חלי בן זיקרי, אלמנתו של מיכאל בן זיקרי שטבע בסוף השבוע שעבר לאחר שהציל משפחה שלמה מטביעה באגם זיקים, נפגשה עם חווה בן שבת, אימו של מוטי בן שבת, שטבע לפני כחצי שנה לאחר שהציל אחרים מטביעה בשיטפון בנהריה. בריאיון משותף בתוכנית של גולן יוכפז וענת דוידוב ב-103FM שוחחו היום (רביעי) השתיים על הטראומה המשותפת לשתי המשפחות. חווה, שהגיעה עם בעלה ללווייתו של מיכאל, סיפרה כי "היה לנו מאוד קשה להיות חזרה בסיטואציה הזו, אבל אמרתי שאני חייבת לחזק אותה".
חווה, את החלטת לבוא ולתמוך בחלי בשעה הכי קשה שלה.
"קודם כל רציתי לציין שהיום זה חצי שנה מאז שמוטי נפטר, היום בדיוק, השמיני לחודש. הסיפור של מיכאל החזיר אותי אחורה. כששמעתי פשוט התחלתי לבכות והכל חזר לי חזרה. ראיתי את חלי בטלוויזיה ופניתי לדני בעלי ואמרתי לו בוא ניסע ללוויה, והוא אמר אין בעיה, גם הבת הקטנה שלי קורל אמרה שהיא רוצה לבוא, והתחלתי לשלוח הודעות לכול מי שאני מכירה ברדיו ובטלוויזיה כדי לברר מתי הלוויה. ואז חזר אליי אלמוג בוקר ואמר לי 'חווה, הלוויה היום בארבע, את מגיעה?' ואמרתי לו 'ברור'. ובאמת היינו בלוויה, היה לנו מאוד קשה להיות בחזרה בסיטואציה הזאת".
בלי להתלבט הלכתם ללוויה למרות שמבחינתכם זה פצע, עברה רק חצי שנה.
"מה זה פצע? פצע מדמם, ועמדנו שם כמו גיבורים עם כול הצעקות, אנחנו לא זוכרים את הלוויה של מוטי, אבל חשבתי, גם אנחנו היינו ככה? נסענו לשם, ניחמתי את המשפחה, פגשתי חמד של אישה, אומללה, בודדה, בוכה בכול רגע, לא יכלה לנשום. אמרתי שאני חייבת לחזק אותה אבל גם אני באיזשהו מקום נשברתי. אני אמשיך לחבק אותה ואשמור איתה על קשר. אתמול בלילה גם התכתבתי עם אחותה נועה, חייבים".
מה אמרת לחלי?
"מה אומרים לה? חיים, מה לעשות, אנו עכשיו נחיה אבל זה לא חיים, כי אין חיים מאז. זה לקום בבוקר ולהבין שאין מי שיצחק וישיר בבית, אין מי שיהיה איתי, אין כלום. אתה חי בבית עם התריסים מוגפים, כי אי אפשר לחיות כל יוםעם אותו בלאגן בעיניים, אין מה לעשות, זה לחיות. זה הכול. אבל אולי יש עוד ילדים קטנים שהיא צריכה לתמוך בהם, אז היא חייבת להיות חזקה".
חלי, הטרגדיה המשותפת מחברת את שתי המשפחות מאוד.
"כן, פשוט ככה. חווה, תודה רבה שבאת. זה קשה", הודתה חלי לחווה, שהשיבה: "אהבה שלי אני מחבקת אותך, את כל כך רחוקה מכאן. אנחנו עוד נבוא, הבטחתי לך. ואתם גם תבואו אליי".
חווה, קראת בטח על מיכאל, כמה קווי דמיון יש בינו לבין מוטי שלך?
"הדמיון ביניהם זה לא המקרה עצמו כי שניהם שונים, אבל קו הדמיון העיקרי זה הנתינה, העשייה, לעשות למען הזולת, בזמן שאנשים ממשיכים לעמוד ולהסריט אותנו באבל ובעצב".
חווה, אני מסתכל על הסיפור של שתי המשפחות ועל הגבורה של שני הבנים, ואני שואל אם יש בכם סימני שאלה או איזשהו כעס אפילו כלפי מוטי, כלפי מיכאל, שבאיזשהו מקום הלכו עם האישיות, התכונות והערכים שלהם, והמחירשהמשפחה צריכה להישאר ולשלם מאוד כבד.
"על מוטי אני לא כועסת בשום פנים ואופן, אני כועסת על עצמי. כי מגיל קטן, עוד לפני שהתחתנתי היה לי תמיד חשוב לעזור, לסייע, לעשות, וזה מה שהנחלתי להם בבית, תמיד לעזור לאחרים. אני לא יודעת אפילו איך להגיד את זה, לכעוס עליו ממש לא".
את מרגישה שהערכים האלו הם בעצם שלך, והוא שילם על הערכים האלו בחייו?"
"כן, זה מה שנראה לי, זה חינוך שלא רק השפיע על מוטי אלא גם על הבנות. אתה יודע על מי אני כועסת יותר? אני לא ישנה בלילות, לא אני, לא הבנות, לא בעלי, אני כועסת על הטינופת, אין מילה אחרת להגיד עליו, שצילם את הגופה של הבן שלי בחוף הים. אני לא ידעתי שמוטי מת, והוא הלך וצילם אותו בחוף הים, וכל העולם שמע על זה והגיעו מחוץ לארץ טלפונים על הגופה של הבן שלי, על זה אני כועסת".
יש משהו מאוד מחזק בקשר שלכן. חלי, התמיכה של חווה עוזרת לך?
"המפגש אתמול היה קשה מאוד, כי חווה כבר עברה חצי שנה מאז המקרה, אני חושבת שאני עדיין בשוק ואני לא יודעת לאן אני קמה. לאיזה חיים, לאיזה געגוע, לאן?"