"הרבה גורמים כשלו בתפקידם במקרה של נתי. ראש הממשלה שלי היה צריך לפנות לשלטונות תאילנד ולהציל לי את הילד. טלפון אחד שלו יכול לשנות הכל. במה נתי שונה מנעמה? למה אותה כן ואותו לא? הבן שלי לא יעלה למדינה בוויתור על אדמה והתחייבויות מדיניות”, אומרת נורית חדד, אמו של נתי חדד הכלוא בתאילנד כבר שנתיים ושבעה חודשים.
בדרך הארוכה שהיא עושה כל יום מקוסמוי, שם היא שוהה, לבית הכלא שבו מוחזק בנה, מספרת חדד בגרון חנוק על התחושות שמלוות אותה ומשפחות אחרות נוכח המאמץ הארוך לשחרר את יקיריהם האסורים ברחבי העולם. “כל מה שאני מבקשת זה טלפון למלך תאילנד, ולהחזיר לי את הילד”, מסבירה חדד בקול שבור. “הוא מלך אוהד ישראל וחונן אסירים כל הזמן”.
על פי נתוני משרד החוץ, כלואים כיום למעלה מ־400 ישראלים בבתי כלא שונים ברחבי העולם. הסיוע של משרד החוץ הוא קונסולרי והומניטרי בעיקרו. בין העצורים גם סמדר זוהר והודיה מונסונגו שנעצרו בפרו בחשד להברחת סמים וממתינות בימים אלה לגזר דינן, ודני אקווה מיבנה שעצור בכלא הטורקי ונידון לעשר שנות מאסר על ניסיון הברחה של צמח הגת. באוקטובר האחרון נידונו שתי צעירות ישראליות לחצי שנת מאסר בדנמרק על הברחה של 74 קילו גת, ולפני כשבועיים נגזרו ארבעה חודשי מאסר על ישראלי שהורשע באחזקת סמים בירדן ובהסתננות למדינה. והרשימה עוד ארוכה.
החשש להתראיין
משפחות הכלואים חוששות לרוב לדבר ולהתראיין, ובימים אלה רובן גזרו על עצמן שתיקה בעצת עורכי דינן ובעקבות סיפור נעמה יששכר. אותן מאות משפחות צפו השבוע בעיניים כלות כיצד יפה יששכר לוחצת את ידו של נשיא רוסיה פוטין ומקבלת הבטחה לשחרור בתה מהכלא מהדרג הגבוה ביותר שיש. אין ספק שבקרב אותן משפחות התחושות קשות וסימני השאלה מתרבים.
“אני וכל שאר המשפחות לא ישנים יום ולילה”, אומרת נורית. “הילד שלי לא עסק בפלילים, רק עזר ותרם. כולם בפייסבוק כותבים כמה הוא עזר להם. ישראלים שנתקעו בלי כסף, תרופות וכו’. הוא עבד בשביל הישראלים ולא עבר עבירה פלילית. כאבתי את הכאב של נעמה ושל האם יפה. אבל כשאני רואה אותה ואת כל מה שנעשה בשבילה והכבוד הגדול, זה לא ברור לי. הילד שלי הציל פה אנשים ממוות, ולא מקבל כלום”.
נתי חדד (35) נולד וגדל בטבריה. הוא הגיע לקוסמוי בתאילנד לפני כשמונה שנים בעקבות משפחתו שניהלה מסעדה במקום. לאחר חזרתם ארצה נתי החליט להישאר ולפתוח קליניקה לישראלים הזקוקים לכל סוג של עזרה, בדגש על תרופות וטיפול רפואי.
