היום הייתי קרוב לסוף. יותר מאיזו פעם. המראנו שבעה 'מוסטנגים' של חיל האוויר המלכותי לשם טיסת סיור עד אגם קומו ואני השישי בטור. כדי להימנע מטיסה בעננים הכניס אותנו מנהיג הלהקה, קפטן אדוארדס, לתוך עמק צר בהיותו סבור כנראה שיש בו מעבר ברכס ההרים. כשנכנסנו לתוכו התברר לנו מיד שלא נוכל לצאת ממנו אם לא נטפס מעל ההרים המקיפים אותנו.
כשראיתי את ריי טמפלר (נער מצוין, עדין נפש וחביב) שטס לפניי, מתנפץ אל ההר, דחפתי מיד את ידית הפסיעה והמשנק (מצערת - מ"ח) קדימה והחילותי לטפס. הצלחתי לעבור את ההרים כשגובה של שלושה מטרים מבדיל ביני ובין פסגתם. מהשבעה חזרנו רק שניים".
שלוש שנים ארב המוות למודי אלון. החטיא אותו באלפים, השיג אותו בהרצליה. לאחר שתקף את הטור המצרי שאיים על תל אביב, נכנס לנחיתה והתרסק עם המסרשמיט שלו, כשאשתו ההרה ממתינה לו במגדל הפיקוח. מה גרם למות המפקד הראשון של טייסת הקרב הראשונה ואלוף קרבות האוויר הראשון בחיל האוויר? ערפל מלחמת השחרור שהתפזר עם הזמן לא חשף את סיבת מותו אלא את האיש שהיה מודי אלון.
הוא היה מפקד שלא נזקק למיתרי קולו, טייס ללא מניירות, ברון אווירי ללא צעיף משי שמתנפנף ברוח. ידיים של טרקטוריסט, בלורית של פלמחניק, מבט טהור של מדריך ב"קן". עוד לפני שצה"ל כונה "צבא העם" היה מודי אלון "טייס העם". תל אביבים ראו אותו מציל את עירם, גמלו לו במנחת יין ושושנים שהביאו למלונו ונשארו לשמוע איך היה. "עשית מעשה נועז", אמר לו אחד, "אך דע לך שעל הנועזים לשלם את החשבון אי־פעם", והוא ענה מיד: "כשיידרש, נשלם את החשבון בשלמותו". בן 28 היה בנופלו.
מרדכי קליבנסקי, מודיק בפי הוריו, נולד לפני 100 שנה (17.1.1921) בצפת. אמו נעמי הייתה חובשת ורוקחת, אביו יעקב היה מורה וסופר (י. אושפיז), ושניהם נמנו עם חלוצי העלייה השנייה. כשהיה מודי בן כמה חודשים ובהוראת מחלקת החינוך, עברה המשפחה לסג'רה ומשם לרחובות. "בגן קראנו לו 'המלך', כי בפורים התחפש לאחשוורוש", סיפר גדעון, חבר ילדות של מודי לאביו של מודי, מחבר "איש כנפיים בישראל". "ארמונו והרמונו צמחו בסבך פארותיה של השקמה העתיקה בחצר ורק מעריצותיו זכו להסתופף ביניהם". אבל מודי, כבר אז, לא היה מלך עריץ. גם לגדעון הקטן התיר לשבת בקצה אחד הענפים.
כשהיה בן 9, טולטלה המשפחה לתל אביב, ומאורעות 1936 מצאו את מודי על ספסלי גימנסיה הרצליה. "חשנו בעננה הקודרת המעיבה על שמי האביב", כותב האב. בוקר אחד, לאחר שקרא בעיתון על הפרעות - ביפו בעיקר - קם ויצא. לאחר שלא שב, חש אביו לגימנסיה אך אמרו לו שיצא כבר. הוא המשיך לחדר המתים בהדסה אך ברשימת הקורבנות לא נזכר שמו, וגם מבית המעצר בשדרות רוטשילד נפקד. לפנות בוקר חזר כשגופו רצוץ אך עיניו מאירות. הבטיח: "אני בסדר", והתאדה שוב לטפל ב"עניינים". "בלילה ההוא גדל לעינינו הילד הרך, לפנינו עמד איש הגנה בישראל".
