"זה אובדן שלקח לי שנים להבין אותו ובכלל להצליח לדבר עליו"

הלילה שבין 10 ל־11 בינואר 1961, לפני 60 שנה בדיוק, שבו הוברחו 44 יהודים ממרוקו בספינת המעפילים "אגוז" וטבעו בדרכם לארץ, עדיין חי בלבה של גילה גוטמן אזולאי, בת 70 מחיפה, שאיבדה באסון שישה מבני משפחתה. "לפני האסון היינו שמונה אחים ואמי, ואילו אחריו נותרנו שלושה אחים", היא מספרת. "זה אובדן שלקח לי שנים להבין אותו ובכלל להצליח לדבר עליו".

גוטמן אזולאי עצמה הוברחה ארצה זמן קצר לפני האסון כשהייתה בת 10, יחד עם אחותה פני בת ה־12, בעזרת המחתרת היהודית במרוקו, שבה פעל אחיה הבכור דוד ז"ל.

מבצע ההעפלה בספינת "אגוז" אורגן על ידי המחתרת היהודית במרוקו והמוסד הישראלי. הרקע למבצע ההעפלה היה החלטתה של מרוקו, לאחר שקיבלה את עצמאותה מצרפת בשנת 1956, לאסור על עליית יהודים לישראל. כתוצאה מכך, בשנים 1956־1961 העלייה ממרוקו נערכה באופן חשאי, בעיקר באמצעות המחתרת היהודית במרוקו. היהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחשיכה, לעלות על ספינות ליעדים אירופיים ומהם להמשיך לישראל. כ־30 אלף יהודים עלו כך בתקופת העלייה החשאית.

טביעת ספינת "אגוז" התרחשה ככל הנראה לאחר שעלתה על שרטון. לאחר האסון נמשו מן הים 22 מגופות המעפילים, ואילו גופותיהם של 22 החללים הנוספים ירדו למצולות הים לעולמי עד. בין הנספים היה איש המוסד חיים צרפתי ז"ל, שנכח בהפלגה. מחצית מהנספים היו ילדים.

"כבר במסע לארץ שמענו על ספינה שיצאה ממרוקו ושכל נוסעיה טבעו בים, אך לא היה לנו שום מושג שבני משפחותינו היו על אותה הספינה", מספרת גוטמן אזולאי. "רק חודשיים לאחר האסון נודע לנו עליו. יום אחד הגיע לפנימייה דודנו, לקח אותנו לביתו, ושם סיפר לנו את הבשורה הנוראית. הוא סיפר שאף אחד ממשפחתנו לא שרד את תנאי הקור, ושאמנו, יחד עם חמשת אחינו ואחיותינו, טבעו בים בדרכם ארצה. הגבתי בבכי גדול ובחוסר הבנה מוחלט. אני לא חושבת שקלטתי בכלל מה זה אומר. לקח לי עוד שנים רבות להבין. ישבנו שבעה יחד עם אותו הדוד וחזרנו לפנימייה. שם החלה תופעה שאני מכנה אותה 'השתיקה הרועמת'".

למה את מתכוונת?
"כולם בפנימייה ידעו על האסון שקרה לנו, ובכל זאת, אף אחד לא פנה לדבר איתנו על זה. לא המדריך ואפילו לא המנהל. קיבלנו בשורת איוב, ואף אחד לא התעניין. אני, כילדה, הבנתי מכך שבעצם זו בושה לספר שאיבדת את כל משפחתך והתביישתי בסיפור שלי. כאילו הייתי ילדה רעה, ולכן זה קרה לי. לכן במשך כ־20 שנה הסתרתי את האובדן, לא הייתי מסוגלת לדבר על זה עם אף אחד. רק כעבור שנים, בשנות ה80, כשהתחתנתי ונולדו לי שני ילדים שהתחילו לשאול איפה סבא וסבתא, התחלתי להתעניין ולחקור את עברי. שמעתי ברדיו מישהו מספר על כך שהוא היה ממפקדי המבצע להעלאת יהודי מרוקו. התקשרתי לרדיו וביקשתי שיחברו אותי לאותו הבחור. משם יצאתי למסע ארוך ברחבי המדינה כדי לחקור את סיפור משפחתי. נפגשתי עם אנשים רבים שהיו חלק מההפלגות הללו. הם סיפרו לי על פעולות המחתרת ועל 12 ההפלגות שהיו לפני ההפלגה ה־13, שבה טבעו בני משפחתי".

