בשנייה שמוצאים מישהו בחיים - זו תחושה שקשה להמחיש, זו ליגה אחרת”, מתאר משה בנימיני, מתנדב ביחידת הכלבנים לישראל (יכ”ל), את תחושת השליחות שלו ושל חבריו ליחידה העוסקת באיתור וחילוץ נעדרים. “ברגע אחד זה מצדיק את כל הימים והשעות ללא שינה, את המאמץ הפיזי, הזיעה והלינה בשטח, כשישנים לפעמים ברחוב וסובלים מעקיצות יתושים וקרציות במשך שבועות. כל הסבל של החיפוש מתגמד לעומת השנייה של האיתור והצלת החיים”.
בימים אלה, אחרי פעילות של 20 שנה, ניצבת היחידה בפני סכנת סגירה בשל מחסור במשאבים. אף שהפעילות של יכ”ל, המוגדרת עמותה, נחשבת מבצעית לכל דבר ועניין, וכל זרועות הביטחון יודעים להתקשר אליה לעזרה, אף גורם ממשלתי לא אימץ אותה כארגון מן המניין, ובמשך כל שנות פעילותם התקיימו אנשיה מגיוס משאבים ומתרומות של ארגונים ותורמים מהארץ והעולם.
חודשים ספורים מאז פרוץ הקורונה, הביקוש לשירות שלהם מרקיע שחקים, והמשאבים הכספיים פחתו. כתוצאה מכך, בימים האחרונים פתחו אנשי היחידה בקמפיין גיוס המונים, “מצילים על ארבע”, המופיע באתר שלהם. באמצעותו הם מקווים להגיע ליעד של 520 אלף שקל לכיסוי חובותיהם ולהמשך הפעילות השוטפת.
“אין יום שבו אין קריאה לחילוץ”, מסביר מפקד ומקים יכ”ל, מייק בן יעקב, שעלה בגיל 18 מארצות הברית כציוני נלהב. “אם זה חולה אלצהיימר שאבד או מטיילים, דיווח על מישהו שנפצע או נהרג, ילדים עם צרכים מיוחדים, אדם אובדני או עם רקע נפשי קשה, ואפילו אדם מאוים שנקלע לחובות ונעלם. אנחנו תמיד מוכנים ליציאה לשטח עם הכלבים.
גם כוחות הביטחון נעזרים בנו בכל אירוע, בהם המשטרה, הצבא, יחידות החילוץ וארגוני הצלה. אנחנו עובדים עם כולם. היו אפילו כמה מקרים של אישיות בכירה שנעדרה מכל מיני סיבות והזעיקו אותנו. המדינה והממסד מבינים את היכולות שלנו וזקוקים להן, אבל להכיר בנו רשמית ולתקצב אותנו - הם מסרבים”.
בדקה התשעים
יכ”ל, יחידת הכלבנים לישראל, הוקמה בשנת 2000, בימי האינתפיאדה השנייה, על רקע הפיגועים הרבים. הוגה הרעיון היה כאמור בן יעקב, שחלם על יחידה של מתנדבים כלבנים מחו”ל ומישראל, שיסייעו בפעילות ביטחונית שוטפת. לאחר עשור, הפך נושא החילוץ וההצלה למוקד העיקרי של פעילות היחידה.
“לכאורה, יש משטרה, כיבוי אש ויחידות חילוץ, אז למה צריך אותנו?”, אומר בן יעקב. “אבל הבנו שיש מחסור חמור בידע ובכוח אדם וחוסר הבנה של התחום. לפני עשור קראו לי לסייע לכיבוי אש, ועזרנו קצת בהתנדבות מלאה.
באחד הימים נקראנו לחיפוש אחר בחור צעיר. הגעתי למקום וראיתי משטרה ויחידת עוקץ ומפה גדולה והמון מחפשים. אבל לא היה חפ”ק מסודר, והחיפוש של הכלבן המקצועי היה לכמה שעות ואז מתקפלים. בשטח הופעל כלב גוויות לחיפוש של אדם שאמור להיות בחיים, בעוד לשם כך נדרש כלב איתור וגישוש כי לכל כלב התמחות אחרת. שם הבנתי שמשהו צריך להשתנות. למחרת בחמש בבוקר הגענו עם כלב מתאים ומצאנו את הנעדר בעומק השטח”.