למרות לילותיו בשירות ההגנה עשה בגרות מעולה. עם חבריו במגמה החקלאית בגימנסיה עלה להכשרה בדגניה א'. עמם המשיך לגליל המערבי והיה מבין מקימי חניתה. במיוחד אהב שם את הצאן. היה שב עם עדרו לפנות ערב, משאיר מאחור ענן אבק מיתמר, נכנס לחדר האוכל נודף ריח זבל וחלב ורוח טובה ובפה מפיק צחוק. העבודה מחשלת אותו, יוצקת פלדה לשריריו. אין הוא מהדמויות המרכזיות בגרעין. אינו נבחר לוועדות, אינו מכביר מילים באסיפות, אך הליכותיו נאות ודיבורו מתון. הבנות קוראות לו בסתר "הנסיך המקסים".
החיים בין שריקות העדרים נקטעים בתאונה אכזרית. ביום סגריר הטנדר שנסע בו החליק, התהפך וחסר הכרה נשאר מוטל בגשם. מכונית צבאית בריטית אוספת אותו לבית החולים. הרופאים מאבחנים קרע בריאות ושטף דם פנימי. הם נותנים לו אפס סיכויים, אבל הוא יוצא מזה. לאביו אין צל ספק: "הבחור נכתב לחיים".
בשלהי 1940, כשהעננים כבדים מעל אירופה, מטילה הסוכנות על היישוב לתרום מכסת בני נוער לצבא הבריטי. מפאת גילו הצעיר, מדלגים עליו. הוא לא משלים: "אני מוכרח להתנדב, איני יכול אחרת", הוא כותב הביתה מחניתה. אביו מנסה לשכנעו שיישאר בקיבוץ אך לבסוף נכנע: "אז ידענו כי קול הדם השפוך של עמו קורא לו ואין להשיבו".
מודי מכוון הכי גבוה. במבדקים לחיל התעופה של הוד מלכותו יושב מולו קצין שהוא גם פרופ' בקיימברידג'. שואל את המועמד אם הוא ציוני. המועמד משיב שכן. לפקודת הבריטי הוא מספר על עמדתם של הציונים כלפי הנגב. מפליג לימי האבות ושלמה המלך. פני הבוחן נוהרים, הוא לוחש באנגלית: "וייסע אברם הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב, ט) ומסיע את המועמד אל חיל התעופה.
הוא אלחוטאי באיסמעיליה אך ימיו מאחורי השולחן מתסכלים אותו. הוא רוצה לטיס. הוא מתקבל כעבור המתנה ממושכת. "בקבלנו בשורה זאת היינו בבחינת 'וייחד יתרו', חדווה וגם חידודין", כותב אביו, "שמחנו על כי הוא שמח, אפס שמחתנו הייתה מהולה בעצב רב. הלא ידענו את הצפוי למרקיעי שחקים". על ספינה צרפתית הוא מפליג מפורט תאופיק לקורס הטיס ברודזיה.
על הסיפון הוא פוגש פרא אדם מארץ ישראל. עד לגיחתו האחרונה ילווה אותו עזר ויצמן. על האונייה שניהם מרגישים זרים "כי כולה הייתה שחיתות צפה: קלפים, קוביות, רולטות וכספים שעוברים מיד ליד", יתאר ויצמן ב"לך שמיים, לך ארץ". בחצות ליל ירח אחד, כשהם שרועים בערסליהם על הסיפון, בום אדיר מעיף אותם לקרשים. הם חושבים שטורפדו גרמני פגע בהם. מתברר שזאת רק תקלה בהגה והם שבים אל מרבצם. נוחתים בדרבן שבדרום אפריקה וממשיכים ברכבת צפונה, לרודזיה. "מרחבים גדולים לאין שיעור עד אפסי ארץ", הוא כותב להוריו, "וממערב נושב לא הים התיכון השובה לבבות, כי אם חשים בנשימתו הלוהטת של מדבר קלהארי".
הוא עושה קורס מכין בבולוויו ועובר לקורס מתקדם בסולסברי: "החילותי ללמוד לטוס ממש, זה נפלא!". ובמכתב כחודש אחר כך: "קם ונהיה הדבר לו ציפיתי שנים: הבוקר טסתי את טיסת הסולו שלי. עודני קצת רטוב מהמרחץ שעליתי ממנו כי כך דתו של כל טייס המבצע טיסת־יחיד ראשונה - להיטבל באמבטיה מלאה מים קרים ובבגדיו".