כיצד אחיך דוד, שהיה פעיל בהברחת היהודים ממרוקו, התמודד עם האסון?
"אחי היה אז אומנם בן 19, אבל קיבל את המכה הכי קשה. בגלל שהיה פעיל במחתרת ובעצם לקח חלק בשכנוע ובהובלת המשפחות לעלות לארץ בהפלגות האלו, הוא הרגיש כל השנים שהוא זה ששלח את משפחתנו לטביעה הנוראית. הוא חי עם תחושת אשמה קשה, ולא היה מוכן לדבר על זה אף פעם. לפני כארבע שנים, מעט לפני שנפטר, הוא היה בבית חולים, וניסיתי לעודד אותו. אמרתי לו שיראה איזו משפחה נפלאה יש לו, עם הרבה ילדים ונכדים. אבל אז הוא אמר לי משפט, שלא סיפרתי עליו מאז לאף אחד: 'אבל אני מתגעגע לאמא, הם היו אמורים להיות פה עכשיו'. זה היה רגע שלא אשכח לעולם".

התקופה הזו בשנה לא פשוטה עבור גוטמן אזולאי, שידעה עוד טרגדיות מאז. "חודש טבת הוא מאוד מורכב וקשה", היא מספרת. "אבי נפטר בא' בטבת עוד במרוקו לפני העלייה לארץ, בני הבכור ארז ז"ל נפטר לפני שש שנים בח' בטבת מהתקף לב, ואסון טביעת 'אגוז' קרה בכ"ג בטבת. האזכרות מאוד קרובות אחת לשנייה, ואלו ימים לא קלים".

סוליקה פרץ איבדה באסון חמישה מבני משפחתה שנשארו במרוקו, שש שנים אחרי שעלתה לארץ. "היינו שבע אחיות וגרנו יחד עם ההורים בקזבלנקה", מספרת פרץ, בת 85 ממגדל העמק. "כשהייתי בת 18 התחתנתי ועליתי לארץ עם בעלי. במהלך השנים עלו לארץ עוד שלוש אחיות, אחת נוספת עברה לצרפת ואחת לקנדה. בשנת 61', אמי רחל בן לולו, אחותי מרים, בעלה ושני ילדיהם ז"ל החליטו לעלות לארץ. הם הגיעו לאותה הפלגה נוראית עם מזוודה אחת עבור כולם, לאחר שהצליחו להתחמק מהמשטרה המרוקאית בדרכם לנמל. הכל התנהל בסודיות מוחלטת, והפחד להיתפס היה עצום. הם עלו על ספינת 'אגוז' ולא זכו להגשים את חלומם להגיע לארץ ישראל. היום שבו הודיעו לי על האסון היה נוראי. אחת מאחיותיי שגרה בארץ הגיעה לביתי כשפניה שטופים בדמעות וסיפרה לי מה קרה. הרגשנו כאילו אנחנו בגיהינום. כשעזבנו את מרוקו הם היו בריאים ושלמים, אך נותרנו בלי אף אחד מהם. לא היו אפילו ניצולים שיספרו לנו מה קרה להם שם, בלב הים. כל השנים רק חיכינו להם שיגיעו לפה ונהיה כל המשפחה יחד, דבר שמעולם לא קרה בסוף".

"כילד, לא הייתה הרבה התייחסות לאסון, לא בבית ולא בחוץ", מוסיף דוד פרץ, בנה של סוליקה, בן 57 ממגדל העמק. "רק כשאנשים התחילו להבין את משמעויות האסון, זה החל לצוף בקרב כמה וכמה משפחות שכולות. בשלב הזה המודעות לאסון עלתה והתחלנו לדבר על זה גם בבית" .

למשפחת ממן נספו באסון שישה בני משפחה, ובעקבותיו נותרו אסתר, שבה וסוזן שלוש אחיות בודדות בקזבלנקה. לאחר הטביעה הצליחו למשות מהמים את גופותיהם של הוריהן, סבתן ואחות אחת. גופותיהם של שני אחים נוספים ירדו למצולות הים.

"אני ושבה כבר היינו אז נשואות עם ילדים ועדיין בכל בוקר הלכנו לבקר את הורינו", מספרת אסתר טויזר, בת 85 מחיפה. "בבוקר יום רביעי, 1961, הגענו לביתם, ולא היה שם אף אחד. אנשי המחתרת היהודית אספו אותם באותו הלילה, אבל לנו לא אמרו דבר. כבר באותו היום שמענו על ספינה שטבעה בים, אבל לא ידענו שהם היו שם. גם כשהבנו שאולי הם אלו שטבעו, זה היה מסוכן מדי לדבר על זה, והיינו אומרות שאנחנו לא יודעות איפה הורינו. ביום שישי של אותו השבוע יצאה כתבה בעיתון שבישרה על האסון עם תמונותיהם של כל בני משפחתנו".

