"לא הכרתי את נעמה באופן אישי. נתקלתי במקרה שלה בפעם הראשונה בספטמבר, כשהייתי בטיול באיטליה", מספרת אלינה ולדימירסקי (23) מתל אביב, העוסקת בתחום הפרסום. "הסיפור שלה קפץ לי באינסטגרם דרך חברה שמקורבת אליה. מאותו רגע הטיול שלי נגמר כחוויה כיפית. הרגשתי שמשהו פגע בי בתוך הבטן ומאותו רגע חיפשתי דרכים להגיע לנעמה, או למטה שלה".
לאורך הקמפיין הארוך לשחרור נעמה יששכר הם היו מאחורי הקלעים. כ־20 מתנדבים ומתנדבות נרתמו כדי לסייע בשחרורה, בהם גם כאלה שפעלו מבלי שבכלל הכירו אותה אישית. עכשיו הם מסבירים מה הניע אותם להצטרף בהתנדבות למטה המאבק, ומדוע החליטו להקדיש במשך חודשים מאמצים רבים לטובת הצעירה הישראלית שעליה שמעו רק דרך התקשורת. "הבנתי שהתחום שבו אני עוסקת יכול לעזור למסע השחרור", מסבירה ולדימירסקי. "אני עוסקת בתחום השיווק בדיגיטל, מייצרת הרבה תוכן. הרגשתי שאני יכולה איכשהו לתרום, אפילו בייעוץ מדי פעם. זו הייתה המטרה הראשונית".
ומה קרה בפועל?
"בספטמבר, אחרי ניסיונות רבים לפנות למישהו ממטה המאבק, הגעתי לפגישה, מצאתי את הדרך שלי להגיע לשולחן הישיבות. מאותו רגע הפכנו להיות צוות מאוחד ומגובש עם הרבה יועצים. היו סביבנו המון יועצים פוליטיים, המון אנשים שמבינים את הפוליטיקה מול רוסיה".
מה היה תפקידך בכוח?
"דור צור, חבר ילדות של נעמה, פתח את עמודי הדיגיטל למען שחרור נעמה, ואני ומתנדב נוסף, שחר שטיינר, שמרנו על פעילות שוטפת בדיגיטל תוך התייעצות משותפת של שלושתנו. עבדנו על הסברה, זה היה הדבר הכי חשוב – להסביר על העוול הנורא שנעשה לה. המסר שלנו היה שלא מדובר כאן על בחורה וסיפור של סמים, שזה בכלל לא העניין. העניין הוא שלקחו בחורה בת 26 כקלף מיקוח פוליטי בסדר גודל שלא נראה מעולם".
למה כל כך התחברת לסיפור שלה?
"הייתה בי תחושה שאנחנו כאזרחים לא שווים כלום במערך כל כך גדול ופוליטי. הסיפור שלה פשוט חרה לי כאזרחית. הבנתי שכל אחד מאיתנו ביום בהיר אחד יכול להתעורר ולהיות כלום ושום דבר במנגנון שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו, בעוד שאין לכך שום הצדקה. תמיד אמרתי שהמאבק של נעמה הוא לא המאבק של חבריה או משפחתה, אלא זה מאבק ציבורי אמיתי על הזכות שלנו להיות חופשיים ולא לפחד לטייל בעולם. לאורך כל הדרך האמנו בכך שהיא תשוחרר. לא היו לנו ספקות".
"קברו אותה"
"עד גזר הדין הראשון עקבתי אחרי הסיפור של נעמה מרחוק", מספר גם אופיר בנטל (53) מקריית טבעון, מנהל חברת הייטק. "הייתי קורא על כך בעיתון, לא מעורב בכלל. גזר הדין שלה הימם אותי לגמרי. הייתי רוכב על אופניים וחושב לעצמי על כך שלקחו בחורה, קברו אותה לשבע שנים וחצי בתנאים של לכי תדעי אם היא בכלל תצא חיה מזה. זה הגיע לרמה כזאת שזה פשוט הפריע לי ליהנות מדברים".
ואז החלטת לפעול?
"יצרתי קשר עם מטה המאבק ועם ליעד, אחותה של נעמה. אמרתי שאני יכול לעזור בשני מישורים. הראשון, תמיכה פיננסית. הגעתי לשלב בחיים שלי שאני בסדר מבחינה פיננסית ולמדתי מה הכיף בלעזור לאחרים. זה כיף לא קטן. דבר שני, מבחינה מקצועית בניתי להם את אתר האינטרנט bringnaamahome.info. כמו כן, נתתי מילה טובה, תמיכה בניתוח המצב. הייתי בקשר עם מטה המאבק, מתעדכן במה שקורה. הסיפור הזה מאוד העסיק אותי".
בנטל מודה שקשה לו להסביר למה דווקא הסיפור הזה כל כך נגע בו. "קודם כל בתי בגיל 23, בערך בגילה של נעמה", הוא אומר. "דבר שני, מה שקרה לנעמה יכול היה לקרות לכל אחת או אחד. יש הבדל משמעותי בין הסיפור הזה לסיפורים אחרים. כל אחד יכול היה ליפול לבור הזה. אני מאמין ששחרור נעמה מהווה פועל יוצא של שיפור היחסים עם הרוסים. שיפור היחסים היה המטרה הראשית".