הבחינה במורס היא אחת המכריעות. מי שנכשל יכול לשכוח מטיס. "ואני נכשלתי", מספר אחד מחבריו של מודי. בהיעדרו מהקבוצה קוראים לו לבחינה חוזרת. אלון קם במקומו, ניגש למבחן ועובר. "כזה היה מודי, הוא נבחן ואני עברתי", סיפר לימים החבר, ח"א.
"מכל סוגי המטוסים מושך את ליבי ביותר מטוס הקרב. אני מקבל עכשיו אימון שיכשיר אותי להיות טייס באווירון קרב. האפשרות להשתתף בקרב אמנם הולכת ומרחיקה ממני שכן דומה שקץ המלחמה מסתמן באופק (סוף מלחמת העולם השנייה - מ"ח) אך מי יודע? אני מקווה שתינתן לי עוד הזדמנות בעתיד למלא את שאיפתי לטיסות קרב".
רגע לפני שיעזוב את רודזיה, מתחכך בו סופו. שוב. לאחר ניווט סולו בלילה קודר אינו מוצא את אתר הנחיתה. הוא פוצח בסיבובים, והמכל מתחיל לגלות אותות יובש. "בפעם הראשונה בחיי הרגשתי פחד מהו", הוא כותב הביתה. ממש לפני הסוף הוא יוצר קשר עם המאותתים ונוחת בשלום. "נראה כי המקרה הזה זעזע את מודיק מאוד", התרשם אביו. אבל ב־22.12.44 הוא משדר תרועה: "הידד! זוג כנפיים עונד כבר את חזי. אקווה שעוד תתגשם שאיפתי העיקרית לעשות נקמות בנאצים".
אבל במקום באירופה מנחיתים אותו במצרים. הוא בין תפקידים ועולה לחופשה קצרה בארץ, רואה בהבימה את "האדמה הזאת", באהל את "בר כוכבא" וממשיך לקומזיץ עם החבר'ה בחניתה. הוא דוהר לקיבוץ על אופנועו ואוסף מחיפה את מינה. כשהיא מחבקת מאחור את מותניו עדיין אינה יודעת שתהיה אהבת חייו. כל הדרך אינם מחליפים מילה, כשהם מגיעים לחניתה חשה אהבת חייו לחדר של החבר שלה. אבל בערב סביב המדורה ניצתות הלהבות והלשונות משתחררות. "הוא היה יפה תואר, עיניים בורקות, גבוה, ידעתי שהוא טייס וזה הוסיף", סיפרה מינה, שהלכה לעולמה, למירב מורן ב"ביטאון חיל האוויר". עם עלות השחר היו לזוג.
כדי להרחיקו מפעילות ביישוב, הבריטים מציבים אותו באיטליה. שם הוא קורא על מעשי רצח וביזה בארץ ומתפוצץ: "אני מרגיש את עצמי באסכדרון האנגלי כבתוך כלא". באביב 46' הוא משתחרר מהצבא הבריטי כדי לבנות חיים "עם הנערה אשר אהב". מאחר שנרשם ללימודי אדריכלות בטכניון, הם מחליטים להתמקם בחיפה. לקראת תחילת השנה ובמצוות בן־גוריון הוא מעברת את שם משפחתו מקליבנסקי לאלון.
אלה ימי העלייה הבלתי לגאלית, ו"חיים ארלוזורוב" עולה על שרטון בחוף בת גלים. חיפה זורמת לחוף לקבל את המעפילים התקועים בספינה, "אך הקלגסים הבריטים דוחקים בקהל להתפזר", כלשונו של יעקב אושפיז. אלון לא זז ומזמין את אחד החיילים ל־fair fight. ההוא מפקיד את נשקו בידי חבר ומתייצב. תוך דקות הוא מוצא את עצמו על האספלט לעיני המעגל שסוגר על המתגוששים. נהיה סיפור שמגיע עד בית המשפט, כפי שמדווח כתב "משמר": "הסטודנט מרדכי אלון הובא בפני שופט השלום דהוד יוסף באשמה שהיכה את הטוראי דרלינג מהדיוויזיה המוטסת בשעת מילוי תפקידו בשמירה על החוף. השופט מצא כי לא הייתה זו קטטה סתם אלא התגוששות שבה הכריע הסטודנט את החייל וזיכה את הנאשם. כשיצא מרדכי אלון מאולם בית המשפט, חיכה לו החייל הבריטי והושיט את ידו כמבקש סליחה".
