"עשרות מהעובדים שלנו הפכו למיליונרים": "חוויית האקזיט היא לא דבר שניתן לתאר במילים. ארבע שנים של עבודה מאומצת התנקזו לכדי רגע משכר", אומרים יבגני דיברוב ונדיר יזרעאל, המייסדים והמנהלים של Armis, חברת אבטחת מידע בתחום (IoT (Internet of Things, שביצעה בינואר 2020 את אקזיט הסייבר הגדול בישראל, כאשר נמכרה ב־1.1 מיליארד דולר לקרן אינסייט פרטנרס. החברה מעסיקה קרוב ל־350 עובדים בתל אביב, בפאלו אלטו, בגרמניה, בבריטניה, בסינגפור ובאוסטרליה.
"שוק אבטחת ה־IoT צומח בקצב לא ייאמן, וכרגע שווה עשרות ביליוני דולרים", מספר דיברוב. "יש לנו לקוחות מ־165 מדינות, ולמעשה הפכנו לסטנדרט האבטחה דה פקטו של תעשיות הרפואה ובתי חולים, חברות ייצור, קמעונאות, טכנולוגיה, פיננסים ובנקים. לקראת האקזיט דברים אומנם זזו יחסית מהר, אבל העניין הגיע בהפתעה. סיימנו באוקטובר רבעון חזק, כאשר קרן אינסייט פרטנרס כבר מושקעת בחברה ומלווה אותנו תוך שהיא מחזיקה מניות מיעוט. לא היינו צריכים כסף בתקופה הזו, כי היו לנו המון לקוחות חדשים ומומנטום מעולה, אבל אמרו לנו שג'ף הורינג, מייסד ושותף־מנהל בקרן אינסייט, מאוד רוצה לפגוש אותנו".
ספרו על הפגישה.
"ישבנו במסעדת סטייקים בפאלו אלטו, התחלנו את הארוחה ורצינו להזמין יין. ג'ף שאל אם יש לנו מה לחגוג ואמר שבדקו אותנו לעומק ואת פוטנציאל הצמיחה שלנו והגיעו למסקנה שהם רוצים לעשות משהו גדול ביחד. ג'ף אמר: 'אני בעניין של לעשות הימורים גדולים'. לא בדיוק הבנו מה הוא אומר והמשכנו לדבר. יומיים אחרי כן ג'ף אמר לנו בטלפון שהם רוצים להחזיק 70%־80% בחברה".
"למרות שעבור חברות רבות רכישה זו ההתחלה של הסוף, עבורנו זו רק ההתחלה", אומר יזרעאל. "המטרה שלנו ושל אינסייט היא להמשיך להצמיח את החברה, לפתח מוצרים חדשים ובעוד שלוש־ארבע שנים להגיע לשווי של עשרה מיליארד דולר. למעשה, הרגע המרגש ביותר היה לספר זאת לעובדים ולראות לכמה אנשים הצלחנו לשנות חיים. עשרות עובדים הפכו למיליונרים. העובדים שלנו היו בשוק, לא האמינו. הבהרנו להם שממשיכים עסקים כרגיל והכנו להם מצגת שמסבירה להם כמה הם מקבלים מהאקזיט. אף עובד לא נשאר מאחור, גם מי שהגיע יום לפני האקזיט קיבל תגמול. הם היו באופוריה".
בימים אלה מתכננים דיברוב ויזרעאל לחזק ולהגדיל את הצוות. "אנחנו ממשיכים לצמוח ומגייסים עובדים לכ־30 משרות חדשות במערך המחקר והפיתוח", מספר דיברוב. "זה אולי נשמע כמו סיפור סינדרלה, אבל הדרך לאקזיט הייתה מורכבת עם עבודת צוות מאומצת וארוכה שבה כל העובדים נכנסו תחת האלונקה. מלבד הטכנולוגיה הטובה, לגורם האנושי יש משמעות רבה בהצלחה".
הקורונה השפיעה עליכם?
"ידענו להתמודד גם עם משבר הקורונה. למעשה, הבנו לאן הכלכלה העולמית הולכת וכיצד להיערך במהרה. ראשית, וידאנו שכל העובדים שלנו בטוחים ובריאים, כי הם הנכס החשוב ביותר שלנו. לאחר מכן, וידאנו שיש לנו תזרים מזומנים לשלוש השנים הקרובות ושהמוצר מתאים לאתגרי עולם העבודה החדש, שקורה ברובו מהבית. הקדמנו את העתיד. בתוך שבועות ביצענו התאמה של המוצר שלנו למוצר שכל תהליך ההתקנה שלו יכול להיות לגמרי בענן, ללא שום אלמנט פיזי, מהלך שתוכנן לשנתיים קדימה. כמו כן, לפני הקורונה היינו טסים 500 אלף מייל בשנה, ואילו כעת כל פגישות המכירה שלנו עברו לווידיאו. למדנו ממשבר הקורונה שלמעשה תמיד נצטרך לחשוב קדימה ולפעול מהר על מנת לא להישאר מאחור. אנחנו צועדים לשנה חדשה שתהיה אפילו גדולה יותר מקודמתה. אנחנו מתרחבים, בונים מוצרים חדשים ומרגישים מאוחדים מתמיד".