"אף אחד לא בא לספר ולדאוג לנו", מספרת גם אחותה של אסתר, שבה ביטון, בת 83 מדימונה. "גילינו את זה כמו כולם, דרך כתבה בעיתון. כך גילינו שנותרנו רק שלושתנו".

"ביום השנה לאסון נסענו לאל־חוסיימה לקברים שלהם, וזה היה מאוד קשה", אומרת טויזר. "כשעלינו לארץ ב־64', אף אחד במדינה לא הכיר או התעניין באסון שלנו".

השמועות התפשטו

משפחת אדרי איבדה באסון שמונה נפשות: נסים אדרי ז"ל, אשתו שהייתה בהריון מתקדם, וששת ילדיהם ז"ל. "כל המשפחה של דוד שלי נספתה באסון הנורא ההוא", מספרת איריס סוויסה, בתו של משה אדרי ז"ל, שנפטר לפני כארבע שנים ואיבד באסון כאמור את אחיו נסים. "למעשה, נסים היה כאן בארץ לפני האסון", מספרת סוויסה, בת 52 מעפולה. "הוא קנה פה דירה ואפילו נולדו לו שני ילדים. הוא חזר למרוקו כדי להביא את שאר המשפחה לכאן, אבל אז מרוקו קיבלה את עצמאותה, ונאסרה העלייה. כך הם הגיעו להפלגה ההיא, שנעשתה בחשאיות מוחלטת. גם אבי היה אמור לעלות על אותה הפלגה, אך מכיוון שמועד ההפלגה היה סודי, כשבאו לאסוף אותם מביתם, אבי היה בקולנוע. לכאורה הוא פספס את ההפלגה, אבל הרוויח את חייו".

"השמועה על הטביעה התפשטה מהר מאוד בקרב הקהילה", מספרת גם אסתר אדרי, אשתו של משה ז"ל, בת 77 מעפולה. "כולם ידעו שהאונייה שהפליגה באותו הלילה טבעה. אמו של משה קיוותה שלפחות אחד מבין השמונה ניצל, אבל כשהבנו שאין ניצולים בכלל, זה היה ממש שבר. זעקותיה - כשהודיעו לה שבנה הבכור ונכדיה אינם בחיים – הן משהו שלא אשכח לעולם. היא ומשה לקחו את זה מאוד קשה ודיברו עליהם כל השנים בכל הזדמנות שניתנה".

"החיים של סבתא שלי מתחלקים ללפני ואחרי האסון", מוסיפה סוויסה. "היא מעולם לא חזרה להיות אותו אדם. כילדה שגדלה בצל האסון, היינו מוצאים אותה יושבת, בוכה ומדליקה נרות נשמה לזכרם. זה שיברון לב שאי אפשר לתאר אותו. כל השנים היא הייתה אומרת על איבוד בנה הבכור: 'איבדתי את העיניים והנשמה שלי'. היא שמרה על אבי היטב מרוב חרדה שאסון כזה יקרה לה שוב. היא ממש נאחזה בו".

תודה למלך

בין השנים 1983־1992 נערכו עשרות שליחויות חשאיות למרוקו ולרחבי העולם מטעם ראשי הממשלה שמעון פרס, יצחק שמיר ויצחק רבין, ובראשותו של סם בן שטרית, שייסד את המועצה הציבורית להנצחת מעפילי "אגוז", כדי להניע את מלך מרוקו חסן השני להתיר את העברת העצמות של מעפילי "אגוז" לקבורה בישראל, במה שכונה מבצע "איילת השחר". ב־14 בדצמבר 1992 הועלו עצמותיהן של 22 הגופות ממרוקו לקבורה ממלכתית בהר הרצל בירושלים.

"כאשר הגעתי לבית הקברות באל־חוסיימה, נשבעתי לעשות כל שביכולתי על מנת להעלות את קבריהם לארץ ישראל, לירושלים עליה חלמו, ובדרך אליה קיפחו את חייהם", מספר סם בן שטרית, נשיא הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו. "לאחר 40 שליחויות למרוקו הצלחנו להגשים זאת. לביצוע המבצע היו למלך שני תנאים: הראשון, שכל ההוצאות הקשורות למשלחת יהיו מחשבונו הפרטי. והשני, שאני אנהל את ההסברה למבצע הזה ברחבי העולם ואדגיש שזוהי מחווה עבור 'איש השלום' יצחק רבין ז"ל, ועבור כל יוצאי מרוקו שבארץ ישראל".