לאחר כ"ט בנובמבר הוא נלקח מהטכניון "רק לשלושה שבועות" לעזור להקים את הכוח האווירי. "אין פנאי אף לרגע", הוא כותב למינה שלו, "אהיה עסוק גם במוצאי שבת. ייתכן שאצליח לטוס אליך לעפולה אך אל תתפלאי אם לא אבוא". ובבא אחריו: "אין לי הרבה זמן לכתוב אליך, אני עסוק נורא (כרגיל) אך דעי שאני מתגעגע אליך חזק ואוהב אותך מיליון. דירה מתאימה לנו בת"א קשה להשיג עתה, מה דעתך אם נגור ברמת גן ואת תעבדי בבילינסון?".
מינה למדה בבית הספר לאחיות בבית החולים בעפולה. כשטס מעליה הוריד לה חבילות שלעתים נסחפו ברוח למחנה הבריטי הסמוך. אבל הרוח לא ציננה את האהבה. לעזר ויצמן הודיע על נישואיו כשהסיע אותו על אופנועו ברחוב הירקון בתל אביב. "פתאום סובב אלי את הראש ואמר: 'אני מתחתן'", יספר לימים. את ראומה, שתהיה אשתו, יכיר ויצמן כשייתן לה טרמפ כעבור שנה בדרכו לאזכרה של מודי.
חופתם של מינה ומודי הועמדה ב־22.2.48 במושבה כנרת, שבמקימיה היו הורי הכלה רחל ויוסף אברמסון. הורי החתן באו מתל אביב באוטובוס ציבורי שהתפתל בנתיב מוכה כנופיות. החתן בא במטוסו, "עם ענני שמיא", כדברי אביו. "המראנו מתל אביב ומודי עשה כל הדרך אווירובטיקה משוגעת", סיפר עזר ויצמן שישב שוב מאחור. הם אספו את הכלה מעפולה ומעל המושבה הפציצו בחבילת ממתקים. זה היה האות לתחילת החתונה של מינה עם "הטייס שלה".
מושבניקים מהגליל התחתון, קיבוצניקים מהסביבה, "עשו שמח", כלשון הימים הנרגשים ההם. ורק יעקב אושפיז העמיק לראות את שבנו השתדל להסתיר. "על פני מודי הייתה נסוכה עוגמה קלה, לקה מאור פניו. האם זאת רק הלאות עקב העבודה המאומצת? היה יסוד להניח שעל ליבו העיק עצם המעשה: הוא סוחף אחריו בסערה המתחוללת את נערתו האהובה". באור ראשון נפרדו החתן־כלה לשליחויותיהם: היא לבית החולים בעפולה לטפל בפצועים שהתרבו והלכו, הוא לצ'כוסלובקיה ללמוד את מטוס הקרב הראשון של הכוח העברי.
כשהוא מתעלם מקופה מחוררת בארץ מדולדלת, הקצה בן־גוריון שני מיליון דולר לקנות עשרה מטוסי מסרשמיט מהצ'כים. מודי אלון ועזר ויצמן היו הישראלים היחידים שיצאו להשתלם בפראג. השאר היו שועלי שחקים יהודים שצברו מאות שעות מול הנאצים. רוב אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) הגיעו מאמריקה אך גם מקנדה, מבריטניה ומדרום אפריקה. אמיצים עד טירוף, ציידי הרפתקאות חסרי מנוח, פורקי עול שבזו לדרגות, התגייסו בכל לבם למאבקה של ישראל.
החבורה המבעבעת השתכנה בבסיס חיל האוויר הצ'כי בצ'סקה בודיוביצה, עיירה אפרורית מדרום לפראג. כדי שלא ייחשף סיועם למדינה היהודית, הצ'כים כופים מדי לופטוואפה על הטייסים היהודים שלומדים לאלף מטוס גרמני. המסרשמיט הוא פרד גחמני, שנשיכתו מרושעת ומזגו מר. מטוס לא סלחני, שגובה מחיר מופקע על כל טעות קטנה. אפס בהנדסת אנוש. קוקפיט קלסטרופובי, שבו כתפי הטייס מתחככות בדופנותיו. את רגליו הוא אמור לדחוס איכשהו למחילה צרה מתחת ללוח השעונים. "חתיכת הזבל הכי מחורבנת שהטסתי מימיי", מגדיר אותו לו לנארט, טייס מחונן מפנסילבניה. אבל הם טסים. לומדים. מתקדמים.
