"תחילתה של בדיחה" - כך נקראת קבוצת ווטסאפ של שרה טרודי, דרוזית מכפר כסרא סמיע, ששכלה את אביה שנפל במהלך פעילות משטרתית ולאחר מכן התנדבה בשירותה במשטרה, עמית נעים, קיבוצניק חילוני מיפתח ועדי זר, דתייה מההתנחלות ממצפה יריחו שסבה אלכס וון-דובין שרד את השואה.
מדובר על סיפור חברות יוצא דופן שנוצר בעקבות משלחת מיוחדת של מתנדבות ומתנדבי השירות הלאומי לפולין שהתקיימה בשנה שעברה ונמשך עד היום. הייתה זו משלחת רב תרבותית שהכילה את כל הקשת החברתית המיוחדת של ישראל ושלושת הצעירים מספרים על מסע משמעותי שגרם להם לחזור אנשים שונים. כמו ששרה המתנדבת הדרוזית אומרת, "שרה שלפני ושרה שאחרי המסע לפולין זה לא אותו בן אדם".
עדי, שסבה התחבא מהנאצים בדיר חזירים במשך חודשים, הקריאה מכתב בטקס שערכה המשלחת באושוויץ-בירקנאו מרגש שכתבה לסבה, אשר לא מרבה לספר את סיפור הגבורה שלו. בסוף המסע קיימה הקבוצה מפגש גיבוש מיוחד בכפר של שרה, אבל גם מאז ממשיכים השלושה לשמור על הקשר.
באחת השבתות נסע עמית ביחד עם שרה ואימה לסוף שבוע בביתה של עדי. גם מאז פרצה מגיפת הקורונה הם ממשיכים לשוחח באמצעות הרשת ואומרים שהתקופה הנוכחית רק חיזקה בהם את ההכרה "כמה חשוב להיות באחדות ולא באחידות, כמו שאביה של עדי אומר, ובמיוחד בתקופות מאתגרות".
"מה לי ולאנשים האלה?"
עדי לא היתה שלמה עם היציאה למשלחת לפני שנה ושקלה לוותר על המסע. "חשבתי לעצמי, מה הקשר להיות עכשיו עם חילונים וערבים? אבל בדיעבד זה הדבר הכי מדהים שקרה לי". היא בת 20, שנה שנייה בשירות לאומי בעמותת תקווה ומרפא – למען ילדים מטופלי דיאליזה. "זאת הייתה הפעם הראשונה שטסתי, אחרי שגדלתי על הסיפורים של סבא שתמיד התרגש מהמשמעות של החיים במדינה יהודית עצמאית עם כל המשפחה שלו סביבו. לכן ההחלטה להצטרף למשלחת לפולין הייתה מאד משמעותית עבורי. כשהגענו ליום הכנה ב'יד ושם' ראיתי שיש בנים ובנות, חילונים וערבים ודרוזים ולא הבנתי מה אני עושה שם. אז לקח לי זמן לעכל, אבל נרשמתי למסע".
שרה, בת 20 מכפר כסרא-סמיע, עשתה שירות לאומי בתחנת משטרת מעלות-תרשיחא וכיום היא סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "בהתחלת המסע הרגשתי טיפה מוזר אני זוכרת. לא ידעתי עם מי אתחבר וחשבתי שאם כבר זה יהיה כנראה בעיקר עם הדרוזים במשלחת. יצא שדווקא עם עדי ועמית נוצר חיבור ממש טוב ואחרי המסע פגשתי גם את ההורים של שניהם.
עמית הוא בן בית אצלי וזה ממש לא מובן מאליו. אני חושב שהחיבור הוא כזה עוצמתי בגלל כל הדברים שחווינו שם ביחד, ואני לא אחת שנוטה להתחבר בקלות לאנשים. בכל זאת, הם באו לחבק אותי ברגעים כשהתפרקתי מהסיפורים והעדויות במהלך המסע, ולהפך".
שרה מספרת שלפני המסע לפולין ידעה על השואה רק ממה שלמדה לבגרות בהיסטוריה, אבל לא באמת הבינה עד הסוף את העוצמה של התקופה עד שהחליטה לצאת למצעד החיים במשלחת של השירות הלאומי כדי להבין ולהכיר טוב יותר. "עד אז לא היה לי חיבור רגשי ועמוק לנושא. אבל חזרתי אדם אחר. ראיתי את האנשים שמאחורי הסיפורים, זה הפך את ספרי ההיסטוריה ואת גודל הזוועה לריאליסטיים וכשאני נזכרת במקומות שהיינו בהם זה מציף אותי בדמעות. אולי בגלל זה התחברתי יותר בקלות לחבר'ה היהודים שהיו במשלחת".
