לצערנו, עם כל סבבי הקסאמים שיש פה, אנחנו למודי ניסיון במצבי חירום ובמצבים שבהם צריך לעזור אחד לשני. יש פה כבר מערכת משומנת של עזרה הדדית. זה מרגיש כמו משפחה, כולם מכירים את כולם, כולם שותפים לאותו גורל. הסיפור של סלעית השפיע על כל הקהילה שלנו", אומרת איריס בנודיז־חכמון, חברת קיבוץ ניר־עם שבצפון הנגב המערבי.
ביום ראשון עלה קמפיין גיוס המונים באתר giveback.co.il, "מחזירים את סלעית", במטרה לגייס 385 אלף שקלים לטובת סלעית וייץ, חברת הקיבוץ שעברה שבץ מוחי בגיל 29, ארבעה חודשים בלבד אחרי שילדה את בתה, שיה. במשך חודשיים היא נלחמה על חייה בטיפול נמרץ, מורדמת ומונשמת. בסוף אוקטובר עברה וייץ לשיקום מורכב בתל השומר. משפחתה המורחבת, חבריה וקהילת קיבוץ ניר־עם התגייסו לעזרת המשפחה הצעירה. פרויקט הגיוס הוא יוזמה של חבריה של סלעית. נכון לכתיבת שורות אלה נאספו 42% מסכום היעד.
סיפורה של וייץ נגע כאמור בלב כל תושבי הקיבוץ. "זה קרה ביום שבת, תחילת ספטמבר", משחזר אלון אלשייך, שיזם את הקמפיין ומנהל אותו. "סלעית היא שכנה שלי, גרה ממש בית סמוך אליי. זה היה כביכול יום רגוע, ללא קסאמים. סלעית קמה בבוקר לתינוקת שלה ופשוט לא יכלה לזוז. ככה הסיוט הזה התחיל. מהרגע הזה היה די ברור שזה אירוע רפואי חמור. סלעית הגיעה באמבולנס לבית החולים סורוקה. גילו שזה שבץ. המצב הסתבך, היא הייתה בסכנת חיים, חודשיים הייתה בין חיים ומוות. לפני פחות מחודש סלעית עברה לשיקום בתל השומר. עד אז אי אפשר היה בכלל לתקשר איתה".
מה מצבה כיום?
"לאחרונה היא החלה לתקשר בעזרת אותיות מגנטיות וקצת לדבר. כרגע היא בכיסא גלגלים, עובדת עבודה סיזיפית על השרירים. הטיפול בה הוא 24 שעות. לפעמים לוקח להבין משפט שלה 40 דקות. זה נורא קשה. הצוות שם מסור עד אין קץ, אבל רופאים ואחיות לא יכולים להיות עם כל מטופל 24/7. סלעית היא בחורה צעירה, בת 29, וצריך לאתגר אותה כמה שיותר. היום שקבענו שיהיה סוף הגיוס - ואני מקווה שנסיים לגייס עוד קודם לכן - יהיה מועד יום הולדתה ה־30: ה־8 בינואר".
"יודעים שיהיה בסדר"
מרגע שחברי הקיבוץ הבינו את מצבה של חברתם, הם התגייסו לסייע. "החלו משמרות 24/7 סביב מיטתה", מספר אלשייך. "משפחתה של סלעית מגויסת ולא משה ממיטתה. גם לנו, החברים, יש ממש לוח משמרות של אנשים מהקהילה שמגיעים אל מיטתה של סלעית. כמו כן, אחד הדברים הכי מרגשים הוא שעמית וייץ, גיסתה של סלעית, לקחה את התינוקת שיה, כיום בת שבעה חודשים, תחת חסותה. זה דבר מקסים שאולי יכול לקרות רק בקיבוץ".
איך הצלחתם לרתום את כל הקהילה?
"זה בדיוק המבחן של קהילה. הייתה פה התלכדות מאוד רצינית. כשסלעית יצאה מהאשפוז בסורוקה אמרנו שעכשיו אנחנו נמצאים במרתון כדי לשקם אותה. כולם גם הבינו את עניין עלות השיקום, שזה המון כסף. אחת הפעמים הבודדות שאנשים לא הגיעו למשמרת ליד מיטתה הייתה כשנפלו קסאמים. אצלנו בשנתיים האחרונות נפלו יותר טילים מבכל מקום אחר".
אלשייך משער שהשיקום בתל השומר יכול להימשך כשנה. "אנחנו רוצים להשתמש בכספי הגיוס כדי לקחת אחות מקצועית שתהיה עם סלעית", הוא מסביר. "גם כדי שתקדם אותה עוד יותר ותהיה סמוכה למיטתה, וגם כדי שתוכל לשחרר טיפה את מור, בעלה של סלעית, שנמצא שם כל הזמן. ביום ראשון הפצנו בקיבוץ את קמפיין הגיוס. זה היה ממש ויראלי. תוך יום גויסו מעל 130 אלף שקלים. יש עוד דרך ארוכה עד שנגיע ליעד".
התגייסות הקהילה מרגשת מאוד את בני משפחתה של וייץ. "אנחנו כמשפחה נהיה איתה תמיד. אבל היופי בדבר זה התגייסות הקהילה", אומר שחף בן־אבו, אחיה. "להבין שיש כמות כזאת של אנשים שאוהבת ותומכת ומחפשת איך אפשר לעזור - זה אחד הדברים המרגשים עבורנו. אנחנו נמצאים בלופ של עצמנו, במקרה עצמו, ובמקביל קורים כל כך הרבה דברים. לקבל כזאת תמיכה ואהבה זה מאוד מרגש".