גוטמן אזולאי לקחה חלק במאבק רב השנים להעלאת העצמות ארצה. "הגעתי לסם בן שטרית, והחלטנו להתחיל לפעול למען העלאת העצמות הקבורות בעיר החוף אל־חוסיימה לקבורה בארץ ישראל", היא מספרת כעת. "איתרנו משפחות שכולות נוספות. סם ראה זאת כמטרה עליונה ויצא למשלחות ופגישות רבות מטעם מנהיגים וראשי ממשלה. לאחר תהליך ארוך של תקוות ואכזבות, בנובמבר 92' התקשר אליי מזכירו של יצחק רבין ז"ל ואמר שהמטוס עם העצמות מאל־חוסיימה מגיע לארץ, וצריך לכנס את המשפחות השכולות לזיהוי הנספים לפי תמונות שצולמו ביום שנמשו מהים. מבני משפחתי זיהינו את אמי וארבעה מאחיי, אבל אחותי יפה ז"ל לא זוהתה. שלושה ימים לאחר מכן נערך טקס ההלוויה הממלכתית".

איך חווית את הטקס?
"זו הייתה הוצאת אוויר גדולה מאוד. הוטל עליי לדאוג למשפחות השכולות ולטקס הממלכתי כנציגת המשפחות, כך שלא היה לי זמן להתאבל בעצמי באותו היום. לקח לי שנים להבין ולהצר על כך. היום אני הרבה יותר כואבת ומתאבלת. לקח לי הרבה זמן להרשות לעצמי לכאוב ולקבל את גודל האובדן. הייתי עסוקה בהישרדות כל השנים ורק בהיותי אמא בעצמי, הבנתי את גודל האסון. החגים והארוחות המשפחתיות הגדולות שאני זוכרת ממרוקו - זה משהו שאין לי היום, ולקח לי שנים להודות שזה חסר לי. גם שיחה כזו, כמו שאנו מנהלות עכשיו, זה משהו שלפני 15 שנה לא היה דבר אפשרי עבורי. היום אני מסוגלת לדבר בקול רם על הכאב והאסון הגדול שקרה לי. לנוכח ריבוי הטקסים הממלכתיים בארץ, הוחלט לקיים אזכרה ממלכתית רק פעם בחמש שנים, אך אנחנו לא היינו מוכנים לקבל זאת, ובכל שנה קיימנו טקס אזכרה במימון כזה או אחר. השנה, בשל מגיפת הקורונה, זו תהיה השנה הראשונה מאז 92' שלא נקיים את הטקס בהר הרצל".

"אמי הגיעה לכל דיון שהיה בכנסת סביב העלאת העצמות לקבורה בארץ", מספר גם דוד פרץ, בנה של סוליקה. "כאשר זה יצא לפועל ב־92', העלו לקבורה את עצמותיהם של סבתי, דודתי מרים ובעלה ז"ל. את גופות ילדיהם לא מצאו. הטקס היה מאוד מחזק כתושב מדינת ישראל; לדעת שלא ויתרו ועשו המון מאמצים כדי שנזכה לקבור אותם כאן. היום אני מאוד שמח עבור אמי שיש לה קבר לעלות אליו. יש צער שמשולב בשמחה".

"היה לי מאוד קשה ביום הטקס ובכיתי המון, אבל הרגשתי שעושים למשפחתנו כבוד גדול וזה ריגש אותי", אומרת גם סוליקה. "רבין הגיע לדבר איתנו, והטקס היה מאוד מכובד".

איך אתם מנציחים כיום את נספי האסון?
דוד: "לפני כ־12 שנים, בשיתוף פעולה עם ראש עיריית מגדל העמק, הקמנו את גן הילדים 'אגוז' לזכר מעפילי הספינה. בכל שנה אנו מקיימים בגן טקס לצד אנדרטת ספינה שבה כתובים שמותיהם של כל הנספים. בנוסף, מדי שנה כל בני המשפחה מגיעים לגן, אמי מבשלת עבור כל הילדים מטעמים מרוקאיים, והגננת מספרת לילדים את סיפורנו המשפחתי".

"עד היום אנחנו מודים למלך מרוקו שעשה את זה עבורנו", אומרת גם שבה ביטון. "הוא דאג לנו יותר ממה שדאגו לנו פה בארץ. המלך חסן השני היה ערבי יותר טוב מהרבה יהודים אחרים".

איך הרגשתן בטקס ההלוויה בהר הרצל?
ביטון: "זה היה יום שחור עבורי. היה לי מאוד קשה לקבור אותם שוב. הכאב הזה שביום אחד שישה מבני המשפחה פשוט הלכו לנו - לא עוזב אותי עד היום".