ב־15 במאי הרדיו מבשר שקמה מדינת ישראל. "וזאת חוויה קשה להיות בשעה כזאת רחוק מהארץ", מתלונן עזר ויצמן בספרו, "למודי ולי אין מנוח, אנחנו מסתובבים כמו עכברים עצבניים". לאחר טיסות בודדות הם מודיעים לצ'כים: "די, רוצים הביתה". אבל מפקד הקורס, חלודק שמו, מזהיר: "מטורפים, עוד לא התאמנתם בירי אל מטרות". ויצמן ואלון משיבים: "אנחנו נירה ישר באויב". בערב הפרידה מגיע חלודק אל צריפם. לאחר כמה גרונות וודקה הוא מייעץ להם: "תדפקו את המצרים על הקרקע, עוד לפני שימריאו". עצת הזהב של הצ'כי תתממש רק כעבור 19 שנים, ב־5 ביוני 67'.
בתום 11 וחצי שעות טיסה, בבטן מטוס תובלה אמריקאי, המסרשמיט הראשון נוחת בבסיס עקרון, שייקרא תל נוף. הוא מפורק לחלקיו, אנשים ניגשים ומנשקים בחום את איבריו. עד שמצליחים להרכיב את הראשון, מגיעים עוד שלושה. וזאת כבר טייסת. מודי אלון מקבל עליה את הפיקוד ועוד באותו לילה, בהצבעה, מחליטים חמשת טייסיה ששמה יהיה "101".
על הקרקע או באוויר, הוא חושף מנהיגות שקטה אך סמכותית. הוא שקול, הוא קשוב ואת כיכר התהילה הוא פורס תמיד לפרוסות שוות. לעולם לא ישמור לעצמו אחת עבה יותר. בלילות הוא יושב עם טייסי מח"ל ומשלים להם מידע על הארץ. הוא מכיר בשמותיהם גם את המכונאים והפקידים. "לא היו אצלנו דרגות וישנו באותם בניינים", סיפר שלישו קלמן טורין. "את המנות המוגדלות לטייסים חילק בהסכמתם גם למכונאים".
תקיפת הטור המצרי העולה על תל אביב היא המשימה הראשונה שנרשמת על לוח הטייסת. השעה הדוחקת מאלצת להוציא את ארבעת מטוסיה לדרכם ללא טיסת מבחן. בלי לדעת אם התותחים יירו, אם נושאי הפצצות יטילו. גבעתי אומנם פוצצו את מה שייקרא "גשר עד הלום" אך אין בכך די. המצרים עלולים לתקנו תוך שעות ולהשלים את דהרתם לתל אביב.
ללו לנארט הניסיון הקרבי העשיר ביותר, והוא מוביל את ההתקפה. "מאחורינו הייתה ישראל והעם היהודי, ולפנינו האויב שאיים להרוס את כל מה שאהבנו", יאמר לנארט. לצדו טס מודי אלון, "צבר צעיר ויפה תואר", מתאר אותו רוברט גנדט ב"מלאכים בשמיים" (הוצאת אופוס). את מבנה שני המטוסים האחרים מוביל עזר ויצמן כשלצדו אדי כהן, יוצא חיל האוויר של דרום אפריקה. הטייס החמישי, מילט רובנפלד האמריקאי, נשמר למשימה הבאה.
הם התרוממו מתל נוף עם דמדומים. החזית הייתה באזור אשדוד כיום, ואפי המטוסים גירדו אותה עם המראה. לנארט, רק שבועיים בארץ, רואה את הכפרים מתחתיו ושואל את עצמו: "היכן לעזאזל איסדוד?". הקשר שלו אינו פועל, והוא מניף את ידו בשאלה אל מודי שטס לצדו. מודי מתקרב כנף אל כנף ומצביע על הכפר מימינם. כשעשן נ"מ משחיר את השמיים הם משחררים את הפצצות, משתקים שני תותחים ויורים על טור הרכב המצרי. אבל רק שלושה מטוסים שבים מאיסדוד. הרביעי התרסק. אדי כהן יהיה הטייס הראשון במלחמה שנהרג בפעולה.