אתם שואבים כוחות מהתמיכה הזאת?
"אנחנו משפחה מאוד מלוכדת. ברגע שהדבר הזה קרה זה עוד יותר ליכד אותנו. אתה גם פתאום מבין שיש כל כך הרבה אנשים שמכירים את סלעית, אוהבים אותה. את הכוח אנחנו שואבים גם מעצמנו וגם ממעגלים נוספים. אלה דברים שגורמים לך להיות יותר רגוע. אתה יודע שיש לך עוד תמיכה מלבד המשפחה הקרובה. זה נותן לנו את השקט הנפשי כדי להתמודד עם הדברים. אנחנו אופטימיים מאוד. ברגע שיש תמיכה ומעטפת כזאת גדולה של משפחה וחברים, אנחנו יודעים שיהיה בסדר. יודעים שסלעית תגיע למקום שהיא צריכה להגיע אליו ושתצא בוודאות מהמצב שבו היא נמצאת".
"רכבת הרים"
בתה של סלעית נמצאת מאז המקרה אצל עמית וייץ, הנשואה לאח של מור וגם מתגוררת בקיבוץ. "צריך להבין מי זאת סלעית", היא אומרת. "אנשים כרוכים אחריה. צריך לדבר איתה פעם אחת בכדי להבין כמה היא אדם מדהים. סלעית ומור גרים בקיבוץ כארבע שנים ומאוד פעילים. מור מנהל את הפרדס, וסלעית הייתה מתנדבת בכל דבר אפשרי. היא הייתה מאוד שותפה ופעילה. היא אדם מדהים. אין מישהו שלא אוהב אותה. אנשים אומרים 'אני אעשה בשבילה את הכל'. אנשים בקהילה הופכים ויהפכו עולמות בשביל סלעית, כדי שהיא תהיה חזרה בקהילה. יש בניר־עם קהילה מדהימה. כולם מתגייסים".
עכשיו את בעצם מגדלת את התינוקת.
"שיה לא ראתה את אמה שלושה חודשים. מור ושיה עברו לחיות אצלנו בבית. זה היה ברור שאני הולכת לטפל בה. יש לי שלושה ילדים - בני 5, 8 ו־10. הם קיבלו את שיה כמתנה, לכל אחד מהם יש תפקיד. כולם במריבות מי יהיה איתה יותר. לחלוטין הסברנו לילדים את הדברים. המערך בבית מן הסתם השתנה, אז צריך היה לדבר על זה. שיה היא ילדה מתנה. גם לה וגם לאמה יש שם עם כל כך הרבה עוצמה ומשמעות. בקרוב, בעזרת השם, שיה תגיע לבקר את סלעית. אנחנו מקווים שגיוס ההמונים יסייע לשיקומה. זה תהליך מאוד ארוך. גם כשסלעית תצא מבית החולים, יש שיקום בקהילה, טיפולים אלטרנטיביים ועוד".
"לפי הערכות, עלות הטיפול לחודש היא כ־30 אלף שקלים. כרגע הגיוס הוא לטובת אחות בבית חולים וגם לטיפול שאחרי", מוסיף אלשייך.
בנודיז־חכמון נוסעת פעם בשבוע לעשות משמרות בבית חולים ליד מיטתה של סלעית. היא גם עושה כל דבר נוסף שצריך לעשות: לכבס בגדים, לעזור למשפחה ועוד. "סלעית ואני העברנו הריון משותף, ילדנו את הבנות בהפרש של עשרה ימים", היא מספרת. "גם את חופשת הלידה העברנו ביחד. זה קרה שנייה לפני שסלעית הכניסה את הבת שלה לתינוקייה. סלעית מזהה אותי. מכל דבר שעושים בשבילה היא מתרגשת ברמות. מתווכים ומסבירים לה מה נעשה והיא מאוד מתרגשת מזה. העזרה ההדדית מאוד מאפיינת את הקהילה שלנו".
"כולנו חסרי מילים, לא ציפינו לזה. זה בכלל לא מובן מאליו", אומר מור וייץ, בעלה של סלעית. "אתה רוצה להודות לאנשים, אבל אין לך מספיק מילים כדי להביע זאת. רכבת הרים, זה מה שאני מרגיש עכשיו. זה לא פשוט. אני מחלק את זמני בין אשתי, התינוקת והעבודה. אנשים שעברו דבר דומה העריכו את ההוצאות החודשיות ב־20־30 אלף שקלים. גם בסכום נמוך מזה קשה לנו מאוד לעמוד. הגיוס יכול לעזור מאוד. אני לא יודע עד כמה אשתי מודעת לעניין הגיוס, אבל את כל המסביב היא כמובן מעריכה".
"מור מנסה לנווט בתוך השבר הבלתי אפשרי של לגדל ילדה בת שבעה חודשים ולסעוד את אשתו בת ה־29. יש פה מורכבות", אומר אלשייך. "אנחנו מנסים לסייע לו כמה שניתן. בנושא הגיוס ניסינו כמה שפחות לערב אותו. אנחנו אנשים מאוד גאים, לא רגילים לבקש עזרה. תמיד התגברנו על הקשיים בלי להתלונן, אבל זה אתגר שלא נוכל לו לבד. המקרה הזה הוא באמת יוצא דופן. החיים ליד הגבול מכריחים אותך לקהילתיות יתר. אם יש אזעקה ואתה נמצא ליד בית אחר, אתה נכנס. יש כאן קהילתיות מאוד חזקה שמתבטאת גם עכשיו, במקרה של סלעית. יש כאן ערבות הדדית".