ברוך בן יגאל, אביו של רס"ל עמית, לוחם סיירת גולני שנהרג בשבוע שעבר בפעילות מבצעית בעיירה יעבד בצפון־מערב השומרון, לקח את הכיסא כמה עשרות מטרים מאוהל האבלים, בכדי לנשום מעט אוויר. מאז מות בנו היחיד הוא נעטף באהבה. פוליטיקאים, אמנים והמונים, שכלל לא הכיר והסיפור קרע את לבם, הגיעו בכדי לנחם. “גיבור ישראל הבן שלך", אמר לו מישהו. “בכינו יום שלם כששמענו אתכם. ריגשתם אותנו. אני מעריץ אותך". ברוך הודה למנחמים הרבים שהגיעו למרות החמסין הכבד, אבל עשה רושם שראשו שקוע הרחק משם, בימים אחרים לגמרי.
“ביום שישי, לפני שעמית נהרג, נסעתי אליו לבסיס", סיפר. “הוא אמר לי ‘אבא, אני רוצה עוגת גבינה פירורים', אתה יכול לשאול את נאוה, אמו. אם עמית רצה מסטיק אז בזה עסקתי. לנאוה יש מעטפת של חיים אחרים. יש לה ילדות, בעל. לי אין. עמית היה פרויקט חיי".
עמית היה בנם הבכור והיחיד של נאוה וברוך. “הילד הזה נולד מאהבה גדולה שבסופה איש איש הלך לדרכו, בלי מריבות, בלי איכס, אפילו עורך דין לא היה. את ההסכמים עשינו בינינו", מספר ברוך. “עמית בחיים לא שמע אותי אומר מילה רעה על אמו והיא לא אמרה מילה רעה עליי. ראית את זה עכשיו. יש לה משפחה ואני יושב בתוך ביתם. יש יותר מזה?".
כמה היה עמוק הקשר ביניכם?
“הרומן עם עמית היה מהרגע שיצא לאוויר העולם. חיבקתי אותו ראשון ואני זוכר שהרופא אמר ‘נו, תגיד משהו', אבל הייתי בשוק, אז אמרתי ‘נעים מאוד, קוראים לי ברוך ואני אבא שלך'. לקחו אותנו לתינוקייה ושם לא יכולתי לעזוב אותו לשנייה. הייתי עוצם עיניים ומריח. התמכרתי אליו והיו לנו שעות על גבי שעות שבילינו ביחד, את כל הארץ חרשנו".
למה אתה מתכוון?
“אני מורה דרך ומורה לשל"ח (שדה, לאום, חברה; א"ל). נסענו לטיולים מטורפים והדבקתי בזה את כל הכיתה שלו. בגן ובבית הספר היסודי הייתי לוקח אותם לטיולי משפחות בשבת, וכל הילדים עפו על זה. לימדתי את עמית על נחל ועץ וחשיבות הירוק. עמית עשה מסלול דומה לשלי. אני הייתי מדריך נוער במתנ"ס ועמית התחיל בצופים והיה מדריך של"ח צעיר. כולם אהבו אותו. הוא היה אחראי על המורלים, עם החבר'ה שעושים רעש. גם הצוות בצבא סיפר שבארוחות ליל שישי הוא היה פורח".
אחוזי נכות
בזמן ששוחחנו התקשר תומר, שהיה מפקדו של עמית בבית הספר ללוחמה בטרור. “הוא כל כך החזיק ממך ומבית הספר ללוחמה בטרור וכשקיבל תעודת מדריך, לא היה מאושר ממנו", סיפר האב לאיש הצבא. “אגב, התעודה תלויה עד היום בחדרו וזה הרבה בזכותך. תמסור לכולם המון תודה שהבן שלי עשה משהו שהוא אהב, למרות המחיר הכבד שאנחנו משלמים. הוא עשה משהו שהאמין בו". את התרגשות המפקד אפשר היה לשמוע בקול שמעט התרסק. “אני יכול להציע משהו?", המפקד ביקש מהאב. “בסיום מסלול אנחנו עולים לחרמון ולמעלה, באתר, תוכל לדבר על עמית. אין רהוט ממך ואפשר לעשות את זה כנוהל קבוע". ברוך התרגש מההצעה. “אשמח", ענה. “אני כעת חייל שלכם. מה שתגיד, אעשה". כשניתק את השיחה עוד המשיך להתפעל מההצעה שקיבל. “רואה מה זה, הוא הזמין אותי לעלות איתם לחרמון".
