הרצל, אב לצעיר עם מוגבלות שנמצא במוסד ממשלתי, שוחח הערב (ראשון) עם ענת דוידוב ב"איפה הכסף" ב-103FM, ושיתף אותה בכך שלא פגש את בנו מאז תחילת משבר הקורונה. כמו כן, נעמה לרנר, מנהלת המחלקה הקהילתית בארגון 'בזכות', התייחסה לדברים.

אנחנו מדברים על המגבלות הקשות החמורות, שהוטלו עליכם ההורים בכל מיני מוסדות, עם ההתניות לא לבקר את הילדים, מאילו טעמים? מה עובר עליכם בשבועות האחרונים?
"מאז הקורונה, בעקבות ההוראה של משרד הרווחה, לא נפגשתי עם הבן שלי כמעט חודשיים. ואני כואב ובוכה. אינני יודע מה הבן שלי מרגיש. הרי הוא היה רגיל כל שבוע, כל סוף שבוע, כל חג, לבוא הביתה, להיות איתנו במשפחה. באמצע השבוע הוא היה רגיל לביקורים, פתאום הכול נפסק. אני לא יודע מה הילד מרגיש בפנים". 

עם מי אתה בקשר? אתה מדבר איתו בטלפון?
"כן, השארתי לו את הסלולרי, שלא היה אצלי בשימוש. אני מדבר איתו הרבה בטלפון, הוא שואל אותי, 'אבא מתי תיקח אותי הביתה? מתי אני בא הביתה?', מה אני יכול לענות לו? הלב שלי נקרע".

מה אתה אומר לו?
"הוא בן 35, וצריך להתייחס אליו כמו לאיזה ילד בן 7-6. אני מסביר לו שיש מחלה, שיש קורונה, שיש וירוס. אז הוא נזכר בתקופות שהוא היה בטיפולים ובדיקות, אז הוא שואל אותי, 'אבא אני חולה? מתי הולכים לבדיקות?', אני צריך עוד פעם להסביר לו שהכול בסדר, שהוא בריא. הוא נכנס לחרדות, הוא נכנס לחרדת נטישה אולי. אני שומע על הורים שמדברים על נזקים נפשיים. אני שמעתי על הבן שלי, על התפרצויות זעם, על אלימות, אפילו כלפי המטפלים".

למה לא נתנו לכם לבקר?
"התשובה שאני מקבל - 'הוראה של משרד הרווחה'". 

הרווחה, לא הבריאות.
"הרווחה. בהתחלה זה היה הרווחה, אחר כך אמרו לנו, 'גם הבריאות'".

כי מה עלול להיווצר? אפשר הרי גם לבקר במרחק, לשבת מרוחקים אחד מהשני.
"בעיקרון הם טוענים לחשש להידבקות, כי המעונות הממשלתיים לא עשויים מקשה אחת, יש שם אוכלוסייה של קשישים ושל צעירים". 

במוסד שבו הבן שלך נמצא, היו מקרים של הידבקויות?
"לא, לא היו. ולמרות שכבר עברו 60 ימים, ויש שם קשישים עם מחלות רקע, טרם עשו להם בדיקות קורונה. אני משתגע מזה. היה צריך להיות ביום חמישי שעבר בדיקות קורונה - לא עשו. מה הסיבה? לאלוהים הפתרונים".

אחרי כל השבועות האלה, הצלחת לראות את הבן?
"עדיין לא, קבעו לי ליום שלישי הקרוב, פגישה עם הבן למשך חצי שעה, ורק הורה אחד. אני לא מבין מה ההבדל, למה אני לא יכול לבוא עם אשתי? אם אנחנו שנינו באים, אז מתוך החצי השעה - יש רבע שעה. ואם היא לא באה איתי, היא תוכל לבקר רק בעוד 3 חודשים, כי הביקור הוא אחת לשבועיים, במשך חצי שעה". 

מה התשובות שאתה מקבל כשאתה שואל?
"אלה ההוראות. אני לא מבין את זה. גברים ונשים הולכים עכשיו למספרות, לקוסמטיקאיות, פותחים צימרים, חנויות - ולבן שלי אסור לבוא הביתה עם כל הוראות הבטיחות? איזו התנהלות זאת? דמעות חונקות לי את הגרון כשאני מדבר על הנושא הזה. אנחנו הורים פשוטים רגילים, הורים של חסרי ישע, אין לנו לובי בכנסת, אין לנו איקאה, אין לנו רשתות שיווק, אין לנו הון ואין לנו שלטון, אבל יש לנו שכל ישר, ובזכות השכל הישר, ההיגיון שלנו, והאהבה הגדולה שלנו לילדים - אנחנו מקווים להתקדם".