"היו שם המון אנשים", נזכרת טויזר. "זה הרגיש כמו לעבור שוב את האזכרה מאז. הרגנו את עצמנו כשבאנו לקברים באל־חוסיימה, ועברנו זאת בשנית, בהלוויה בהר הרצל. אנחנו כבר 60 שנים אחרי האסון, ולעולם לא נשכח אותו. אי אפשר לשכוח איך זה לגדול בלי הורים".

"כשהודיעו ב־92' על העלאת העצמות לקבורה פה בארץ, הכאב של סבתי ושל אבי היה עצום", מספרת גם איריס סוויסה, שכאמור דודה ומשפחתו נספו באסון. "הם גילו שאף אחת מגופותיהם של בני משפחתם לא נמשתה מהמים. יש להם רק מצבה בהר הרצל, לא קבר אמיתי".

"ביום שהמטוס עם העצמות מאל־חוסיימה נחת בארץ, הבכי של אמו של נסים היה קורע", מוסיפה אסתר אדרי. "מצד אחד היא שמחה עבור המשפחות האחרות שכן זכו לקבור את בניהן בארץ, אבל הפצע שלה מעולם לא נסגר. היא תמיד אמרה: "הם שקעו למצולות הים, והלב שלי שקע יחד איתם".

איך אתם כמשפחה מנציחים את האסון?
סוויסה: "גם בשנים האחרונות, לאחר שאבי נפטר, אנו מקפידים להגיע לטקס הממלכתי. זה היה המועד שאבא שלי חיכה לו במשך כל השנה, ואנחנו נמשיך להנציח את אחיו ולהעביר את הסיפור גם לדורות הבאים. בנוסף, אני, כמחנכת בבית ספר יסודי, לקחתי על עצמי להעביר את הסיפור המשפחתי שלנו הלאה. אני רואה בו 'הסיפור שאסור שיישכח'. כחלק מהלימוד על העליות לארץ, הבאתי את אבי לכיתה שלי כדי שיספר לכל תלמידיי על המעפילים ממרוקו ועל האסון של ספינת 'אגוז'. הוא סיפר בגאווה והתרגשות רבה את הסיפור שלו, בכה ואמר לי: 'את נתת לי את המקום שהמדינה לא נתנה לי'. במשך הרבה שנים הם לא קיבלו את ההכרה, הפומביות והבמה שהגיעו לסיפור שלהם. הם לא 'אקסודוס' ולא ספינת מעפילים עם סיפור הרואי. לקח זמן עד שקיבלו את הכבוד הראוי. אבל היום, למשל, הסיפור על ספינת 'אגוז' מופיע באחד מספרי ההיסטוריה שאנו מלמדים איתו, וזה מאוד מרגש אותי. כל תלמידי ישראל ילמדו על המחיר הכבד ששילמה משפחתי בשביל להגיע לארץ, ושיוצאי צפון אפריקה חלמו להגיע הנה ומצאו את מותם בדרך".

מרוקו במקום דובאי

מבחינת המשפחות השכולות, הסכם הנורמליזציה הטרי עם מרוקו היווה בשורה משמחת. "אמי ראתה בטלוויזיה שהודיעו על חידוש היחסים וקראה לכולנו בהתרגשות רבה לבוא לראות", מספרת סוויסה. "היא המעריצה הכי גדולה של בית המלוכה המרוקאי, היא יודעת את כל הרכילות סביב המלך, ילדיו ונכדיו. אנחנו ממש מאושרים מהשלום הזה, וברגע שיתאפשר לטוס, אנחנו בוודאות נעשה לשם טיול משותף, לראות את כל המקומות והסיפורים שגדלנו עליהם".

"חידוש היחסים כלל לא הפתיע אותי", אומרת מצדה גוטמן אזולאי. "כבר ב־92' היחסים היו טובים. לפני כ־12 שנים כבר נסעתי לשם למעין טיול שורשים. כשהגעתי לעיר שגדלתי בה, התפרקתי בבכי ורצתי מהר לראות את בית ילדותי. זו הייתה התרגשות גדולה".

"ההודעה על חידוש היחסים עשתה לנו חשק לטוס לטיול שורשים במרוקו", אומר דוד פרץ. "לעשות את כל המסלול שמשפחתנו עשתה מקזבלנקה ועד לאל־חוסיימה. לראות בעיניים שלנו את הדרך שהם עברו. כולם עכשיו רוצים לטוס לדובאי, אנחנו רוצים למרוקו".