“הוא פתח את הקליניקה בתמיכה של ארגון חילוץ והצלה בישראל, שסייע לו בתרופות, ומאחר שהיה לו רקע כפרמדיק בארץ”, מספרת נורית. “הכל היה בהתנדבות מלאה, כדי לעזור לישראלים הרבים שפגש שם והיו במצוקה. עוד כילד היה מתנדב ומסייע לכל מי שזקוק. הוא היה יושב ראש מועצת תלמידים, מתנדב במד”א, קיבל אות הוקרה על סיוע ללוחמי האש. את הקליניקה פתח ביחד עם רופא תאילנדי בשנת 2011. הרופא היה הסמכות המקצועית וחתם על תרופות המרשם. את יתר התרופות, כמו אקמול, משחות, טיפות אוזניים, ציוד חבישה וכו’ הם קיבלו מארגוני הצלה ומישראלים שחזרו לארץ. וכך כל אחד מהמטיילים הישראלים יכול היה לקבל עזרה 24/7, בהתנדבות מלאה”.
חדד נעצר ביולי 2017 והואשם בהפעלת מרפאה ללא רישיון ובאחזקת אקדח ושכפ”צ שנמצאו במרפאה. נגזרו עליו שנה וחצי שאותן כבר ריצה. כשעמד להשתחרר מהכלא הוחזר חדד לבית המשפט שקבע כי עליו לרצות ארבע שנות מאסר נוספות בגין הפצת תרופות ללא מרשם. “לפני פחות מחודש החליט השופט להאריך את המאסר לעוד ארבע שנים", מספרת האם. "הם פתחו את כל הקופסאות וטענו שאלה לא תרופות של תאילנד. ברור שלא, אלה תרופות מישראל. הרופא התאילנדי שעבד איתו ברח. ולמרות שהבאתי הוכחות לבית המשפט ומרשמים שאותו רופא חתום עליהם, זה לא עניין את השופט שבכלל לא העיף מבט. במשפט הראשון, במסגרת עסקת טיעון, השופט אמר לו להודות ואז יגזור עליו שנה וחצי, והנה עכשיו הוסיף עוד ארבע”.
חדד נוסעת מדי יום לבקר את בנה למשך רבע שעה בלבד, על פי הנהלים, ואחר כך נשארת לשבת מחוץ לשער הברזל של הכלא במטרה להרגיש קרובה אליו, וכדי שידע שהיא לא עוזבת אותו. היא נלחמת על חיי בנה כמו לביאה. ניתן לראות קווי דמיון רבים בינה לבין יפה יששכר במאבק הבלתי מתפשר להצלת ילדיהן. אבל לתחושתה של חדד, היא לא מקבלת תמיכה מהנהגת המדינה. ואת זה היא לא מצליחה להבין.
“ביבי נתן הנחיה למשרד החוץ כבר ב־2018 לפעול להחזרת נתי. מאז לא התקדם הרבה”, היא אומרת בעצב. “לפני חודש וחצי, בכנס הליכוד בטבריה, פניתי אליו בדמעות והתחננתי על חיי בני. הוא הבטיח לי בפני כולם, ‘נתי חדד ישוחרר’. אני לא ראיתי שמשהו נעשה. כל מה שנדרש זה טלפון אחד שלו למלך תאילנד והילד שלי בחוץ. איילת שקד כשרת משפטים חתמה על העברה שלו לישראל וגם השר גלעד ארדן, לאחר שהבין שאין לו עבר פלילי, תומך בהחזרתו. טלפון אחד יכול לשנות הכל. כמו שהוא בקשר עם ראשי מדינות, ביבי יכול לעשות את הדרוש לכך שהילד יהיה כאן. במה נתי שונה מנעמה? תמורת הילד שלי לא צריך לתת שום פיסת אדמה והוא לא עשה בושות למדינה, רק הביא גאווה וסייע לישראלים. אני שמחה שיחזירו את נעמה, אבל הילד שלי הוא אזרח בדיוק כמוה. מה אני כאמא אמורה לעשות כדי להחזיר את הילד לעם ולמדינה שלו?”.
השעון מתקתק
בינתיים, השעון מתקתק והזמן לא פועל לטובת משפחת חדד. מצבו הנפשי ירוד והוא ניסה לשים קץ לחייו כבר פעמיים. נורית מספרת שכל שיחת טלפון שהיא מקבלת מתאילנד מקפיצה אותה. “בכלא קשה ואכזר", היא מתארת. "מהשעה 16:00 הם מוחזקים כלואים ומקבלים רק מים עד למחרת בבוקר, ללא מזון. אין להם נעליים, אין מיטות, ישנים על הרצפה. הוא עובר גיהינום.