אתה לא מעדיף לשים את הצבא מעט בצד?
“מה פתאום. יש חייל בצוות שאני ממש הולך לאמץ ולעטוף. בחור שעבר חיים לא קלים ועלה מהכי נמוך להכי גבוה. כשהגיע לכאן, הוא סיפר על משהו שהשאיר אותי בשוק. זכרתי שיום אחד עמית התקשר ואמר ‘אבא, אני צריך שתפקיד כסף בחשבון הבנק שלי'. בחיים לא ביקש שאפקיד ככה סתם ואפילו לא שאלתי בשביל מה הוא צריך, כי היה לי אמון בו במיליון אחוז. התברר שאותו חייל היה נוהג לסייע למשפחתו ומעביר גם כסף מהמשכורת הצבאית. באותם ימים היחידה הייתה תקועה בבסיס וכשעמית שמע שאין לבחור אפשרות לבצע את ההעברה, הוא אמר לחייל ‘אין בעיה, אני אסדר, תהיה רגוע'. חיבקתי את החייל כשהגיע לכאן ואמרתי ‘אני מבקש ממך שתראה בי אבא על אמת ומה שאתה צריך, כולל הכל, רק תבקש'. אין לי בעיה עם זה, הכל מהלב".
איך תאסוף את עצמך?
“משפחת השכול זו משפחה מדהימה. ורדה פומרנץ היא אישה נפלאה ויש לי חונך, עופר מנדלוביץ', שהוא בעצמו אב שכול. גם הוא מורה לשל"ח. בנו עוז ז"ל היה בסיירת, הבן שלי מהסיירת, ומי היה מאמין שעמית, לזכר עוז, עלה איתו את החרמון ויש להם אפילו תמונות משותפות. עופר מדבר איתי כל יום, מעודד, מחזק, והוא אמר ‘ברוך, אנחנו לאט לאט נעשה את הדרך'. יש גם קבוצות תמיכה להורים שכולים רגילים וקבוצת תמיכה להורים שכולים כמוני, שזה ילד ראשון ואחרון שלהם. מסתבר שיש המון הורים במצבי. רק היום היו פה שלושה".
הם מצטערים שבנם הלך לקרבי?
“אתה לא מאמין, אבל אף אחד לא מצטער. הרי שאלת החתימה על ההסכמה לשירות קרבי עלתה כל הזמן ושאלתי ‘את האמת, אתם מצטערים?'. הם ענו ‘לא, למרות המחיר'".
ואיך אתה עם זה?
“אני אומר לך שבפנים אני חווה כעת כאב עצום, אבל להצטער על החתימה על הצהרת ההתנדבות, אני לא. זו הייתה הבקשה של עמית ומה עדיף לי, לגדל ילד ממורמר?".
סיפרתי לברוך שלא מזמן ראיינתי את מרים פרץ, ששכלה את שני בניה, וגם היא סיפרה שחתמה מתוך אותו רעיון. היא לא רצתה לעמוד בדרכם של ילדיה, שהשירות הצבאי היה חלומם. “איזו עוצמתית האישה הזו", נאנח. “היא ביקרה פה ונתנה לי המון כוח. היא אמרה ‘אני ואתם נכים, ואנחנו נקבע כל יום את אחוזי הנכות שלנו. יום אחד זה יהיה אחוז, יום אחר עשרה ובשבוע הבא 50. מי שיקבע את המספר זה רק אנחנו, ולכן ככל שתהיו עסוקים יותר בדברים טובים, האחוז יהיה נמוך'. היא צודקת".
דאגת לעמית במהלך השירות?
“דאגתי, אבל לא הראיתי את זה. לא הייתי חרדתי. למדתי לחיות עם הדאגות, בכדי שהוא לא יהיה עסוק בהן. רציתי שייהנה מהשירות ולא יסבול. עמית היה מורעל צבא. הוא היה מגיע הביתה, מסדר, מגהץ, מצחצח. הוא אהב את המדים".