כיום פועלים ביחידה כ־300 מתנדבים ו־50 כלבי חילוץ בשמונה סניפים ברחבי הארץ. עוד 300 כלבים מאומנים על ידם ומשובצים ככלבי הגנה ביישובים שונים. המתנדבים מגיעים מרקעים שונים ומפוזרים ברחבי הארץ. ה”גרעין הקשה” שלהם מכיל כ־50 איש שפועלים בעיקר באזור יהודה ושומרון ובבסיס היחידה בכפר תפוח.
בנימיני, 22, שמתנדב ביחידה כבר שש שנים, מתרגש בכל פעם מחדש לפני יציאה לפעילות. “הגעתי ליחידה לאחר ששמעתי על בחור שנעדר ביער ירושלים, וחיפשו אותו שבוע", הוא מספר. "החלטתי להצטרף בהתחלה בשביל האקשן, וגם כדי לעזור. אחר כך כבר הכרתי את האנשים ואת הכלבייה ונשארתי. יוצא לי לצאת המון לקריאות ואירועים, והייתי במאות חילוצים. יש תקופות של שני אירועים ביום ויש תקופות ריקות יחסית. החיפוש שהכי ריגש אותי היה של נעדרת מאשדוד, אישה שחיפשנו אחריה במשך כמה חודשים. פתחנו חפ”ק, אבל לא מצאנו דבר, וכך המשכנו להגיע כל כמה שבועות להשלים את החיפוש.
אחרי חצי שנה קיבלנו בערב שבת קריאה על נעדר נוסף מאשדוד, צעיר שהלך לטייל ולא חזר. חיפשנו בשישי כל הלילה, ובבוקר מצאנו לפתע גולגולת שהתבררה אחר כך של אותה אישה. באותו רגע ממש קיבלנו מידע מהמשטרה שהבחור נמצא בריא ושלם. באנו לחפש אותו ומצאנו את התעלומה הלא פתורה שלנו. זה היה מרגש מאוד”.
בנימיני גר בירושלים ומגיע לכלבייה כארבע פעמים בשבוע בממוצע. המתנדבים בכלבייה מתגוררים שם בתנאי פנימייה ויוצאים לאירועים במקביל לאימוני הכלבים. “השתתפתי במאות חילוצים, אבל לצערי טרם מצאתי מישהו בחיים”, אומר בנימיני. ”לרוב האירוע מתסכל, אבל אנחנו מתנחמים בידיעה שלפחות נביאו לקבר ישראל. בהתחלה יש מלא אקשן, כל הארגונים באים ופותחים חפ”ק. אבל אחר כך זה מתחיל לייאש ולא נעים. אז מגיע רגע האיתור עצמו. לא ניתן להסביר במילים את התחושה הזו. אלה שמוצאים נעדר בחיים, חווים תחושה של התעלות הנפש.
מישהו חי בזכותם. פוצחים בצעקות שמחה, יש אנרגיה מטורפת וסיפוק אדיר. לדעתי, גם אם הארגון יגיע כלכלית ופיזית למצב שלא יוכל להגיב לאירועים, הרוח עדיין תישאר. אז אם לא יהיה כסף לרכבים, נלך ברגל מצדי. לא יהיה מצב שבו נשמע קריאה לעזרה ונתעלם. נגיע בכל מצב, גם עם הכלב באוטובוס אם נצטרך”.
מי שחווה את תחושת ההתעלות של איתור אדם חי והצלתו הוא צבי רביד, בן 27, שעלה מקנדה לפני כשבע שנים כחייל בודד ומתגורר בבסיס היחידה בתפוח. “מצאתי שני אנשים, אחד בחיים ואחד לא”, הוא מספר. “מצאתי אדם לפני שנה וחצי. הוא פוטר מעבודתו ויצא מהבית.
קיבלנו דיווח שיש סיכוי לאובדנות. התחלנו לחפש בשטח. כלב אחד מהיחידה זיהה חורשה קטנה עם בית נטוש ונתן אינדיקציה לסימון המקום. שלחו אותי לבדוק. נכנסתי ומצאתי את האיש שוכב שפוך על הרצפה בחוסר הכרה מוחלט, לידו היו שקיות של כדורים ובקבוק וודקה. למזלו, הוא הקיא הכל וכך ניצל.
לא התייחסתי למבנה בהתחלה, אבל הכלבה גררה אותי לשם. היא החלה להשתולל ולהסתובב במעגלים וכך סימנה. האיש היה גדול ממדים, והפרמדיקים לא הצליחו להרימו, אז קראנו לכמה מתנדבים חזקים מיוחד, והם הרימו את האלונקה ממעמקי היער לכביש. אחרי שהצלת אדם, אתה בהיי.