לנארט מאמין שהוביל התקפה כושלת והדכדוך מכה בו. כל טייס פעל לבד ואחד לא חזר. לנארט טעה, כותב גנדט בספרו. הישראלים קולטים הודעה ממפקד הטור המצרי למטה בקהיר: "מטוסי אויב תקפו אותנו, אנחנו מתפזרים". טייסי ה־101 והמכונאים חוגגים במסיבת אלכוהול במלון "ירדן". המצרים כבר לא יצעדו אל תל אביב, אבל תכלת העיר עדיין פרוצה.
3 ביוני 1948, שש ערב. תל אביב נחרדת לקול אזעקה. בפעם השלישית באותו יום. שתי דקוטות מצריות מטילות פצצות, הרסיסים הורגים את ברטה פכטהולד שצופה בהם ממרפסתה בכיכר מסריק. מתלקח קרב והאנשים נוטשים את המקלטים ומפנים עיניים לשמיים. רחש עובר בקהל. "המטוס הקטן שרודף אחר המפציץ הוא ישראלי", מחווה יודע דבר, "כמו עורב שרוכב על חזיר", מוסיף אחר. והקטן אינו מרפה מהגדול עד שהוא צונח אפוף להבות לעבר בת ים.
עכשיו דולק הקטן אחר המפציץ השני ומפיל אותו אל הדיונות, כעשרה קילומטר מדרום לתל אביב. בערב מגיע מודי אלון לביקור נדיר בבית הוריו וכך מתנהלת השיחה בינו לאביו:
"השלום לך? פניך לא טובים ביותר".
"לא כלום, כששותים יין הרבה וישנים מעט...".
"לכבוד מה אתם נוסכים את הנסך?"
"נראה שלא שמעתם עדיין על מפלת המצרים".
"שמענו וגם ראינו את קרב האוויר, אבל מי הוא בן־החיל? ודאי שאסור לגלות את שמו, אך מאיזו ארץ הוא? סחים לי על קנדי או דרום אפריקאי, הא?"
מודי שילב ידיו על עורפו, מתח קלות את חזהו והשיב מתונות: "בעצם אני הוא שהפלתי את המפציצים".
"איך אתה? מלאך אחד שתי שליחויות?".
"לא היה קשה, הדבר היה פשוט מאוד".
בערב כיפור ראה מודי אלון את הוריו בפעם האחרונה. בא אליהם עם הסעודה המפסקת, מצב רוחו היה מרומם. בערב שבת, 15 באוקטובר 1948, הביא את מינה מתל אביב לכפר שמריהו שליד בסיסו בהרצליה. בלילה ליוותה אותו למסיבת טייסת ב"פנסיון פאלק" הסמוך. כתמיד, ארגנו הטייסים את הקומזיץ שלהם: שתי חביות דלק שלוח עץ מחבר ביניהן ועליו כמויות נאות של בירה, וודקה וויסקי. ביל פומרנץ, השף של הטייסת, הפליא לבשל באותו לילה אחרון של מודי.
בשבת השכים אל סדר יומו: התרחץ, התגלח, אכל ארוחת בוקר. ביקש ממינה שתמתין לו בשדה כדי שימשיכו לכנרת לעשות עם משפחתה את ערב סוכות. אחר הצהריים, כשמאחוריו שתי גיחות, קיבל את הפקודה: "הכו בכל הכוח במצרים הבורחים מאיסדוד". עוד הספיק למסור לתיקון את קסדתו הפגועה, והחליט לצאת שוב. בדרך למטוס פגש את ויצמן, שבדיוק חזר מסיור בחזית. מאחר שהתנהלותם מול טייסי מח"ל ומגדל הפיקוח הייתה באנגלית, הציע לו: "מה דעתך שנצא לגיחה בעברית?". ויצמן, הלהוט תמיד, חייך והצטרף.
בדרך למטוס ניצת ויכוח. ויצמן מבקש את המסרשמיט 114, "כי הוא בומבה של מטוס". אבל גם מפקדו רוצה בו. ויצמן מוותר ומטפס על ה־121. טסים נמוך, שומרים על קשר רדיו. לאחר כמה פצצות וצליפות ניתק הקשר וכל אחד שב לבדו. ויצמן עושה "באז" מעל גג הבית של דודו הרחובותי שתכף ייבחר לנשיא הראשון של ישראל (חיים ויצמן - מ"ח) וממשיך להרצליה.
