יותר משש שנים חלפו מאז שסמ"ר מתן גוטליב נהרג במבצע צוק איתן, בהיותו בן 21. "המוות של מתן שינה לי את הכל, את ערך החיים", מספר בן דודו מאירי זרמי, שבימים אלה עורך גיוס המונים בהדסטארט כדי להוציא לאור ספר ילדים המביא לידי ביטוי את הגעגועים אליו. "הרעיון של הספר יושב עליי מהרגע שקברו את מתן. מתן נורא רצה להיות דוד, ואמרתי שאני חייב לכתוב".
בספר, שייקרא "הבית בקצה השמיים", מככבות ארבע האחייניות של גוטליב, שאותן לא זכה להכיר והן לא זכו להכירו: תאה (בת 6) וריי (בת 4) - בנותיו של האח עומר; ולילי (כמעט בת 4) ונור (בת שנתיים) - בנותיו של האח ניצן. "יש משהו במתן ששווה להכיר", אומר זרמי, 43, שחקן ומורה לתיאטרון וקולנוע מתל אביב. "הספר הוא מסע אופטימי של ארבע אחייניות בעקבות דוד שהן לא זכו להכיר, למרות שהוא הכי רצה להיות הדוד שלהן".
"הספר מיועד לקהל קוראים צעיר ועוסק באובדן של בן משפחה קרוב. זהו נושא קשה, שכל משפחה נאלצת לחוות בזמן מסוים. בספר הבנות מופיעות בשמות שלהן. הן מגיעות יחד ליום כיף אצל סבא וסבתא, הן יודעות שיש דוד שגר רחוק מדי שקוראים לו מתן, והן יוצאות להרפתקה שבה הן מגלות בסופו של דבר באמצעות סיפורים קצרים דברים על מתן", סיפר.
למה חשוב לך להוציא אותו?
"אני חושב שהספר הזה יכול להיות טוב להרבה משפחות. זה לא רק 'בואו תתרמו לספר הנצחה של חייל שהלך', זה ספר שעומד בפני עצמו. המטרה היא שהספר יצא לקראת 21 במאי, יום ההולדת של מתן. לכן גם העדפתי גיוס המונים ולא להיכנס לפרוצדורה של הוצאה לאור. היה לי רצון להוציא את זה ולא לחכות".
דרך המסע
גוטליב ז"ל, בן הזקונים של רוחמה ושמואל מראשון לציון, התגייס לחטיבת הצנחנים. בהמשך ניגש למיוני סיירות והתקבל ליחידה המיוחדת מגלן. ב־30 ביולי 2014, ביום ה־23 של מבצע צוק איתן, ארבעה חודשים לפני מועד שחרורו של גוטליב מצה"ל, במהלך סריקות לאיתור מנהרה בחאן יונס בדרום הרצועה, נכנס כוח מגלן למבנה ממולכד של מרפאת אונר"א. המבנה התפוצץ והתמוטט וגרם למותם של גוטליב ושל שניים מחבריו לצוות, סמ"ר גיא אלגרנטי וסמ"ר עומר חי, ולפציעתם של לוחמים נוספים.
"מתן היה כמו אח קטן שלי", מספר זרמי. "הוא ושני אחיו הם בני הדודים היחידים שלי. שמרתי עליו לפעמים, והיה לנו קשר מיוחד. ביום ההולדת האחרון שלו, כחודשיים לפני שנהרג, הוא בא אליי לתל אביב ודיברנו על מה יעשה כשיהיה גדול, לאן ייסע. הוא היה אז די קרוב לשחרור. תאריך מותו הוא במקרה גם יום ההולדת של אבא שלי, שנפטר כמה שנים לפני כן מסרטן.
אמי, אחותי ואני תמיד נפגשים ביום הזה. היינו שלושתנו בספארי, ליד הכלוב של הקנגורו, ואז דוד שלי התקשר אליי והודיע. דוד שלי הוא כמו אבא שני שלי, איש שעשה רק טוב לכל בן אדם, אדם של חום ותמימות. לא הגיע לו ולאף אחד אחר שיקרה דבר כזה. מישהו כזה צעיר לא אמור ללכת, וההורים שלו לא אמורים לקבור אותו. מתן קיים באחייניות שלו. בחיוך שלהן, בעיניים שלהן, בתקווה שהן מעניקות, בחיבוק של סבא ובנשיקה של סבתא. מתן תמיד איתנו, כרוח חיה ולא רק כזיכרון. אני מאמין שדרך המסע של האחייניות, גיבורות הספר, הרבה הורים וילדים יצליחו לייצר מבט חדש ומלא תקווה על פרידה, אובדן ומוות".