רגעים משמעותיים
ברוך הוא מורה לשל"ח כבר 28 שנים. הוא עובד גם היום בתיכון בקריית אונו, ובין היתר משמש מזכיר סניף איילון בארגון המורים. “לא תאמין, אבל ממש לפני האסון הייתי בשימועים לפני פיטורי מורים. תשמע סיפור ותגיד שהוא הזוי", האב השכול חייך במרירות. “בית ספר מסוים שלח 18 מכתבי פיטורים למורים. באתי לשיחה עם מנכ"ל בית הספר ודיברתי לא אל המוח שלו, אלא אל הלב. אמרתי ‘אל תסתכל עכשיו על 18 שמות, תסתכל על שם אחד. יש לו משפחה, ילדים, פרנסה, משכנתה, חשבון חשמל שהוא צריך לשלם. אתה נוגע בו וזה נופל כמו קוביות דומינו. אתה גומר עליו, במיוחד בתקופת הקורונה כשאנשים חיים בחוסר ודאות'. אחרי כמה דקות של שיחה הבן אדם לקח את הרשימה וקרע אותה. אמר ‘אין שימועים. יש רק בעיה עם שתי מורות, חסרות לי כמה שעות, תעזור'. אמרתי שאין בעיה. התקשרתי לרן ארז, יו"ר ארגון המורים, ופתרנו את הסוגיה. כל 18 המורים ישבו בחוץ וחיכו לשמוע לגבי עתידם. היה שם מורה עם 32 שנות ותק שעמד ללכת הביתה. יצאתי ואמרתי ‘חבר'ה, הכל בסדר'. הוא התחיל לבכות".
ובאותו יום הגיעה הבשורה?
“למחרת בשש וחצי בבוקר. אני זוכר שבלילה לפני נכנסתי הביתה עם הרגשה של ווינר, הנה עשיתי משהו טוב למען אנשים, ובבוקר התהפכו לי החיים. הפסדתי ילד שהוא מה זה חבר. לפני הגיוס שלו היינו בתאילנד. שלושה שבועות אני והוא בטיולי ג'יפים, עשינו רפטינג, אומגות. יום אחד הוא אמר ‘אני רוצה לצלול עם כרישים, בתוך כלוב'. אמרתי לו ‘אתה מבין שזה מסוכן?', הוא ענה ‘אני גם יודע מה תהיה התשובה', כי לא היה דבר כזה שהייתי אומר ‘תעשה לבד'. נכנסתי איתו למים ומתתי מפחד. הנופש האחרון שלנו ביחד היה בפברואר, שנה שעברה. ביום הולדת 20 הוא רצה לטוס לרומא. עשיתי לו גוד טיים. המלון הכי יפה בפיאצה נאבונה, המסעדות הכי הכי. חרשנו את העיר כאילו אין מחר. זוכר שהלכנו לתערוכה של פינוקיו, קנינו שם בובה באיזה 150 אירו ובסוף שכחנו אותה בחדר".
מה הכי יחסר לך ביחסים ביניכם?
“הצחוקים. עמית היה הפרטנר שלי. אנחנו לא כאלה שיושבים הרבה מול הטלוויזיה, צופים פעם בהרבה זמן. עמית היה בא אליי ואומר שהוא רעב. היינו עולים על האוטו ונוסעים לירושלים לסטקיית חצות, ששנינו אהבנו, מחנים, אוכלים, ממשיכים ברגל לכותל, עושים סיבוב, חוזרים ונוסעים למאפיית אנג'ל. שם הייתה הפעם הראשונה שהוא סיפר לי על אושר, החברה שלו. אמר ‘אני אביא לך את הבחורה שאני יודע שתהיה אשתי'".
חייל מתבגר לא מתרחק קצת מההורים?
“תמיד היינו ביחד. כשהוא ראה אותי זה קודם כל היה חיבוק ונשיקה. אין ‘אהלן אבא', קודם כל חיבוק".