מריאן מתל אביב, שמעדיפה לא להיחשף בשמה המלא, מציינת כי היא קודם כל נגד התעסקות בכל צורה שהיא בסמים, "ואני גם בטוחה שזו לא הייתה הכוונה של נעמה", היא אומרת. מריאן לא הכירה את נעמה או משפחתה וגם לא את חבריה, "אבל כשיצאו הכתבות עליה, הסיפור שלה נורא נגע ללבי", היא מסבירה.
"אני נושקת לגיל 50, נעמה יכלה להיות הבת שלי. אם היא הייתה מקבלת עונש פרופורציונלי, לא הייתי נוקפת אצבע. אבל במקרה הזה השתמשו בה, וזה חוסר צדק משווע. על ג'וינט היא תקבל שבע שנים וחצי בכלא? היה לי מאוד קשה עם הסיפור הזה. הייתי קמה בבוקר וחושבת איך היא ישנה בלילה בכלא.זה סיפור שיכול לקרות לכל תרמילאי בן 25 שבא מהודו. אני ציונית, הגעתי לארץ מצרפת, אכפת לי מאוד מהארץ. הרגשתי שהבחורה הזאת, שאני לא יודעת מיהי, השתמשו בה כקלף מיקוח. אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לשבת מהצד".
מה עשית?
"יצרתי קשר עם מטה המאבק דרך הפייסבוק ודרך קבוצות וואטסאפ. אמרתי שאני מעוניינת לעזור. פעלתי הרבה בפייסבוק. כל הזמן פרסמתי פוסטים וגם עניתי לכל המרושעים שהשמיצו אותה בכל מיני תגובות. כל הזמן הראיתי למשפחה שאני בצד שלהם. כל הזמן עודדתי ותמכתי, לעומת אנשים שקראו לה סטלנית ואיחלו לה שתישאר בכלא. גם תרגמתי דברים מסוימים לאנשים שלא מדברים עברית. כששמעתי שנעמה משתחררת, ממש רעדתי".
מיטל שיינבוים (43) מכפר סבא, גרפיקאית במקצועה, היא חברתה הטובה של מיטל לזר, בת דודתה של נעמה. את נעמה היא מעולם לא פגשה, אך כששמעה על הפרשה החליטה להירתם לסיפור. "החלטתי שאעשה כל מה שאני יכולה כדי לעזור לה", היא אומרת. "אני גרפיקאית, ואמרתי שאני יכולה לעזור בכל הקשור לכך: להעלות פוסטים ובאנרים בפייסבוק, לעצב מדבקות. בכל דבר שיכולתי לעזור ברמה הזאת, הצעתי את עצמי. אמרתי 'אני שלכם בכל שעה, במה שאתם צריכים'. השתדלתי להיות זמינה תמיד. החלטתי לסייע כי שיגע אותי שבחורה כל כך צעירה מקבלת עונש לא מידתי. כל הנושא של הצדק מאוד בער בי. כמובן שגם העובדה שאני חברה הכי טובה של מיטל מגיל 16 היוותה משקל".
לשמור עליה
שיינבוים כבר עיצבה לפני מספר חודשים סטיקר עם הכיתוב "חופשייה". "כל כך חיכיתי לרגע שבו אוכל לשחררו לאוויר", היא אומרת עכשיו. "כשנודע על שחרורה של נעמה, הפצנו את זה בוואטסאפ בכל הקבוצות שלנו. אני כל כך שמחה שהיא חזרה".
תרצי להכיר את נעמה אישית?
"אשמח להכיר אותה, אבל מצד שני אני לא רוצה להכביד עליה. אני חושבת שהכי נכון להניח לה ולתת לה לחיות את חייה. אני גם חושבת שזה משהו שצריך לבוא ממנה. אם אי פעם נעמה תרצה לפגוש את כל הפעילים, אז כמובן שנשמח".
כרגע, לדברי ולדימירסקי, הפעילים במטה המאבק מאוד מתרגשים מכל מה שקרה ומכך שסוף סוף הכל נפתר. "הדבר הכי חשוב עכשיו זה לשמור על נעמה ומשפחתה", היא אומרת. "הם קיבלו מספיק על הראש, ולא רק מטוקבקיסטים. כרגע מה שחשוב זה לשמור עליהם ולתת להם את הנחת שהם ראויים לה בחזרתם ארצה".
תרצי לפגוש את נעמה?
"לא אקפוץ עליה בשום שלב. אם זה יקרה בצורה טבעית, כמובן אשמח. אני מבינה שכרגע היא עמוסה ואחרי מסע לא פשוט. כאמור, אם זה יקרה בצורה טבעית, זה מדהים. אם לא, זה יישמר לי בלב כסיפור עם סוף טוב".
"אני מאוד שמח על שחרורה של נעמה", אומר גם בנטל. "אני גם שמח שעכשיו אוכל להפנות אנרגיה לפרויקטים נוספים שזקוקים לתמיכה".