רן אבוטבול, 25 ממגדל העמק, עובד חברת החשמל, הוא אחד הפצועים הקשה של מבצע "צוק איתן" בקיץ 2014. רן קיבל כדור מצלף לראש עבר אחרי המלחמה תהליך שיקום של כחמש שנים. בהתחלה חשב שלא יוכל לעמוד על הרגליים. "עבדתי מאוד קשה להגיע לאיפה שאני היום. אחד הניתוחים שעברתי היה הראשון שערכו מסוגו בארץ. הרופאים החזירו לי לתפקוד את כל צד ימין של הגוף שהיה משותק".
מאז המלחמה ועד היום עבר לא פחות מעשרה ניתוחים בראשו "ויש עוד בדרך" הוא מספר. "היינו מהאחרונים שהשתחררנו, וישר לשיקום בתל השומר. לאט לאט חזרנו לשגרה". שנתיים לאחר מכן ניסה רן להשתלב שוב לראשונה בשוק העבודה. "לאחר עבודה זמנית פניתי למשרד הבטחון והם הפנו אותי לחברת החשמל. מהראיון הראשון שלי עם עופר קרן, המנהל שלי, הרגשתי שהם באמת רוצים אותי וידאגו לי. לפני חמישה חודשים הצעתי לבת זוגי נישואים על אחת הארובות בתחנת הכח בחדרה. זה היה סוג של סגירת מעגל עבורי אחרי הרצאה שלי למנהלים הכי בכירים בחברה על התהליך שעברתי כדי לעודד את הגיוס של אנשים עם מוגבלויות לחברה. כי נכה זה לא חצי בן אדם".
העבודה החזירה לרן את הביטחון שאיבד בעקבות הפציעה וכיום הוא עובד במחלקת חיבור החשמל לבתים אבל את החזרה שלו לתלם אחרי הפציעה הקשה הוא חייב לא רק לחברת החשמל שחרטה מזמן על דגלה את שילובם של עובדים עם מוגבלויות, בהם גם פצועי צה"ל כמוהו, אלא בעיקר לכח הרצון האדיר שלו להשתקם כל כך מהר. "כשישבתי בבית אחרי השיקום בבית החולים אמרתי תמיד שאני מעדיף מלחמה ולא חוסר מעש ועשיתי הכל כדי לחזור לאיזו שהיא שגרה".
המנהל של רן, עופר, הוא מנהל אגף משאבי אנוש במרכז לניהול קריירה, גיוון והכלה בחברת החשמל, והוא זה שקלט לעבודה גם את אור אפרים. אור, גם הוא נפצע קשה ב"צוק איתן לאחר שספג פגיעת ראש מירי של טיל, עבר שיקום ארוך וקשה ומתמודד עד היום עם נכות וצלקות, לצד צלקת נפשית של פוסט טראומה.
"אחרי השיקום רציתי מאד לחזור למסלול חיים נורמלי למרות הנכויות והאתגרים הפיזיים והנפשיים, וחיפשתי מקום עבודה שיוכל להכיל את המצב שלי בחברת החשמל פגשתי את עופר שליווה אותי בתהליך וממשיך לעזור לי להתקדם בחברה" מספר אור. תחילה החל לעבוד כקורא מונים ולאחר תקופה התקדם לעובד רשת ורואה את עצמו ממשיך שנים רבות בחברה. "אחרי התקופה הקשה שעברתי, כל מה שרציתי הוא לחזור לשגרה והחיבוק החם שקיבלתי בחברה הדהים אותי מהרגע הראשון. היום זאת משפחה שנייה שלי".
לאור קשה לדבר על החברים שאיבדו במלחמה ורן מספר: "איבדתי תשעה חברים בצבא ובכל שנה אני משתתף באזכרות ברחבי הארץ. יום הזיכרון הוא יום קשה לי אישית הרבה שנים אחרי שבן דוד שלי נפל באסון המסוקים ב-1997. מצד אחד זה יום אבל קשה מאוד שבו אנחנו מנסים לחזק כמה שאפשר את משפחות החברים שנפלו, וזה מאתגר במיוחד השנה, אבל מה שמחזק אותנו הוא שגם ביום יום אנחנו בקשר הדוק אחד עם השני".