בזמן ששוחחנו הגיעו שלוש נערות שעמדו כמה שניות נבוכות עד שאחת מהן אמרה. “באנו לנחם ולחזק אתכם. רצינו להנציח את זכר בנכם. יש לך איזו בקשה?'. ברוך חייך ואמר “אתם, הנוער, מלאים כרימון ברעיונות. נשמח אם תעשו משהו. קחי את מספר הטלפון שלי וכשיהיה מוצר מוגמר, אשמח לראות".
זה היה יום לפני שהמשפחה עלתה לבית העלמין בבאר יעקב. כבר אחרי הקבורה הגיעו ידיעות מחרידות שמישהו חפר בקברו של עמית, מצלמות האבטחה גילו שזו הייתה אישה. הידיעה טלטלה בעוצמה את המשפחה. “אתה נמצא בשבר כל כך גדול ופתאום חוטף מכה שלא כתובה בשום ספר – חילול הקבר", ברוך מספר. “אתה אומר ‘למה? לא מספיק מה שאנחנו עוברים, גם ככה אני מפורק וקשה לי'. אני הרי עובד כעת על אוטומט, על האדים האחרונים".
איך הודיעו לכם על המקרה?
“היינו בשיחה עם אלוף פיקוד צפון. פתאום נכנס המודיע, עם פרצוף סיד, שאלתי ‘מה כבר קרה?'. אמרו ‘תפסיקו את השיחה, בואו לחדר שלושתכם'. היינו אני, נאוה והאלוף. אפילו מהבכירים שהיו שם, ביקשו להישאר בחוץ. העלו מישהי לשיחה והיא אמרה ‘חיללו את הקבר'. באותו רגע התמוטטתי. כשאמרו לי בפעם הראשונה שעמית נפל, לא הייתי בחרדה ולא כאב לי כמו בפעם הזו. הגוף הגיב אחרת. הרגשתי קיפאון. אני אפילו לא כועס, אני מרחם עליה. אני חושב שמי שעושה דבר כזה אינו בקו הבריאות".
אבל זה הדבר שהכי חשוב לך.
“הנסיעה לבית העלמין בבאר יעקב הייתה ארוכה כמו נצח. האלוף לקח אותנו. קיבל אותנו שם רב מהרבנות הצבאית שאמר ‘ברוך, אני יודע איך עטפתי את עמית בצהריים, אף אחד לא נגע בו'. אמרתי לו ‘כבוד הרב, אני חייב לראות את בני. לא אוכל להמשיך לחיות עם הספק'. הוא אמר שזה לא מחזה נעים ועניתי שלא אכפת לי, כי יש כמה סימנים שאני מכיר כאב, וחייב לראות אותם. האירו את הקבר עם פנסים וביקשנו באותו רגע שיאטמו את המקום ויציבו אבטחה. זה מה שהיה".
ניסית להקים משפחה במהלך השנים?
“הייתה תקופה שבה יצאתי עם מישהי שמאוד רציתי. היא נראתה טוב, חכמה. הבאתי אותה בפעם הראשונה הביתה אחרי כמה חודשים בכדי שתפגוש את עמית, שהיה אז ילד קטן. עמית שיחק עם המקרר, פתח, סגר, פתח, סגר. באיזה שלב היא שאלה ‘זה ייפסק מתישהו?'. באותו רגע הדם עלה למעלה ובשבריר שנייה אמרתי ‘קומי בבקשה ותצאי. פה עמית הוא בעל הבית'. כל הרצון שלי להיות איתה נעלם. אותו מקרה יצר אצלי חסימה, כי היה לי סדר יום עם בני. גרתי במרחק של דקה וחצי מבית הספר, ומאחר שאצל אמו בבית היה גן־משפחתון, הוא היה מגיע אליי אחרי הלימודים. בא, אוכל צהריים, מכין שיעורי בית. נאוה הייתה מקבלת אותו בערב מדוגם. זה היה אורח החיים שלנו, ובכיתה שלו לא היה ילד שלא הכיר אותי. כל יום הולדת של עמית היה הפקה".
אתה חושב לעצמך לאן הוא היה מגיע בחייו?
“ידענו מה המסלול שהוא מתכנן. הוא למד בתיכון בליך במגמת חוק ומשפט ורצה ללמוד משפטים. איפה שהוא היה הולך, אני הייתי שם בשבילו".