אלון מבקש בינתיים אישור נחיתה מסיד אנטין, איש מח"ל שבמגדל הפיקוח. השעה היא 17:35. הגלגל השמאלי יורד למקומו אבל הימני תקוע. אלון מטלטל את מטוסו שיפלוט את הגלגל הסרבני, אך המגדל מורה לו לבדוק מטוס לא מזוהה מכיוון החוף. הוא טס לחשוד, מגלה עליו מגן דוד גדול וחוזר לטלטל. לאנטין נדמה שהצליח לחלץ את הגלגל השני, אבל לפתע סילון עשן דקיק עולה מהמטוס.
אנטין לאלון: "בדוק את טמפרטורת המנוע".
אלון לאנטין: "הכל בסדר".
אנטין לאלון: "ומה מצב הדלק?".
אלון לאנטין: "יש בשפע".
אבל סילון העשן הדקיק בשלו, מתעבה והולך והחרטום נוטה למטה, גורר אחריו את הפרד הצ'כי. "משוך אותו! משוך אותו!", אנטין שואג. אלון כבר אינו עונה. תוך שלוש שניות חרטום המסרשמיט פוגע בקרקע ומתרסק דרומית־מזרחית לכפר שמריהו. החבטה מורגשת בכל השדה. מזעזעת את מגדל הפיקוח שבו מחכה מינה לבעלה. "היא ידעה ששנינו טסים, היא ידעה שאחד מאיתנו נהרג, היא לא ידעה מי", סיפר עזר ויצמן. "רק כשנכנסתי התברר לה".
האם העשן הבוקע טשטש את הכרתו של מודי אלון? האם נפגע בתקיפה ולא גילה לפיקוח? האם המטוס העיקש בגד בו? "תעלומת נפילתו נפלה עם הנופל", ייאמר בדוח הרשמי.
בלילה ההוא לא העמידו את חביות הבר בפנסיון "פאלק". ולא היה זכר לבדיחות ולכל דיבורי הרהב. "כל אנשי הטייסת בכו", סיפר רודי אוגרטן, אלוף ההפלות במלחמת הקוממיות וממקימי חיל האוויר, "לא ראיתי דבר כזה בכל המלחמות שלי". חבורה מהבסיס ליוותה את גופת אלון אל "אוהל הפרידה האחרונה" בתל אביב. עזר ויצמן הסיע למחרת את מינה אל הוריה בכנרת. אבי בעלה מצטט אותה אומרת לחבריה: "הינחמו, עוד מודי חי! אנוכי אעניק לכם מודי אחר, מודי המפרפר וחי בקרבי".
מיכל נולדה ב־24.4.1949, כחצי שנה לאחר מות אביה. אנחנו נפגשים במתחם שרונה שעות לפני סגר ג'. רוח קרה מתעמרת בישראלים שמנסים לתפוס שמש אחרונה. מיכל שוקלת מילים, פוסלת התבטאויות דרמטיות, מזהירה אותי שאין היא יודעת הרבה "על מודי", כך שמעה את אמא קוראת לו.
לא סיפרה לך עליו?
"אמא לא הייתה טיפוס מדבר, לא היה הקטע של: 'שבי בתי, אספר לך על אבא". את המידע על אבא קיבלה בקטעים, בטפטוף. רק בימי זיכרון היה הטפטוף הופך לזרם. זאת הייתה סבתה נעמי, אמו של מודי, "שבעיניה היה עילוי". וזה היה עזר ויצמן, "שהיה טיפוס מדבר וסיפר כל מה שרצה לספר". כשמלאה לה חצי שנה, קיבלה אמה עבודה כאחות בבית הילדים "אומנה" בחיפה. היא ואחותה הגננת טיפלו בילדים בודדים שם. מיכל ובן דודה נלקחו כל בוקר לעבודה ושולבו בקבוצות הגיל המתאימות. כעבור זמן מה נישאה מינה לאופה שלמה גוטפריד כדי לתת למיכל אבא. "אבל זאת הייתה חתונה מהסיבות הלא נכונות, והגירושים לא איחרו".