התרגשתי עד עמקי נשמתי. מצאתי מישהו אחרי שלושה ימי חיפוש, כאשר הכלל הוא שאדם שורד עד שלושה ימים. מצאתי אותו בדקה התשעים, רגע לפני שכולם התקפלו. לא כל אחד זוכה להציל חיים”.
מדינה טובה יותר
בהיעדר תקציב מסודר, נדרשים חברי היחידה לא פעם לאלתר. כך, מספר הטלפון של המוקד של הארגון הוא לא אחר מאשר הטלפון הפרטי של מייק עצמו, וכשאין רכב לצאת לשטח, דואגים לארגן אחד.
“לחפש אדם דורש הרבה זמן”, אומר בן יעקב. “חיפוש מתארך לעתים לימים ארוכים. אנחנו עם לב גדול ונכונות להישאר בשטח עד שהנעדר יימצא. היתר הולכים הביתה אחרי כמה שעות, אבל אצלנו נמצאים האנשים המשוגעים שישנים בשטח כמה ימים ויעשו הכל כדי לחלץ. לכאורה, המשטרה אחראית בנושא נעדרים, אבל היא פותחת תיק, שולחת פלייר ברשת עם תמונה ופרטים, ולא יוצאת לשטח וסורקת.
היא לא בנויה לזה גם מבחינת היכולות המקצועיות והמשאבים. אני לא רואה שוטרים שישנים ביער כמה ימים. יש המון מקרים שהמשטרה מבקשת שנעזוב, אבל אנחנו מתעקשים. הם אומרים ‘חיפשנו כבר שם’, אבל אנחנו מחפשים שוב ומוצאים. כך היה לפני כמה שנים עם מאיר לוי, חלפן כספים מבת ים, שנרצח על ידי אדם שירה בו וזרק את הגופה ליד המפעלים בבת ים. ישבנו עם המשפחה של הנרצח. רצינו לחפש באזור מסוים, והשוטרים אמרו שכבר חיפשו שם וביקשו לא להגיע לשם. התעקשתי ויצאתי לשם ובתוך שניות מצאנו אותו. המשפחה לא הבינה איך ידענו”.
משבר הקורונה, כאמור, רק החמיר את המצב, והביקוש לחילוצים עלה באופן דרסטי: מאירועי חשש לאובדנות ועד לנעדרים על רקע מצב נפשי קשה עקב סוגיות כלכליות. מן העבר השני, התרומות שהגיעו מקרנות ומארגונים בארץ ובחו”ל - פסקו מלהגיע. “אם אני צריך 20 כלבים וכלבנים, ויש לי תקציב לשלושה כלבים, זה ההבדל בין חיים למוות או בין למצוא עצמות של נעדר או למצוא אותו חי”, טוען בן יעקב.
“התקיימנו מתרומות עד כה, ועכשיו זה פסק. ודווקא כעת אני צריך להשקיע יותר בכלבים, ביציאות, ברכבים ובדלק. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם כולם – צבא, משטרה כיבוי אש, יחידות הצלה. כולם נעזרים בנו, כי הם יודעים שאנחנו הזרוע המבצעית המובילה בתחום הנעדרים, ורק המדינה מתעלמת. לא ייתכן שאנחנו גוף ארצי לאומי שפועל בתחום ביעילות הגדולה ביותר עם כלבים, רחפנים ואפליקציות, והראשון תמיד להגיב, ואנחנו לא מתוקצבים בשעה שגופים אחרים המתוקצבים במיליונים מבקשים את עזרתנו. לא הגיוני שלא נקבל אפילו תקצוב מינימלי”.
“בלי יכ”ל אני לא חושב שהייתי נשאר בישראל”, מספר בראם מיילו, בן 19, שהגיע לארץ לפני שנתיים ועשה עלייה. כבר בחיפוש הראשון שלו מצא נעדר. “זה חיזק את ההחלטה שלי, והחלטתי להישאר ביחידה ובארץ", הוא מספר. "היחידה היא כמו משפחה עבורי. עוזרים לי במשרד הפנים, במגורים, ובכל מה שצריך. באחד החיפושים הצטרף אליי בנו של הנעדר, שהיה אב לחמישה ילדים, והיה קשה לראות אותו צועק: ‘אבא, אבא’. עד היום לא מצאנו אותו, אבל אנחנו ממשיכים מדי פעם בחיפוש כי זו שליחות. כשרואים את הטלטלה הנפשית של משפחה, אי אפשר אחרת. אני מוכן לישון חודש וחצי בשטח ולהקריב מה שצריך. ישראל מדינה טובה יותר בגלל יחידת הכלבנים”.