלוננה. לא סיפרה לאף אחד מהמשפחה שלה. פחדה פחד מוות". 
 

"חטפנו מכות על ימין ועל שמאל. זה לחיות כל הזמן בפחד. כיום אני יודעת שהיתי נערה מתוקה ויפה, אבל מגיל קטן זה היה 'הנה השמנה הגיעה, את נראית כמו זקנה מכוערת'. או שהוא היה חונק אותי, שופך קולה על הפרצוף שלי אם משהו לא נראה לו. פעם הוא שבר קנקן פלסטיק על הראש שלי. כשהייתי חוזרת הביתה בזמן השירות הצבאי, הייתי חוטפת מכות וחוזרת לבסיס". 
 

כשהייתה בת 23, הוריה התגרשו. "לפני החתונה הראשונה שלי, בערך בגיל 27, הגעתי אליו הביתה", היא מספרת. "הייתי שם ארבע שעות. שאלתי אותו: 'למה עשית את זה?'. הוא לא ביקש סליחה, פשוט אמר 'הייתם ילדים לא טובים'". 
 

"כשאמא שלי הודיעה לי שאבא נפטר, הרגשתי כאילו אני מול חוף ים שקט. ראיתי את האופק, הייתה אנחת רווחה מטורפת. הייתה הקלה, אבל מצד שני הייתי בדיכאון שנה. כי באת, הרסת לכל המשפחה את החיים והלכת". 
 

"היו לי תקופות של דיכאונות, של המון חיפוש עצמי. היו טיפולים פסיכולוגיים, סדנאות מודעות. מפצעי העבר אי אפשר להתרפא במאה אחוז, אלה צלקות שלא מגלידות. העבר פוגע בזוגיות, בחוסן הנפשי. במשך שנים פשוט עבדתי כדי להיות מה שאני היום, להיות אסרטיבית. חזקה. המטרה של הסיפור שלי היא להשמיע את הקול שלי, של הילדה שלא יכלה לדבר בזמנו, וגם לתת לאחרים כוח להאמין בחיים. מגיל עשר תמיד היה לי את האור הזה בלב שהאמין שהכל יהיה טוב. גם בתוך החושך ראיתי נקודות של אור".