דריכת היוגה ויוצרת התוכן אור טוביה ובן זוגה יניב גרים בשכונת רמז בתל אביב באזור הצפון הישן של העיר. “עברנו לבניין לפני הקורונה, ולא הכרנו כל כך אף אחד”, היא מספרת. אלא שפרוץ המגיפה שינה עבורם את המציאות גם בהיבט הזה. “כשנכנסנו לסגר הראשון, התוודענו לגג מהמם שיש בבניין. לאט־לאט, בשיתוף עם השכנים, החלטנו לעצב את הגג, להוסיף לו פינות ישיבה, שולחנות ועוד פריטים והפכנו אותו למעין מועדון חברתי. בערב אנחנו יושבים על הגג ושותים יין, הבאנו בריכה קטנה לילדי הבניין. הכל בזכות הקורונה. בנוסף, התחלתי להעביר על הגג שיעורי יוגה לדיירות הבניין. אנחנו נפגשות קבוע, וזה חיבר בינינו מאוד. אנחנו מרגישים כמו משפחה”.
זה משהו שימשיך גם אחרי הקורונה לדעתך?
“חד־משמעית כן. נוצר קשר חם והדוק, וגם כשהסגרים קצת נפתחו, עדיין המשכנו לשמר את המסורת הזו. זה תענוג ונותן תחושת שייכות וכיף”.
תקופות הסגר, והשהייה הממושכת בבית בשל הקורונה, עודדו יותר ויותר דיירי בניינים ברחבי הארץ לייצר עם השכנים מעין קהילה חברתית במטרה להקל את הבדידות, למצוא פתרונות משותפים ובעיקר להעביר את התקופה המורכבת הזו ביחד. “בגלל הקורונה הפכנו, השכנים בבניין, בשנה האחרונה למשפחה גרעינית של ממש”, אומרת נטלי פרץ משכונת רמת אביב הירוקה. “יש חמש משפחות שגרות בבניין, והילדים מבלים אחד אצל השני כל הזמן”.
איך עוד הגיבוש בא לידי ביטוי?
“אנחנו ביחד כל היום. קומונה כזו. עשינו כמה דברים מגניבים כמו חיפוש מטמון לילדי הבניין, ארוחות בניין באחת הדירות, בשישי אחר הצהריים אנחנו באופן קבוע שותים ביחד - בכל פעם בדירה אחרת. אנחנו גם יושבים ביחד בגינה שבכניסת הבניין, והילדים מרימים הצגות ומופעים וכמובן חוגגים ימי הולדת - בכל פעם בדירה אחרת. אנחנו בניין שהתאחד למשפחה אחת”.
“אני גרה בצפון הישן בתל אביב”, אומרת היוצרת והזמרת ענת חיטמן, אחייניתו של עוזי חיטמן. “הקורונה ליכדה את השכנים מאוד. יום אחד ראיתי על הדלת קופסת עוגיות ביתיות קטנה עם פתק שכתוב עליו: 'אשמח שניפגש לקפה, אינה, השכנה מלמטה'. קבענו להיפגש בפארק, ואינה חיברה ביני לבין שאר הדיירים. פתחנו קבוצת וואטסאפ, ומשם התגלגלנו לערבי סושי. אנחנו מביאים אחד לשני מאפים, עוגות, או סתם משתפים בסיטואציות מצחיקות או הזויות שמתרחשות באזור או בבניין. כמובן גם עוזרים זה לזה לחפש אחר אנשי מקצוע כמו אינסטלטורים או עוזרים עם הכלבים - לצאת לטיול ולשמור עליהם".
זה יימשך גם אחרי הקורונה?
"לדעתי, התחושה הקיבוצית שנוצרה תימשך גם אחרי הקורונה כי יש אחלה חיבור, כולנו עם תחומי עניין שונים, וככה נוצרת גם השראה וגם שיח מרתק בינינו".