האסירים מקבלים שתי דקות מקלחת ומי שלא מספיק מקבל מכות באלות. לדבריו, אסירים מתים בכלא לעתים תכופות, לנגד עיניו, ככל הנראה על בסיס יומיומי. אין שם ערך לחיי אדם והוא כל הזמן בוכה. הוא אמר לי פעם: ‘אמא, תוציאו אותי מכאן, אני נרקב’. נתי ירד במשקל יותר מ־20 קילו ונראה שלד עצמות. כל יום אני מבקרת אותו במשך רבע שעה כדי לתת לו תחושה שאמא לידו. אני נכנסת מסודרת ומאופרת, וכשיוצאת אני שומעת את שער הברזל נסגר ומתפרקת לגזרים. אחר כך אני מסתגרת כל היום בחדר עד שחוזרת אליו שוב למחרת. כל כך קשה לראות את הילד שלך דועך מול העיניים, וכאמא אני רוצה לגעת בו ולחזק אותו ולא יכולה. הוא חיוור ואומר לי: ‘אין לי כוח לשרוד’. כל יום אני חושבת איך אני מחזקת אותו, מה אני עושה כדי לעבור עוד יום”.
חדד לא כועסת על המדינה אלא כואבת את עלבונה ועלבון בנה. נאחזת בהבטחות של גורמים משפטיים ונתמכת על ידי נציגי בית חב”ד, חבריו של נתי, והרבה מאוד חיזוקים מחבריו למאבק וברשתות החברתיות. “אני כואבת את הכאב שלי ופוחדת לקבל את הילד שלי כגופה, כי הכתובת נמצאת על הקיר", היא אומרת. "הוא כבר ניסה להתאבד פעמיים. קיבלתי טלפון שהוא נלקח לבית חולים בלי מידע אם הוא חי או מת. מה אני אמורה להרגיש? הקונסוליה פה עוזרת מאוד וגם בית חב”ד הנפלאים, אבל כשפנינו למשרד החוץ בבקשה להטיס את הקונסולית לקוסמוי לבקר את נתי, נאמר לי שאין לזה תקציב. זה בלתי נתפס מבחינתי. אני זוכרת איך דוד לוי כשר החוץ פעל והצליח לסייע לישראלים בתאילנד. כך שיש הרבה כוח למשרד החוץ, אז איפה משרד החוץ שלי?”.
בחודש הבא אמור להתקיים דיון נוסף במשרד המשפטים בתאילנד ובו יוחלט כנראה לגבי העברתו לישראל. חדד תשושה אבל לא מיואשת. היא יודעת שללא תמיכתה והתמיכה של ישראלים שמגיעים לבקר את נתי, הוא לא ישרוד. יש לה רק תקווה לחזור איתו בקרוב הביתה לטבריה. את המסר הזה היא מבקשת להעביר לראש הממשלה: “אדוני ראש הממשלה, אתה כועס, ובצדק, על כל מילה שנאמרת או נכתבת נגד הבן שלך. אז תאר לך מה היית מרגיש אם היית רואה את הילד שלך כלוא בכלא אכזר, מה היית עושה? כולי תחנונים, כמו שדאגת לנעמה, תדאג גם לנתי ולרבים אחרים. הרי הבטחת לי, אז תעמוד במילה שלך. על הילד הזה היית צריך להילחם, אדוני ראש הממשלה. לא תפסו אותו על סמים. הוא הופלל על תרופות, ניסה להתאבד, מגולח כמו בודהה, מתפלל לאלוהים אחר וצריך לשבת בין רוצחים ומסוממים בכלא מסוכן ביותר, אז למה אותה כן ואותו לא? אין לי תשובות, אני רק יושבת ובוכה”.