1 במאי 1953 היה עוד שישי אביבי בעמק הירדן. בדרכם לרמת דוד, הנווט ארנון נול והטייס דודו אברמסון מפנים את מטוסם "לעשות שלום" מעל לבתיהם. תחילה נופפו מעל ביתו של נול בדגניה א', אחר כך המשיכו אל ביתו של אברמסון בכנרת. לאחר שמודי נהרג, התנגדה משפחת אברמסון שדודו, אחיה של מינה, ילך לטיס. אבל דודו התעקש. ייתכן שבאותו בוקר נסחף לחגיגת ניצחון קטנה מעל בית הוריו. הוא ירד לאווירובטיקה נמוכה, פגע בכבל חשמל ומטוסו התרסק אל צלע ההר. שני אנשי הצוות נהרגו. "איני יודעת מה עבר על אמא לאחר שאיבדה את אחיה ואת בעלה", אומרת מיכל, "היא לא ממש עדכנה אותי. לא יכולתי להבחין שמשהו קרה".
לא הרגשת כלום?
"אני מניחה שמשהו פגע בה, אך היא השתדלה להעמיד פנים, אמרתי לך שאמא לא הייתה טיפוס מדבר".
כשהייתה מיכל בת 14 התחתנה מינה עם התעשיין יעקב פרנק. פרנק היה חבר מועצת עיריית תל אביב, חבר כנסת מטעם המערך בכנסת השמינית והכיר את מודי. במלחמת השחרור היה ראש מחלקת הרכש של חיל האוויר. צבי, הבן שנולד לו ולמינה, היה טייס F16. "כנראה שהגנים של התעופה עוברים דרך האמא", מחייכת מיכל.
קצת לפני יום הולדת 18 קיבלה טלפון מראש אג"ם עזר ויצמן. הוא זימן אותה ללשכתו, יצא איתה לצהריים וכששאל היכן הייתה רוצה לשרת מצא אותה מוכנה: "סמלת מבצעים בטייסת 101". "יסודר", הבטיח ויצמן. היא הגיעה לבסיס בחצור כשחיל האוויר השתכשך באופוריה שאחרי ששת הימים. אחר כך התלקחה ההתשה והיא התרגלה לחיים של משמרות לחוצות. "רק אחר כך, כשקראתי על הדברים בעיתון, הייתי אומרת לעצמי: 'ואללה, באמת?'". איש לא התייחס לזה שהיא הבת של מודי וזה מצא חן בעיניה. "אני לא סובלת שנותנים לי הנחות". כעבור שנים גם בתה רוני הגיעה, במסגרת "בנים ממשיכים", לטייסת.
בנה אלון נקרא על שם סבו. הוא מוין לקורס טיס ולפני גיוס הלכה איתו אל הנשיא עזר ויצמן. הוא הראה לו את קסדת סבו שנפגמה לפני טיסתו האחרונה וזכה בהקדשה: "לאלון היקר, נכדו של מפקד ולוחם גדול, ידידי הטוב סבך מודי. בהצלחה בכל אשר תעשה". אלון היה לקצין בשריון לאחר שהודח בצ'ק 10 מקורס טיס.
אביך ודודך נהרגו באוויר, לא לחצת על בנך שלא ינסה טיס?
"ממש לא. אני די פטליסטית. לא אגיד שבירכתי על זה, אבל מה שצריך לקרות קורה והכל לטובה. היה לו שם הרבה יותר טוב משהיה לו בשריון".
קשה לה לזהות בעצמה תכונות או העדפות שהוריש לה אבא. עד שיצאה לגמלאות עסקה מיכל גונן בעיצוב פנים, מקצוע שמשיק לארכיטקטורה שהתחיל ללמוד בטכניון. ייתכן שמשהו התיישב בשולי המוח ושיגר אותה לתחום. "אבל לא הלכתי לזה כי הרגשתי שזאת צוואתו של אבא".
אפשר להתגעגע למישהו שלא הכרת?
"אין געגוע, יש כמיהה".
מה ההבדל?
"הגעגוע הוא למשהו שהכרת ואיננו, הכמיהה היא למה היה יכול להיות אילו".
מה היה יכול להיות אילו?
"ברגע שיש אב במשפחה, יש עוגן והוא מושך אחריו את כולם. דוחף קדימה. ואולי היו לי עוד אח ואחות? יש לי אח אבל לא מאותו אבא. ויש כמיהה להכיר את האדם הזה שמפארים כל כך".
שאלת את עצמך לאן יכול היה להגיע?
"כשאני רואה מה קורה פה? אני מקווה שהיה מגיע".
להנהגת המדינה?
"אני חושבת שכן. כבר בגיל כל כך צעיר הנהיג את אחד הדברים החשובים במדינה".
למפקד חיל האוויר בטח היה מתמנה.
"ודאי. ולו היה הולך לפוליטיקה השמיים הם הגבול".