מלווים מהמרפסות
סיגל דינר־גור, אמנית רב־תחומית, טוענת שהבניין שלה בחיפה, המכונה “סורוקה 7” על שם הכתובת שלו כמובן, כבר הפך בתקופת הקורונה למוסד של ממש בזכות תחושת הקהילתיות שבו. “הקורונה הפכה אותנו לכל כך מלוכדים שזה מרגש”, היא אומרת. “אם עד כה היו בבניין רק שניים־שלושה דיירים שיזמו דברים, אז בזמן הקורונה כולם יוזמים”.
תפרטי.
“עשינו המון דברים ביחד: ארגנתי בפייסבוק את תחרות ‘הזמר במסיכה’, עשינו בבניין חדר בריחה, חידונים ושיחות זום משותפות. האווירה היא אווירה של ביחד. אם נניח שכן נמצא בבידוד, אז עוזרים לו עם מצרכים. אם מישהו הולך לסופר, אז הוא שואל אם שכן מסוים צריך משהו על הדרך. יש ערבות הדדית מרגשת. מדי יום מחכה לכל השכנים הפתעה מתחת לדלת, שכל פעם דייר אחר מכין ביוזמתו. יש גם שכנה שמנגנת בגיטרה ושרה לנו מהחנייה, בזמן שכולנו מלווים אותה מהמרפסות, ממש כמו ערב שירה בציבור. לפעמים עוברת סלסילת מצרכים בין המרפסות. הסיבה לכך היא שהמון אנשים בבית, אז יש את הרצון ליזום. מקווה שזה ימשיך גם אחרי הקורונה”.
לילי כהן גרה זה 30 שנה בשכונת המושבה הגרמנית בירושלים וטוענת שלמרות שבבניין שלה בן 16 הדירות כבר הייתה אווירת קהילתיות עוד לפני הקורונה, המשבר רק העצים אותה. “בסגר הראשון אנשים פחדו לומר ‘שלום’ כי הייתה אי־ודאות, אבל זה כבר עבר, והקשר התחזק מאוד מאז”, היא מספרת. “יש דברים שמעולם לא עשינו לפני הקורונה. למשל בליל הסדר קבענו שהדיירים יעמדו ליד הדלת שלהם ושרנו ביחד ‘מה נשתנה?’ ושירים מהתפילות. זה היה מרגש. בחנוכה עשינו טקס הדלקת נרות בלובי. הוצאתי שולחן קטן ושמתי כיבוד וחנוכייה ובירכנו ביחד. אנחנו עושים ארוחות משותפות בבניין. זה מרגיש לי כמו משפחה גדולה”.
עלו שלב
יעל ברונשטיין ("יעל את מגזימה"), יוצרת וזמרת המתגוררת זה ארבע שנים בקומפלקס בשכונת נחלאות בירושלים, מספרת כי גם במקרה שלה השכנות הטובה ששררה בין הדיירים לפני הקורונה - הפכה בעקבותיה למשמעותית ועוצמתית אף יותר. “אני גרה בסמטה משותפת לעשר דירות“, היא מספרת. “אנחנו חבר’ה בני אותו הגיל. בגלל הקורונה לקחנו את היחסים שלנו לשלב הבא והפכנו למה שאנחנו מכנים ‘משק משותף’”.
תסבירי בבקשה.
“יש קבוצת וואטסאפ סוערת שבה מבקשים תמיד עזרה. משאילים אחד לשני פרודוקטים, ציודים ומוצרי חשמל. אם מישהו בבידוד, אז שכן עושה במקומו את הקניות. עושים קניות אחד בשביל השני בשוק מחנה יהודה. כל הזמן רק עוזרים אחד לשני. אם אני לא בבית, מישהו אחר מאכיל בשבילי את החתול שלי. עשינו ארוחות חג ביחד ובסוכות הקמנו לראשונה גם סוכה משותפת. את ערב השנה החדשה חגגנו ביחד. לפעמים אנחנו מתחרים מי מביא ראשון ביצים לשכן שזקוק. יש פה ערבות הדדית מהממת. אני מאמינה שגם אחרי הקורונה מערכת היחסים בין כולנו רק תתעצם. הגענו לתור הזהב של הקהילתיות בחסות הקורונה”.