גם לעמית, בן ה-22, במקור מקיבוץ יפתח שבגליל, חילוני המתגורר בתל אביב ועוסק בצילום, החיבור לפסיפס התרבותי במשלחת היה מעט מוזר אבל לא לאורך זמן. "נוצרה חברות מאוד טובה בין שלושתנו והחיבור שנוצר כבר במהלך המסע מסמס את הפער התרבותי והעלים אותו לגמרי. מה שבעצם החזיק את הכל בהתחלה זה העבר. מכיוון שהמסע מאוד עמוס רגשית, יצא לי לדבר עם שרה במהלכו והתאהבתי בבן אדם שהיא. זאת הייתה הפעם השנייה שנסעתי לאתרי ההשמדה בפולין אבל מהמסע בכתה י"א לא נותרו בי יותר מדי זיכרונות.
לעומת זאת, מהמסע הזה יצאו חוויות הרבה יותר חוויות עוצמתיות. גם כי המשתתפים בוגרים יותר אבל בעיקר אני חושב שהרב תרבותיות של המשלחת גרמה לנו להתעניין יותר במי נמצא איתנו במסע הזה". עמית נזכר כי כאשר חזרו לישראל, התאחדו חברי המשלחת אצל שרה בכפר בגלל שנותרו עם טעם של עוד מהמסע ורצו "לתת פתח לאנשים להכיר עוד ומקרוב זה את זה". מאז הקשר הטלפוני ביניהם נמשך כל השנה האחרונה וגם הוא גאה לספר על הקשר הטוב שיש לו גם עם בני משפחתה של שרה.
מתהום ההיסטוריה לעתיד משותף
"זכינו זה בזה" אומרת עדי, "המסע שינה לי את ההסתכלות על החברה הישראלית לכל החיים ורק העצים את הגאווה שלי בארץ. אני חושבת שזה חובה שהמשלחות יהיו רב תרבותיות, ואין מקום להשוואה בחוויה. קולו של כל אחד נשמע, ודווקא זה יצר את הקרבה. היו גם חילוקי דעות אבל זה רק חיזק את המשלחת. בזכות המשלחת השנה ערכתי ביום השואה טקס 'זיכרון בסלון' בהשתתפות סבא שלי עם החניכים ב'זום', ויש בהם גם ערבים וחרדים וחילונים, כולם. וכולם ראו את הגיבור הענק שהוא, לא רק בשבילי".
"אחרי שחזרנו מהמסע בפולין , רציתי לחקור עוד את השואה" מספרת שרה, "וגם אני ארגנתי השנה מפגש וידאו של 'זיכרון בסלון'". שרה פעילה בחמש השנים האחרונות בארגון "'קו הזינוק", תנועה חברתית המכשירה ומטפחת צעירים מחוללי שינוי חברתי, ויחד עם חבריה הם ארגנו מפגש סביב שורדת השואה אסתר צור, שנולדה בברלין ומשפחתה חוותה על בשרה את האנטישמיות הגואה עם עליית הנאצים כבר בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה. כיתומה ממשפחת השכול, מספרת שרה: "ביום השואה מאז השנה שעברה עצוב לי בדיוק כמו ביום הזיכרון. קודם הייתי מכבדת את היום הזה אבל עכשיו החיבור הרגשי שלי אליו לא נופל מהחיבור האישי והמשפחתי שלי ליום הזיכרון".
אחדות ולא אחידות
במפגש הסיכום שנערך בישראל ביקרו חברי המשלחת משפחה יהודית שנשארה דורות בפקיעין, ביקרו בבית הכנסת ביישוב ובאותה השכונה נפגשו עם חניכי תנועת נוער דרוזי שסיפרו להם על העדה ומנהגיה. "התמקדנו ברב תרבותיות ובאיך אפשר להמשיך לחיות כאן ביחד" מספרת שרה. ועדי מוסיפה: "לא האמנתי גם אחרי שחזרנו שאלה החברים שאני יוצאת איתם, אבל עובדה שאנחנו עדיין פעילים בקבוצת הווטסאפ שהקמנו, 'התחלה של בדיחה'". עמית אומר כי אף אחד מהם ובסביבתם לא האמין שתצא מההכרות ביניהם כזאת חברות, "כל אחד מאיתנו אמנם חי את החיים שלו, אבל עובדה שאנחנו עדיין שומרים על קשר".
ראובן פנסקי, מנכ"ל הרשות לשירות לאומי אזרחי, אומר למעריב-אונליין: "הסיפור של שרה, עמית ועדי הוא המחשה נהדרת לחיבור החברתי שנוצר בשירות הלאומי אזרחי. ההון האנושי של מדינת ישראל הוא ההון החשוב והיקר ביותר שיש פה, במיוחד בימים אלה של מאבק בנגיף הקורונה, ימים אשר דורשים מאיתנו להיות מלוכדים ומגובשים כחברה וכמדינה אני מביט בצעירים האלו ובטוח שיש לנו עתיד מזהיר יחד".