נעמה לרנר, מנהלת המחלקה הקהילתית בארגון 'זכות', במה את יכולה לעדכן אותנו?
"בחודשיים האחרונים יש פניות קורעות לב, בנושא הזה של הביקורים. פניות ברמת המסמר שיער. אימא שרוצה להודיע לבת שלה על המוות של הסבתא, ורוצה לעשות את זה פנים אל פנים, ולהכיל אותה כשהיא נשברת. היא רוצה לבוא ולעמוד במרחק 2 מטר, כמו כולנו, עם המסכה. ואני צריכה להתקשר להנהלת משרד הרווחה כדי לאשר את הדבר הזה ל-3 דקות. יש איזה שימוש בכוח בשרירות לב, כלפי המשפחות והאנשים האלה שמתגוררים במקומות האלה. זה לא ייתכן, סיפור אחרי סיפור, זה ככה.

"אני חייבת להגיד משהו לגבי המעונות הממשלתיים, נחרדתי לשמוע שבמעונות הממשלתיים בכלל יש כללים אחרים מהמעונות האחרים. יצאו הנחיות מסודרות של משרד הרווחה לגבי מעט מאוד הביקורים שכן מאפשרים, ומעט מאוד היציאות שהם מאפשרים - לא יכול להיות שבמעונות הממשלתיים יהיה דין אחר. וזה לא נכון שזה בגלל שיש שם אנשים יותר מבוגרים או יותר חולים. בכל המעונות, בכל הסוגים, יש אוכלוסייה מגוונת. צריך לעשות דין אחד לאלה שיותר פגיעים ולאלה שפחות פגיעים". 

אני רוצה להשמיע לך את התגובה של משרד הרווחה, הם אומרים לנו - 'אנחנו ערים לקושי בו מצויות המשפחות. המשרד עושה מאמץ לאזן בין צרכי הדיירים, לקשר עם בני משפחתם, לבין החובה המותרת עלינו המשרד לשמור על בריאותם של כלל דיירי המסגרות. בשבועיים האחרונים נעשו צעדים משמעותיים להקלה בהנחיות, כך שדיירים יוכלו לפגוש את בני המשפחה, גם במסגרת וגם בבית. אנחנו מקווים שעם הירידה במגמת ההדבקה, יהיה ניתן לאשר הקלה נוספת בהנחיות, בתיאום עם משרד הבריאות'. והנה אומר לנו הרצל, שעוד לא ראה את הבן שלו, שהוא מקבל ביקור של חצי שעה, ואם הוא רוצה להביא גם את רעייתו, אז זה רבע שעה לכל אחד. אני באמת לא מבינה את זה.
"מה שניתן הוא רחוק מאוד מאוד מלהספיק והוא גם משפיל. הורים אומרים שלא נותנים להם להיכנס לתוך המתחם של המסגרת, אלא הם צריכים לשבת מאחורי הגדר, והילד שלהם מהצד השני של הגדר. איזו הבעת אי אמון יש בהורה, כשאתה לא נותן לו לעבור, ואתה צריך שיהיה גדר בינו לבין הילד שלו. למה אי אפשר להיכנס ולמצוא חדר או מקום פתוח כמו מרפסת שהם יכולים לשבת אחד מול השני במרחק של 2 מטר?"

מה זאת אומרת גדר? גידרו פיזית?
"המוסדות וההוסטלים מגודרים מלכתחילה. לא נותנים להורים להיכנס פנימה, אלא מאחורה. תמונות מחרידות שאנחנו מקבלים, פשוט תמונות מחרידות של המצב הזה, של הצורה הזאת. בשעת משבר יוצאים הרי דברים החוצה, שנמצאים ככה מתחת לפני השטח, והורים אומרים: 'אני מבין עכשיו את המצב. אני מבין כמה משתמשים בי. אני מבין כמה הילד שלי נמצא בידיים של מישהו אחר, שבצורה שרירותית לגמרי, מקבל החלטות שאין להן שום קשר'". 

ארגון 'בזכות' פנה לשר הרווחה אופיר אקוניס?
"פנינו לשר הרווחה, פנינו ליו"ר ועדת העבודה והרווחה, חברת הכנסת עאידה תומא סולימאן שעשתה באמת נפלאות, קראה למשרד הרווחה, העמידה אותו במקום, אמרה 'אתם חייבים לעשות את זה בצורה אחרת'. ישנן תקנות של משרד הבריאות, והתקנות של משרד הרווחה הרבה יותר מחמירות מהתקנות של משרד בריאות, והן בעיקר מיותרות, וזה מה שהיא אמרה. חבר הכנסת יאיר לפיד פנה למשרד הרווחה. היה לחץ מאוד מאוד כבד, ומהלחץ הזה הצלחנו להוציא כולנו ביחד את ה-30 דקות האלה פעם בשבועיים, מעבר לגדר. למה זוג הורים של משפחה גרעינית אחת לא יכול לפגוש ביחד את הילד?"

הרצל: "אני בן 69, לפי הסטטיסטיקה נשאר לי 15 שנים לחיות, אני אלחם על כל שעה וכל דקה כדי להיות עם הבן שלי. יחד עם זאת אני רוצה להגיד תודה רבה לצוות המטפלים במעונות השונים שעושים עבודת קודש. הטענות שלנו הם לא כנגד המטפלים".