"את השנה שחלפה לא הייתי מחליפה, למרות הקורונה ולמרות הכל. מבחינתי זו הייתה השנה המאושרת בחיי", אומרת מיכל גלזר־סקורי, 38, מחיפה, מנהלת מכירות, שילדה בחודש יולי את בתה הבכורה, יה־לי, אחרי שש שנות טיפולי פוריות. "התחתנתי עם אליאור. ניסינו להיכנס להריון באופן ספונטני. אחרי כמה חודשים הבנתי שכנראה זה לא יכול לקרות באופן טבעי. הלכתי לרפואה פרטית. הייתי אצל כמה מהמומחים הגדולים בתחום. עשינו 16 הזרעות שלא צלחו. אחרי שנתיים וחצי עברנו להפריה חוץ־גופית (IVF). בפעם הראשונה נקלטתי להריון, היה עובר עם דופק, אך בשבוע השביעי כבר לא היה דופק. לאחר מכן היו עוד שתי הפלות. זה היה מלווה לא רק בהרבה כאב לב, אלא גם בהמון כסף".
בסופו של דבר, הגיעה גלזר־סקורי לד"ר דוד איסקוב, מנהל מרכז בריאות האישה זבולון של שירותי בריאות כללית במחוז חיפה. "הוא הבטיח שאצליח להיכנס להריון, והוא היה גם היחיד שגילה שככל הנראה יש לי אנדומטריוזיס, מה שהקשה עליי להיכנס להריון ולשמור עליו", היא מספרת. "ד"ר איסקוב הפנה אותי לד"ר יובל קאופמן, מומחה לגינקולוגיה ומנהל מרפאת אנדומטריוזיס של שירותי בריאות כללית במחוז חיפה, שניתח אותי בלפרוסקופיה והוציא את כל הנגעים שהיו".
שלושה חודשים לאחר הניתוח ביצעה גלזר־סקורי שאיבת ביציות נוספת. "החזירו לי עוברים, ונקלטתי להריון שממנו נולדה הילדה", היא אומרת באושר ומציינת ש"ההריון הזה התחיל בתאומים והסתיים בהפלה של אחד מהם".
איך חווית את שש השנים שלפני הלידה?
"זה היה נוראי. היו תחושות חרדה, השמנה, מצבי רוח, פגיעה בעבודה, פגיעה בדימוי האישי, כאבים מהזריקות, כאבי בטן תמידיים שאי אפשר לתאר. צלחתי זאת בעזרת נחישות. הדבר שראיתי לנגד עיניי זו המטרה".
התינוקת נולדה ב־29 ביולי 2020 בבית החולים כרמל בשבוע 37 בניתוח קיסרי דחוף. "זו הייתה התאהבות ממבט ראשון והגשמת חלום", מתארת גלזר־סקורי. "זה היה מאוד לא פשוט להיות בהריון בקורונה. כדי חלילה לא להידבק, בודדתי את עצמי מרצון והרגשתי בדידות מאוד גדולה. זה היה מאוד לא קל נפשית, אבל הייתה לי מטרה מול העיניים".
"בשנה שחלפה נולדתי מחדש. זו שנה שקיבלתי בה מתנה, שנה שהייתה מבורכת עבורי, שחזרתי בה לחיים", מספר רוברט (רובי) גל, 49, מפתח תקווה, שעבר בדצמבר האחרון השתלת ריאות. כיום הוא נמצא בתהליכי החלמה.
"לפני 12 שנים התגלתה אצלי מחלת ריאות חסימתית (COPD)", הוא מספר. "הייתי בדרך לאמא שלי ופתאום באמצע הדרך נפלתי ולא הצלחתי לנשום. עשיתי בדיקות בבית חולים וגילו את המחלה. המצב שלי התחיל להחמיר. בהתחלה התנהלתי ללא חמצן, אחר כך נתנו לי חמצן שהייתי צריך להיות איתו בלילה, ואחרי זה כבר הייתי צריך להיות עם חמצן גם ביום. שנה לפני שהשתילו לי את הריאות, מערכות הנשימה שלי קרסו לגמרי".
מה זה אומר בפועל?