התגלגלת עם רעיון הכתיבה לא מעט שנים.
"זה עבר כל מיני גלגולים בראש שלי, לא ידעתי איך לכתוב את הספר. בגלל הקורונה, בשנה האחרונה כמעט לא עבדתי, וזה נתן לי את הזמן לשבת ולכתוב".
לא ליפול במחשבות
"כשמתן יצא להתרעננות תוך כדי הלחימה, מאוד רציתי לבשר לו שאחיו הבכור עומר ורעייתו טל סיפרו לנו שטל בהריון", מספרת רוחמה, אמו של גוטליב ז"ל. "אבל בעלי אמר לי: 'אל תספרי לו'. מתן כל כך חיכה לזה וכל כך רצה את זה, אבל בעלי חשש שזה יסיח את דעתו בזמן הלחימה ורצה שהוא יהיה מרוכז במה שצריך לעשות. אם יש דבר שאני מצטערת עליו, זה שלא סיפרתי לו, שהוא לא ידע. אני מניחה ומקווה שהוא כן יודע ועוקב אחרינו".
איך נראות השנים האחרונות מאז נפילתו של מתן?
"החיים הם לא אותם החיים שהיו לפני. החוויות הן לא אותן חוויות, ההנאה היא לא אותה הנאה, הטעם של האוכל זה לא אותו הטעם. יש הרבה כאב, הרבה געגוע, הרבה חוסר. מתן היה מאוד נוכח בחיים שלנו, היה מאוד כריזמטי. תמיד היו אומרים שכשהוא נכנס הביתה, האור היה מתחזק. הייתה לו הילה. מה ששורף זה הגעגוע אליו, הרצון לחבק, לשמוע אותו עוד פעם אחת אומר 'אמא'. אחרי נפילתו, חזרתי מהר מאוד לעבודתי בחברת ביטוח. לאחרונה פרשתי מהעבודה ואני לומדת, משלימה תואר ראשון בקרימינולוגיה. השגרה מחזיקה אותי. אני מנסה כל הזמן להיות עסוקה, לקרוא, לעשות משהו בבית, לא ליפול במחשבות. כמובן גם המשפחה מחזקת אותי. יש לי בעל וילדים מאוד תומכים, אנחנו ביחד כל הזמן. הגעגועים זה הדבר הכי מטריף".
מה חשבת על הרעיון שמאחורי הספר?
"כל מה שעושים כדי להנציח את מתן הוא מבורך. מאוד חשוב לנו כמשפחה שלא ישכחו אותו. מצד אחד מאוד שמחתי שיהיה פה עוד היבט של הנצחה, ומצד שני יש את הכאב הגדול של ההפסד, האובדן, ההחמצה. מתן כל כך חיכה לאחיינים, אבל לא זכה להכיר את האחייניות שלו, וגם הן הפסידו כזה דוד. בעזרת הספר, הן יוכלו לדעת עוד דברים על מתן בנוסף למה שאנחנו מספרים להן".
מה למשל? איזה סיפור אמיתי מצא את דרכו אל הספר?
"אנחנו, למשל, הולכים בכל יום שישי לבית העלמין למתן, יושבים איתו, מספרים מה היה באותו שבוע, שומעים כמה שירים. פעם אחת לקחתי איתנו את הנכדה לילי. זו הפעם הראשונה שהיא הייתה בבית העלמין. אמרתי לה שאנחנו הולכים לבית של מתן. היא הלכה מסביב לקבר, הסתכלה ימינה ושמאלה ואמרה: 'סבתא, איפה הדלת של הבית שלו?'. מאירי פיתח את הסיטואציה הזאת לאחד הסיפורים בספר. הוא לוקח כל סיטואציה ומספר את הסיפור בצורה יותר נגישה. הספר הזה הוא לא ספר זיכרון, זה לא ספר עצוב. מה שחשוב לנו זה לזכור את מתן שמח. הוא היה ילד מלא שמחת חיים. זה גם מה שהיה חשוב למאירי, שדרך הסיפורים השמחים יזכרו אותו".
מה סיפרתם להן על מתן?
"הגדולות יודעות שלאבא שלהן היה אח בשם מתן, שהוא לא כאן, אלא נמצא בשמיים. אי אפשר עוד לספר את כל מה שהיה. אנחנו מספרים מי הוא היה, מה הוא עשה כשהיה ילד. הן גם רואות תמונות. הן מסתכלות ואומרות: 'סבתא, תספרי לנו', ואני משתפת ומספרת להן כל מה שאפשר לספר לגילן".