"במשך שנה שלמה הייתי במצב של שכיבה במיטה רוב היום. העברתי 20 שעות ביממה במיטה, לא יכולתי ללכת אפילו עשרה צעדים. הייתי באופן קבוע עם משקפי חמצן שסיפקו חמישה ליטרים חמצן לשעה, ומעליהם מסיכה שגם מספקת חמצן: עשרה ליטרים חמצן בשעה. כל שעה הייתי מקבל 15 ליטרים חמצן. כל יומיים באו להחליף לי את בלוני החמצן".
איך העברת את שנת ההמתנה עד להשתלה?
"היו לי שני חברים שאחד היה עושה לי קניות, והשני ניקה את הבית ובישל לי ארוחות. אמא שלי גרה לידי וגם הייתה מטפלת בי. מנטלית, זה היה מאוד קשה. הייתי צועק על כולם, היו מצבי רוח קיצוניים, ירדתי עשרה קילו בתוך כמה חודשים. הרופאים אמרו שהפתרון הוא רק השתלת ריאות. הייתי ממש על הקשקש, אולי לא הייתי מחזיק מעמד עוד כמה חודשים אם לא היו עושים את ההשתלה. כל הזמן אמרתי לעצמי: 'מה יהיה איתי?'. חיכיתי שתגיע שיחת הטלפון".
את ההודעה כי יש משפחה שמוכנה לתרום איברים ולהציל חיים קיבל פרופ' מרדכי קרמר, מנהל מערך הריאות בבית החולים בילינסון, מד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלת איברים. ד"ר קרמר התקשר לגל כדי לבשר לו את הבשורה.
"ב־22 בדצמבר 2019 הדלקנו נר ראשון של חנוכה וירדנו להשתלה", מספר גל. "בתאריך הזה נולדתי מחדש. הריאות היו של אישה, שאני לא יודע אפילו ממה היא נפטרה. היום אני כמו חדש. אני מתאמן, עושה ספורט. בגלל הקורונה אני כמעט לא יוצא מהבית, אבל אני כבר רגיל לזה. הרי שנה שלמה בכלל לא יצאתי מהבית".
"זו הייתה שנה שבה הצלחתי להגשים חלום ולפרוץ גבולות למרות המצב הלא פשוט של הקורונה", אומרת אור שפיץ, 23, קונדיטורית, יזמית ואושיית אינסטגרם, שפתחה ביוני האחרון את "הבייקרי של אור שפיץ" ברחוב בוגרשוב בתל אביב.
"זה היה חלום של שנים", היא מספרת. "מגיל 17 מכרתי עוגות. סבא שלי בנה לי מטבח ורוד בבית ההורים, ומשם הייתי מוכרת. כשהייתי חיילת, למדתי קונדיטוריה. הצטלמתי לעונה השנייה של הריאליטי 'בייק־אוף ישראל' והגעתי לרבע הגמר. תמיד הייתי יזמית, תמיד היה לי חוש עסקי שמאוד רציתי לממש. תמיד רציתי לעבוד בעבודה שאני אוהבת ולהגשים את עצמי. האינסטגרם היה חלק בלתי נפרד מחיי. למדתי לשלב את האפייה והשיווק באינסטגרם. ככה הצלחתי להגיע לכ־250 אלף עוקבים".
כאמור, השנה האחרונה הייתה שנה ורודה עבור שפיץ, בדיוק כמו הצבע המככב במקום שפתחה. "ההורים שלי מאוד תמכו בי. אמא שלי עוזרת לי מאוד, מנהלת את כל מאחורי הקלעים", מספרת שפיץ. "התכנון המקורי היה לפתוח במרץ. הקורונה פרצה לחיינו בדיוק כשחתמתי על החוזה, אבל רציתי להאמין שאו שהקורונה תיעלם או שאני יכולה להצליח בצד הקורונה בדרכי שלי. לעזוב פתאום הכל ולבטל, לא היה מבחינתי אופציה".
שבוע לאחר שהסתיים הסגר בגל הראשון, שפיץ פתחה את המקום. "בהתחלה היה תור מטורף", היא מספרת. "עכשיו יש פיקים של לחץ, אבל אנשים כבר יושבים יותר בנחת. בבייקרי אני מציגה ומוכרת את הקינוחים שלי. במקום ישנו גם חלל שאמורות להיות בו סדנאות אפייה, אבל זה כרגע מתעכב בגלל הקורונה. הבייקרי עובד מדהים. עכשיו גם עלתה לי תוכנית חדשה המשודרת בערוץ האוכל וגם בערוץ 24 – 'הבייקרי של אור שפיץ'. אני בטוחה שאם לא הייתה קורונה, הייתי מרוויחה יותר כסף, אבל אין תלונות. לשנה החדשה אני מאחלת לעצמי להגשים את כל מה שלא הספקתי בשנה הקודמת".